ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים וכו'.
הענין, כי הטעם למילה, דכתיב: "אשר ברא אלקים לעשות" - לתקן. שעדיין צריך תקון על ידי האדם. כי הגם שכבר ברא אלקים את האדם, לא בראו בשלימות.
וכדאיתא במדרש רבה (פרשת בראשית פרק י"א), ששאל על המילה: "אם חביבה היא המילה למה נברא האדם ערל?"
והיתה התשובה, שכל מה שנברא בששת ימי בראשית, צריכים עשייה ותקון, וכמו התורמסין שצריכין תיקון.
ולהבין המשל איך הוא דומה לנמשל?
הנה נודע מאמר: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" - תמיד הוא החדוש יש מאין.
וענין התהוות יש וגשמי מאין ורוחני, אי אפשר להיות כך, רק על ידי בחינה מה שכתוב: "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש כו'".
כי בית המקדש, שם היה מקור ההשפעה וגילוי השכינה בקודש הקדשים. ולהיות ההשפעה נמשך משם ולהלאה - לא היה על ידי גילוי כל כך - כי אם כן היה הכל אחד.
רק שנמשך על ידי מסך מבדיל. והוא הפרוכת המבדיל בין קודש הקדשים, ששם היה גילוי השכינה, לבחינת קדש. ו"פרכת" תרגם אנקלוס: "פרסא". וכמה בחינת פרוכת היה בבית המקדש ומשכן.
שכל ההשתלשלות מעולם ועד עולם, הוא על ידי מסך פרסא מפסיק בין כל עולם כו'.
וזהו ענין: "המחדש בטובו" - שהתהוות מאין ליש הוא על ידי חדוש. דהיינו על ידי מסך ופרסא נעשה אור חדש, אור של תולדה, ואין זה ממהות אור הראשון. וכשיורד ומשתלשל - נעשה עוד פרסא, עד שנתהוה גשמיות ממש:
אך יש כמה מיני מסכים המבדילין, שיש עוד בחינה שאומרים במוצאי שבת: "המבדיל בין קדש לחול" - שהוא מסך מבדיל גמור.
ואינו דומה לפרסא שמפסיק בין הקודש לקודש הקדשים - שזהו דרך השתלשלות, אותו אור עצמו שנתגשם, וגם לאחר הפרסא הוא קודש.
(ועל דרך שמבדילין במוצאי שבת ליום טוב: "המבדיל בין קדש לקדש")
מה שאין כן בין קדש לחול, הוא מסך שמעלים ומסתיר האור, עד שנעשה נפרד ממש. כמו היכלות החיצונים המגביהים את עצמם לומר: "לי יאורי כו'", אלא ש"ואתה מחיה את כולם", וקרו ליה, "אלהא דאלהיא", ואינן כופרים ממש.
וזהו: "הודו לאלקי האלקים, כי לעולם חסדו". שלעולם חסדו והשפעתו, מעולם ועד עולם, עד שהוא בבחינת אלקי האלקים, במקום ההעלם וההסתר והחושך. ועל מסך מבדיל זה נאמר: "אלביש שמים קדרות וכו'":
והנה בבחינת חול זה, יש ב' בחינות:
א', חול גמור, היכלות דנוגה דקרו ליה: "אלקא דאלקיא" כנזכר לעיל.
הב', הוא בחינת: "חולין שנעשו על טהרת הקדש", חולו של מועד - דהיינו שנמשך הארה מקדושה, בחינת בטול גם בהחול.
וכמו על ידי שמירת שבת יש הארה בששת ימי החול מבחינת קדושת השבת. ג' ימים הראשונים משבת שעברה, וג' ימים אחרונים משבת הבא.
וזה נמשך לישראל בששת ימי המעשה מקדושת שבת להיות כל מעשיהם בחול על דרך חולין שנעשו על טהרת הקודש.
(וזהו ענין הבדלה במוצאי שבת: "ברוך המבדיל כו'", הברכה היא המשכה, שיהיו החולין נעשים על טהרת הקודש)
ועל זה נאמר: "ששת ימים תעשה מעשיך וכו'". וצריך להיות ששת ימי המעשה דוקא, על ידי ההעלם ומסך (המבדיל בין קדש לחול), שאם לא כן היה בטול ממש, וכמו ענין תפלת שמונה עשרה בהשתחוואוה. וכמו שאי אפשר להרים יד לפני המלך כו': "ומאן דמחוי במחוג קמי מלכא כו'".
ובאמת כתיב: "יגיע כפיך כי תאכל" - על ידי ל"ט מלאכות, "הזורע והחורש והקוצר כו'". דהיינו, שעל ידי המעשה ממשיך הוי"ה חדשה, והתהוות דבר חדש, להיות: "המחדש בטובו מעשה בראשית" דוקא.
וזהו, "אשר ברא אלקים לעשות". תורמוסין צריכין תקון, להפוך מרירו למיתקו. להיות: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", שיתעלה הכל בבחינת שבת.
כי שבת היא מנוחה בחינת בטול כמו שמונה עשרה ואי אפשר להיות כולו שבת, כמו כולו שמונה עשרה, רק תחלה להיות ימי החול כו'.
ותקון זה הוא גם כן בחינת המילה.
כי עד שלא נימול אברהם, היה שמו "אברם".
"אב" הוא בחינת ראשית הגילוי, יש מאין, שהוא מקור ההשפעה, נקרא בשם "אב", והיה בבחינת "רם על כל גוים כו'" מפני שהיה ע"י מסך.
ועל ידי המילה נקרא "אברהם", אב המון גוים, להוסיף התכללות ניצוצות.
כי להיות ההארה בגלוי גמור עד שיתקרב הניצוץ ליכלל תחת כנפי השכינה, הוא על ידי המילה, כי מילה אותיות "מל י"ה" הם חכמה ובינה.
ומל הוא לשון התגלות, כי מל מלשון "ממללא" שהדבור הוא המגלה את החכמה להיות החכמה יוצאת מכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי.
ולכן לעתיד לבא דכתיב "אז אהפך אל עמים שפה ברורה", כתיב "וראו כל בשר יחדיו, כי פי ה' דבר", מחמת שיהיה גילוי בחינת דבור התגלות אלקות, התגלות חכמה:
וגילוי זה למעלה הוא בבחינת "חשמל".
"עתים חשות". דהיינו, שלפעמים הוא בבחינת העלם. "סייג לחכמה שתיקה".
ו"עתים ממללות", בחי' דבור וגילוי.
וגם "מל" מלשון "והוא ישב ממולי", שהוא פירוש נגדי, כלומר, דבר שנראה כאילו הוא לנוכח עיניו.
ולמטה באדם התחתון הנה כתיב, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", יש גם כן מסך על אבר המשפיע שהוא בבחי' רם, "הנסתרות לה' אלקינו", חכמה ובינה.
"והנגלות לנו ולבנינו", שע"ל ידי המילה נעשה נגלות לנו ולבנינו.
שהגילוי אינו אלא בבחינת "לבנינו" שהוא בחינת הולדה.
כי לכן, כאשר נתוסף ה' באברהם, מכל מקום לא נעקר הרי"ש באברהם, שעדיין הוא בחינת "רם", אלא שנתוסף בחינת ה', להיות בחינת רם זה, בגילוי.
והנה המילה היא גילוי,
(ופריעה היא גילוי יותר, כמו "ופרע את ראש האשה". "שחיטה מפורעת כו'").
המסך המבדיל בין קדש לחול דישראל, חולין שנעשו על טהרת הקודש, שהיא עיקר ההבדלה.
כי בשבעה הבדלות, "להבדיל בין הטמא כו'" אין אנו אומרים?
לפי שאין צריך כל כך, כי מאחר שמעבירים ההבדלה שבין קדש לחול כו':