Video part 1 video part 2 video part 3 video part 4 video part 5
ויקח המן את הלבוש ואת הסוס כו'.
הנה ארז"ל: ת"ח צריך להיות בו שמיני שבשמינית גסות הרוח כו', שנא': כולו סג כו'[1]. ומעטרא ליה כסאסאה לשבולתא כו'[2]. להבין המשל כסאסאה לשבולתא.
הנה בתחלה יש להבין מהו ענין ת"ח. כי הנה מה שנקרא בשם ת"ח היינו לפי שמקבל מבחי' חכמה, והוא בחי' הביטול במציאות לאור א"ס. ומפני שאין התלבשות אוא"ס אלא בחכמה דוקא כידוע, ע"כ עיקר ענין יחו"ע ויחו"ת הוא ע"י הת"ח דוקא. כי בחכמה שבו - ישכון אור א"ס. והוא בחי' אור הכתר שנקרא רצון. וכתיב: ואור פניך כי רציתם[3]. פי' שיש אור שמאיר לפנים, ונק' הארת הפנים. וזהו: באור פניך כו', והוא ע"י הרצון: כי רציתם. והיינו בחי' אור א"ס שמאיר בפנים דחכמה לכך: כי רציתם. וזהו: יאר ה' פניו אליך. וד"ל:
ב. והנה ענין ת"ח - זה שעבודתו באוי"ר בחכמה וביטול כנ"ל אמרו: שצ"ל בו שמיני שבשמינית מגסות הרוח. וזה יפלא לכאורה כו'?
אך הענין יובן בהקדים תחלה מהו ענין המשל דסאסאה לשבולתא? דהנה שבולת החטה הגשמית יש לה מוץ[4] ונק' סאסאה. וגוף החטה עצמה הוא הנק': שבולתא.
והנה החטה צומחת ע"י זריחת השמש וע"י הגשמים כידוע. ואמנם הרי ע"י שרב וחום השמש המכה על החטה היתה נשרפת וכלה. וכן ע"י רבוי לחות הגשמים שהיו נוטפים עליה היתה מתרקבת. כי הרקבון שולט מן הלחלוחית והשרפה והכליון מן החום היבש, כידוע.
אשר לזה הטעם הוא המוץ הגדל סביב החטה שהוא נעשה לה לשומר, לשומרה שלא יוכל האור והחום של השמש לשרוף החטה ושלא יוכלו הגשמים לרקב אותה.
והוא ע"י שהמוץ מקבל בעצמו כל החמימות של השמש וכל הכאת השרב, וגם מקבל בעצמו כל הלחות של הגשמים שלא יפול על החטה. ועד שתגמר גידולה - המוץ שומר לחטה מכל אלה, מן החום ומן הלחות. ואחר שתגמר גידול החטה אזי המוץ נופל ע"י דישה ולא נשאר רק החטה בעצמה.
וכידוע בדיני המעשר, שאין החטה חייבת במעשר עד שימרח הכרי. וכל זמן שלא נמרח הכרי פטור מן המעשר מפני המוץ והתבן שבהם. כי המוץ והתבן פטורים מן המעשר. ולא עוד אלא שפוטרים באכילת ארעי עד מירוח כידוע. וכל זה מפני שהמוץ אינו אלא שומר לחטה בלבד והוא רק כמו קליפה לפרי. ולהיות כי ענין המעשר ידוע שהוא בחי' קדש העליון, דכתיב: העשירי יהי' קדש לה'[5] בכל דבר. כי גם בפרטי ההשתלשלות לא יש קדושה העליונה אלא בבחי' העשירי' שבכל דבר, מטעם שנעוץ תחלתן בסופן כו'. וד"ל.
ולהיות כן, השראת הקדושה במעשר אינה אלא על גוף הפרי ולא על הקליפה והוא המוץ, שהוא רק כשומר לחטה כנ"ל. כי אין בחי' הקדושה בדבר הטפל כמו הקליפה אלא על בחי' הפנימי' שהוא גוף החטה. ולכך עד שלא נמרח הכרי גם החטה פטורה מן המעשר מפני המוץ שבהם שפוטרם כי אין קדושת המעשר שורה בהם מטעם הנ"ל. וד"ל.
והנה לכאורה יפלא האיך לא יחשב המוץ כלל לבחי' עיקר אלא דוקא לטפל, והלא בלעדו לא היתה החטה צומחת כלל כנ"ל?
אך הענין הוא, דבאמת סיבת הצמיחה באה ע"י המוץ מפני שמקבל בעצמו החום והלחות. אך לאחר שנגדל הפרי א"צ לשומר וזורקין אותו בבחי' פסולת. אמנם בשעת גדילת החטה מעטרא ליה המוץ לחטה כעטרה המקפת להראש. וזהו המשל דמעטרא ליה כסאסאה לשבולתא, דהסאסאה מעטרת לחטה בבחי' מקיף כנ"ל. וד"ל:
ג. והנה הנמשל מכל זה יובן בעבודת ה'. דהנה מבואר למעלה בבחי' ת"ח שהוא המתפעל באוי"ר מפני התבוננות בחכמה בחי' ביטול, מפני שאור א"ס שורה בחכמה כו'.
והנה ענין הנמשל מגוף החטה שהיתה נשרפת ונרקבת לולי המוץ כו' - הענין הוא דאנו רואים שכל מי שמתחיל בעבודת ה' בעבודה שבלב זו תפלה א"א לו בלתי אמצעות מדות הגסות, והוא במה שעושה א"ע לבחי' יש ודבר מה, שצריך להיות עובד ה', ויש מי שעובד וכו'. ומניעת העבודה יצר לו מפני שאינו חפץ להיות נפרד כו'. הגם שזהו בחפץ ורצון אמיתי שחפץ בקרבת ה' ואינו רוצה להתרחק - מ"מ יש בזה בחי' גסות, כי נחשב בעיניו לאיזה דבר שבעבודתו יתקרב ויהי' לנח"ר למעלה, ובהיפוך כו'.
שבכל זה הרי יש מי שתובע ממנו והוא הנתבע. והרי יש טענה ותביעה כו' ויכול לפטור א"ע כו'. וכ"ז מפני צד הריחוק של האדם מה', עד שהוא בבחי' נפרד בפ"ע לכך הוא יש ודבר בעבודתו וכאלו פורע מה שחייב וכו'.
אבל באמת אם הי' דבוק בה' בתכלית הדביקות האמיתית, הרי א"צ לטענות וטעמים כלל - כי אין בזה טעם. אחר שדבוק הוא בעצמות אלקות דאין לפניו בחי' נפרד לעצמו כלל, כי: אין עוד מלבדו כתיב ולא יש מי שחייב שצריך לפרוע כו'. ולא שייך ענין טו"ת[6] כלל אלא רק אחד פשוט בלבד ואין דבר זולתו כלל. וכענין שמצינו באברהם שהיה לבבו נאמן לפני ה'. וכמ"ש: ומצאת את לבבו נאמן לפניך כו'[7] - פי' לבב נאמן, שאינו בכלל בחי' נפרד כלל להיות בב' לבבות, יצ"ט ויצה"ר, אלא רק לב אחד ורצון אחד פשוט ולא שייך ענין טו"ת כי אין עוד מלבדו כו'. וזהו: לפניך כו'.
וכאשר לבבו נאמן בלא טעמים אז: וכרות עמו הברית לתת לזרעו הכנעני והחתי כו' - ז' מדות רעות, כי בטילים ממילא משום דקמיה ממש כולא כלא חשיבא, ואין דבר נפרד כו'. והיינו: לתת לזרעו - שנתונים ומתבטלים בכח הביטול האמיתי - כי ע"י לבבו הנאמן דאברהם אין טענה וסברא כלל להיות נפרד אלא שרצה להתקרב - כי מעולם לא היה דבר נפרד כו'. וד"ל.
ואמנם לא כל אדם זוכה למעלת אברהם בתחלה. כי לבבו נאמן זה - הוא לאחר שנשלם אברהם במעלה. ונק' אברהם בתוספת ה"א, והיינו לאחר שנימול. משא"כ קודם שנמול שנק' אברם הרי יצא ממנו ישמעאל שהוא בחי' קליפה דחסד עליון דקדושה.
לפי שאברהם היה מרכבה לבחי' חסד עליון דקדושה, ולכך אמר: לו ישמעאל יחי' לפניך[8] שהן בחי' מותרי החסד, דהיינו שיהא אור החסד מתפשט גם למטה להיות ישמעאל לפי שבכח החסד העליון לירד ולהתפשט עד תכלית המדרגה היותר תחתונה. כי לפ"ע הרוממות והגדולה שנק' חסד אינו תופס מקום לפניו: כחשיכה כאורה כו' וכענין: שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך[9] משום דהשממית לעוצם קוטן ערכה היא בהיכלי מלך המרומם ולא מקפיד עליה כו' וד"ל.
וזהו הטעם שצריך ת"ח להיות בו גסות הרוח חלק א' מס"ד כו' - כי הנה ידוע דע"י אתעדל"ת אתעדל"ע נעשה באותה הדוגמא ממש: כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו'[10].
והנה באתעדל"ת זה בת"ח נעשה אתעדל"ע להיות למעלה ג"כ בחי' גיאות והתנשאות בקדושה העליונה. כי ע"י שנמצא בחי' גסות בת"ח במה שאינו רוצה ליפרד כנ"ל וחפץ בקירוב כו', כך למעלה נתעורר ג"כ להיות מואס בהרשעים וכמ"ש: ואת עשו שנאתי[11] מפני: כי גאה גאה[12] - כלומר מתגאה ומסתלק מן הגיאים והם הרשעים כו'. ולא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל,[13] לפי שמצד הרוממות כלא חשיב כו' - דהיינו דוקא כשאיננו מתגאה ומתרומם. אבל כשמתגאה ומתרומם אזי נותן לב לדקדק שלא יצא אור ההשפעה להרשעים.
ואע"פ שנאמר: שממית בידים תתפש כו' - היינו כשהיא שם בבלתי השגחה, שאין המלך הגדול משגיח על דבר קטן בערך כזה. אבל כשרוצה להשגיח יצוה להסירה מהיכלו. וזהו רק כשבא לכלל גיאות והתנשאות דוקא אז יקפיד שלא יקבל הקליפות, משא"כ כשהוא בבלתי התנשאות, הרי כולא קמיה כלא ואינו תופס מקום ויכולים הכל לקבל כנ"ל. וד"ל.
וזהו: ה' רמה ידך בל יחזיון[14]. פי' דוקא כאשר: רמה ידך - בבחי' רוממות וגאות כו' אזי: בל יחזיון - הרשעים אור האלקי. מפני שמסלק מהם בהשגחה שלא יקבלו גם הם. וכמ"ש: רם על כל גוים ה'[15] - מה שנעשה מהם רם ומתנשא, לפי שהוא גאה גאה דוקא כנ"ל:
ד. ואמנם זהו דוקא בהתחלת העבודה. אבל לאחר שנמצא לבבו נאמן א"צ לאתעדל"ת זאת בבחי' הגסות כו'. וד"ל.
ואברהם שיצא ממנו ישמעאל גם בתחלה - לפי שנמצא לבבו נאמן גם בהתחלת עבודתו, ואזי יצא השפע גם למי שאינו ראוי אחר דכולא קמיה כלא כו'. אבל ת"ח צ"ל בתחלת עבודתו בחי' גסות. גם במה שמתבונן בהשגת אלקות בבחי' ממלא וסובב ומחמת זה מתפעל באוי"ר כו' - גם זה נחשב בחי' יש ודבר, כי יש מי שמשיג ונדמה לו ההשגה לאיזה דבר מה כו'. ובאמת לית מח' והשגה תפיסא בי' בעצמות אלקות, כי הוא למעלה מבחי' ממלא וסובב ולמעלה מכל בחי' השתלשלות וכו'.
לכך גם התבוננות זאת, טפל בסוף כשנשלם במעלת העבודה וזכה לידבק בעצמות ומהות אור א"ס שלמעלה מן ההשתלשלות, עד שיחשב בעיניו כמו מוץ ותבן לגבי העיקר כו'.
כך כל הטעמים שהיו לו בהשגות והתבוננות כל ימי העבודה באוי"ר בתחלתו אינם אלא כטפל בעלמא לגבי העיקר, כי בהגיעו לבחי' עצמות אא"ס, כל הטעמים שהוא בחי' ממלא וסובב כו' כלא חשיבא ממש לגבי עצמותו. וכמ"ש: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כו'[16] וד"ל:
ה. ועתה יתבאר ענין המשל מן המוץ שסביב לחטה. דהנה כמו המוץ שהוא שומר לחטה מן החום ומן הלחלוחית, כך הנמשל בניצוץ האלקי שנק': אור זרוע[17] והוא צומח מלמטה.
ואמנם היה כלה ונאבד אורו מפני ריבוי חום במותרות תענוגים חיצונים. והן חמימות התאוה וכיוצא, או מפני ריבוי הקרירות, והוא כמו העצלות שהוא דמיון הרקבון של הגרעין כו'.
אך ע"י בחי' המוץ מתקיים וצומח וגדל באוי"ר בלתי מונע. והיינו בחי' הגסות וההתנשאות שיש לאדם בתחילה שלא ירצה להיות נפרד. והוא כמו הרקבון או לשרוף בחמימות התאוות וכיוצא. וגסות זו סובלת כל מה שיש בנה"ב, מן החום ומן הלחות עד"מ.
ומחמת זה אור ניצוץ האלקי הולך וצומח וגדל תמיד באוי"ר כו' עד שנגדלה בשלימות. וכמ"ש: רבבה כצמח השדה כו' ותרבי ותגדלי כו'[18]. ואחר שנשלמת - נזרק ממנה המוץ, ואז: העשירי יהי' קדש לה' כו'.
והנמשל הוא שבהגיעו לשלימות הגידול אזי הוא דבוק בעצמותו ומהותו יתברך. וגם כל הטעמים וההשגות שהי' שומר לפרי - בטלים ונופלים כו', מפני שהוא ענין: לבב נאמן הנ"ל.
וכמ"כ מלמעלה למטה באתעדל"ע הנמשל הוא כך. דבתחלה נעשה אתעדל"ע בבחי' גיאות והתנשאות, והוא הנקרא מוץ ותבן למעלה, בכדי שעי"ז לא יפול האור ברקבון וכליון החום, והם מיניקת החיצונים והקליפות, לפי שהוא רם על כל כו'. ואחר שנגדל אור הזרוע לצדיק ח"י עלמין[19] א"צ לבחי' מוץ ותבן זה וכו'. וכל זמן שלא נמרח הכרי פטור מן המעשר כנ"ל. וד"ל.
וזהו דת"ח צ"ל בו גסות שמיני שבשמינית, והוא חלק ס"ד ולא חלק ס"ג, והוא גס. אך אעפ"כ בחלק ס"ד יש בו מן הגסות.
אמנם: מעטרא ליה כסאסאה לשבולתא - פי': מעטרא ליה - בעטרה דגיאות והתנשאות, ומזה נשמר מכל דבר רע והולך ומתגדל. וכמ"כ למעלה מעטרא ליה לאור הזרוע לצדיק כו' בבחי' עטרה דגיאות העליון, וכמ"ש: ה' מלך גאות לבש כו'.[20] וד"ל:
ו. וזהו: כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה[21]. סוסיך הן ב"פ סוס, דהיינו ב"פ ס"ג. כי שם ס"ג דקדושה ידוע שהוא הוי' במילוי אלף כו',[22] והיינו כאשר הוי"ו דש' הוי' הוא במילוי אלף. והרמז בזה הוא ענין לבחי' רוממות להמשכה עליונה בוי"ו דשם הוי' שלא יומשך האור למי שאינו ראוי כו'. והוא מפני בחי' הגיאות כנ"ל, והיינו בחי' ס"ג דקדושה. והוא גס בהיפוך אתוון. והיינו הסוס הראשון שהוא מלמטה למעלה. כי ההתנשאות הוא בבחי' עלייה מלמטה למעלה כידוע. ואתעדל"ע זה בא מחמת אתעדל"ת בבחי' גסות דת"ח בהיותו מנשא את נפשו כנ"ל. (וענין הסוס הב' יתבאר בסמוך) ואזי נאמר: כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה - שהישועה מיוחדת לכנס"י בלבד ולא יקבלו הרשעים מטעם הנ"ל. וד"ל.
וזהו: סוס ורוכבו רמה בים[23] ויש בפי': רמה ב' ענינים. א' ענין רוממות, וא' ענין השלכה, והכל ענין אחד. דלפי שע"י הסוס הוא מתרומם, וכמ"ש: כי גאה גאה - גיאה על גיוותניא. וכמ"ש: רם על כל גוים כו'[24] - ואזי נאמר: רמה ידך בל יחזיון כנ"ל. ונשלכו בים כל מרכבות פרעה וחילו. והכל מטעם א' כנ"ל, דמפני הרוממות יבא לכלל הקפדה שלא יהי' יניקה וחיות למי שאינו ראוי כו', ואין מההכרח כו' וכנ"ל. וד"ל.
וזהו שאמר המן: יביאו לבוש מלכות כו' וסוס אשר רכב עליו המלך כו'[25]. פי' סתם המלך שנזכר במגלת אסתר מרמז הכוונה למלך מלכי המלכים הקב"ה. ולכך נק' המלך סתם מפני שהוא מלך כללי לכללות כל ההשתלשלות דאבי"ע. וכמ"ש: מלכותך מלכות כ"ע כו'.[26] וענין שהמלך הזה רוכב על סוס כו' היינו מה שארז"ל: הקב"ה רוכב על כרוב קל שלו ושט בי"ח אלף עולמות, דכתיב: רכב אלקים רבותיים אלפי שנאן כו' - פי' הקב"ה היינו בחי' ההמשכה מן ההעלם לגילוי מעולם ועד עולם.
ולכך נקרא: קדוש ברוך הוא - מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא כו'. ולהיותו בחי' קדוש ומובדל בבחי' העלם והוא בא לידי גילוי, לכך הדוגמא הוא כענין הרכיבה על הסוס, שע"י רכיבה זו הולך המלך ומתגלה בחוץ לכל עין רואה כו'.
כך למעלה כתיב: הנה ה' רוכב על עב קל כו' - וכיוצא בזה ענין מה שהקב"ה רוכב על כרוב קל כו'. ופי': כרוב קל היינו בחי' מל' דאצי', שמעלה מ"ן מנשמות כו' ונק' כרוב קל. והוא כדוגמת הסוס לגבי הרוכב כו'. וכמ"ש: כי תרכב על סוסיך כו'.
אך זהו בחי' סוס הב' שיורד על ידו מגבוה לנמוך, כנ"ל שיש במרוצת הסוס ב' דברים א' עלייתו מלמטה למעלה, והב' ירידתו מלמעלה למטה. והיינו ב"פ ס"ג א' עולה במעלות הרוממות והגיאות כנ"ל, ואח"כ יורד ונמשך למטה מטה. ובמאמר זה מדבר בב' המדרגות: א' בענין הירידה והגילוי והוא באמרו: רוכב על כרוב קל שלו, והב' בענין העלייה, והוא במה שאמר ושט בח"י אלפים עולמות.
הענין הוא, דהגם שאין פרטי מספר העולמות אלא ד' אצי' בי"ע - זהו בדרך כלל. אבל בדרך פרט ח"י אלפים הם, וישנם למעלה מהאצי' ולמטה מהאצי'. ויתכן לשון שט בין בעלי' מאצי' למעלה מאצי' בין בירידה מאצי' לעולמו' שבעלמא דנוק'. והוא בבחי' שם אלקים. זה שאמר בפסוק: רכב אלקים רבותיים אלפי שנאן, דהיינו י"ח אלף דרי כו'. וכמ"ש בספרי הקבלה. וד"ל:
ז. ולהבין ענין: דסוס אשר רכב עליו המלך - שישנו בפרט בכל יום כדבריהם ז"ל: הקב"ה רוכב כו'. וגם בכלל לכל שית אלפי שני דהוי עלמא. כי הנה אנו רואים בכל דור ובכל זמן יש בחי' גילוי אלקות למטה בעולם השפל שלנו ג"כ בשינויי אופנים שונים.
דהנה בימי התנאים הי' בחי' גילוי אלקות בתושבע"פ במשנה ותלמוד, שלא הי' בחי' גילוי אלקות באופן זה בלימוד תושבע"פ בדורות שקדמו להם. ובודאי גם בדורות הראשונים כמו בית ראשון הי' בחי' גילוי אלקות בתורה שבע"פ, אלא שלא הי' כ"כ כמו בזמן התנאים. ובדברים אחרי' הי' בחי' גילוי אלקות בזמן בית ראשון יותר מבזמן בית שני. כמו הנבואה לנביאים וכיוצא.
וא"כ אנו רואי' שינוי אופנים בבחי' גילוי אלקות עד שאין דור דומה לחבירו כלל. שבדור זה מתגלה אלקות בדבר זה, ובדור זה בדבר אחר. וכמו שאנו רואים שינוי אופנים בגילוי אלקות גם אחר זמן התנאים ואמוראים. והוא מה שבימי הגאונים הי' גילוי אלקות בענין ואופן אחר מכמו שהי' בחי' גילוי אלקות בזמן הפוסקים הקדמונים שאחריהם, כמו הרי"ף ורמב"ם ובעלי תוס'.
ועד"ז הולך ומשתנה מדור לדור, עד גם בדורות האחרונים הקרובים לזמנינו הי' שינוי אופנים הרבה מדור לדור, עד שבדורות הללו עיקר גילוי אלקות הוא במצות גמ"ח כו'. וכיוצא בזה יש זמן ועת פרטי שעיקר גילוי אלקות הוא בתפלה, ויש עת וזמן פרטי בתורה, ויש עת וזמן במצוה פרטי' כו'. והכל הוא רק בחי' גילוי אחר גילוי, אלא שהשעה צריכה שיהי' עיקר הגילוי באותו הדבר דוקא. והכוונה מכולם אחת היא. רק שהכלי להלביש הוא בא בשינוי כו'. וד"ל.
וזהו ענין רכיבת הסוס בפרט בכל יום ובכל עת ושעה, וגם בכלל לכמה דורות יחד, איך שיהי' אופן הגילוי מן ההעלם, באיזה כלי שהוא רכיבת הסוס עד"מ. וזהו ג"כ ענין שט בח"י אלף עולמות בפרט בכל יום, דהיינו שהוא שט ומתגלה שם כו' וד"ל.
והנה בזמן אחשורוש בגלות בית ראשון, אזי היתה התלבשות השכינה בקליפת נוגה בבחי' טוב שבנוגה. וכיוצא בזה בענין נתינת הטבעת להמן, וכמ"ש: ויסר את טבעתו כו' - הוא ג"כ ענין אופן התלבשות אלקות ע"י כלים מכלים שונים.
והענין של הטבעת, היינו ענין חותם המלך. דהנה עד"מ חותם מלך ב"ו שיחתום בטבעתו, ובטבעתו חקוק שמו - שאע"פ שאין בחתימה זו רק אותיות שמו בלבד, ובודאי אין ערוך כלל לשם האדם לגבי עצמותו. כמו עד"מ כשחותם האדם ראובן בן יעקב כו' וכיוצא - שאינו מהות ראובן ממש רק שמו בלבד. אבל מ"מ נמשך בחתימה זו ממהותו ועצמותו.
והענין הוא, לפי שבחתימה זו מקיים רצונו שבנפשו, והרצון שבנפשו נגלה ונחקק בחתימה זו עד שלא יוכל לחזור הדבר בשינוי רצון כו'. והרצון הרי הוא מבחי' פנימי' הנפש כידוע. והנמשל מובן למשכיל למעלה בענין: חותמו של הקב"ה שנק': טבעת המלך - ג"כ עד"ז. והיינו כענין מ"ש בציץ: ופתחת עליו פתוחי חותם, וכמ"ש למעלה.
והענין הוא דבטבעת זו נחתם גילוי רצה"ע אע"פ שאינם אלא בחי' אותיות בלבד, ומטעם משל הנ"ל. וזהו: אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב כו'. וכמ"ש: ההוא אמר ולא יעשה כו'. ודברי לא ישוב ריקם כו', וכיוצא וד"ל.
ופעם ניתן חותם הטבעת להמן, ופעם: ויתנה למרדכי, אע"פ שרחוקים זה מזה בתכלית. כי לפני עצמות המלך הכל שוין, כמ"ש: כחשיכה כאורה כו'. וד"ל.
וזהו שאמר המן: וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו - פי' כתר מלכות, היינו בחי' הרצון שהוא כתר למדת המלכות למעלה.
דהנה אע"פ שנאמר: מלכותך מכ"ע - מ"מ צריך שיעוררו בחי' רצון למדת המלכות, משום דבאמת: אין מלך בלא עם, והרי אין דבר נפרד כו', אחר שהוא עצמו ברא יש מאין כו', איך יתכן שיהי' מלך עליהם כו'. אלא צריך להמשיך לו תענוג ורצון להיות חפץ בהתפשטות מלוכה זו כו', וכמ"ש במ"א. וזהו כמו ענין חותם טבעת, שבו גילוי רצונו כו'. וד"ל.
וזהו: ואשר ניתן כתר מלכות בראשו - שניתן ונמשך באותיות דסוס זה, בחי' פנימית הרצון להיות רצון ותענוג למלוכה כו', שזה נק' כתר מלכות. וכמ"ש אליהו: כתר מלכות כו' עליה אתמר מגיד מראשית אחרית כו'. וד"ל.
והנה אחר שניתן כתר מלכות זה בסוס, והסוס שרכב עליו המלך העלה אותו לבחי' הרוממות והגיאות הנ"ל, עד שמסתלק מן הרשעים ושוכן רק על ישראל בלבד. והוא נתינת הטבעת למרדכי היהודי כו'. דהיינו להיות: אוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. והוא גילוי הרצון לכנס"י דוקא ולשנא עוברי רצונו כו'. וד"ל.
והטעם שע"י טבעת דוקא - כי הטבעת עגולה היא רומזת לבחי' מקיף וסובב כו', וכנס"י בבחי' מקיף וסובב שלהם המה דבוקים בעצמות אלקות והיינו למעלה מן הטעם ודעת. כי הלא אנו רואים בחוש בישראל, גם בפחות הערך, הגם שיתענג מעושר וכבוד הרבה - עכ"ז אין זה עיקר פנימית רצונו ולא נתמלא כל עיקר רצונו בזה. משא"כ בעכו"ם דזהו עיקר רצונם כו'. והרי הישראל אינו מרגיש זה עפ"י איזה טעם ודעת אלא דבר זה הוא אצלם למעלה מן הטעם והשכל, רק מצד שורש נשמתם למעלה, דאע"ג: דאיהו לא חזי מזליה למעלה חזי כו'.
וזהו שאמרה כנ"י: שימני כחותם על לבך כו' - ואמרו בזה"ק: כחותם דאע"ג דאזיל הכא והכא דיוקני אשתאר בך - פי' דיוקני, היינו אותיות החותם שבו נשאר רשימו מבחי' פנימי' ועיקר הרצון כנ"ל. וד"ל:
ח. וזהו ענין פורים בכלל. דהנה הטעם שנק' פורים הוא ע"ש: הפור, והפור הוא הגורל כו'.
והענין הוא, לפי שאנו רואים שכל הימים שהיו בני ישראל בסכנה מפני גזירת המן, שנמשך הזמן כמעט משך שנה - היו כולם בבחי' מס"נ ממש בכל יום ובכל עת ובכל שעה. כי בכל שעה ושעה היו מוכנים למסור נפשם להריגה ולא לעבור דת ח"ו. ולא עלה על שום א' מהם מחשבת חוץ ח"ו. וזה הענין היה אצלם בודאי למעלה מן הטעם והדעת.
כי הנה עיקר ענין מס"נ הוא דווקא כשאינו עולה ע"פ הטעם והדעת. ומ"ש בספרי היראה: דאהבה ע"פ טעם ושכל נק' מס"נ - זה אינו. דאהבה במס"נ היא למעלה מן הטעם והשכל דוקא. ואפי' מי שמוסר נפשו על קדה"ש בפ"מ[27] - אם כוונתו בזה להשיג איזה דבר מה, כמו ע"מ לקבל פרס וכיוצא - הרי אין זה מס"נ אמיתית. כי מה מסר נפשו הלא ירוויח בזה ריוח גדול מה שיקבל פרס. וה"ז עד"מ שימסור האדם נפשו כדי למלאות נפשו בהון רב וכיוצא או שיגיע לשררה גדולה וכיוצא, שאף על פי שמסר נפשו באמת, מכל מקום אין דוגמת זה מס"נ אמיתי בענין עבודת ה', כי אין זה אלא רק להגיע לחפץ יותר יקר ונכבד, וא"כ היא היא שכבר הי' משוקע ברצונותיו הטבעיים, אלא שמגיע לחפץ ורצון יקר יותר. אלא עיקר ענין מס"נ האמיתית, שלא להגיע לשום חפץ ורצון זולת לבדו. וכמ"ש: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו'. וזה א"א כ"א למעלה מן הטעם והדעת. וד"ל:
וזהו ענין: פורים ע"ש הפור הוא הגורל כו'. דהנה כמו הגורל שיפילו גורלות, איך שיפול הגורל כך יקום הדבר. שתולה האדם את רצונו בהפלת הגורל, שכאשר יפול הגורל הן או לאו כך יהי' רצונו. א"כ תולה הוא את רצונו במקור הרצון, שנקרא: רצון פשוט. ובזהר נק': רעוא דכל רעוין שלמעלה מבחי' גילוי הרצון כו'.
וזהו ענין הפורים שגבוה יותר גם מבחי' יום הכפורים - שהרי יוהכ"פ נק' כפורים, כלומר כמו הפורים בכ' הדמיון בלבד, ולא כמו פורים ממש - מכלל שפורים עצמו גבוה מיוהכ"פ.
והענין הוא כך, להיות שהגם ביוהכ"פ היו ענין הגורלות בשני השעירים לפני ה' כו' - שזהו ג"כ תלוי בבחי' רצון הפשוט מקור כל הרצונות כו' וכנ"ל. אך מ"מ הי' תלוי באופן התשובה - שהרי יוהכ"פ אינו מכפר בלתי אמצעות התשובה דוקא. והגם שהתשובה היא בחי' תשו"ע והיא בחי' מס"נ. ומ"מ אם אינו עושה תשו"ע אין יוה"כ מכפר כידוע.
אך בחי' פורים יש בה יתרון מעלה מה שאין ביוה"כ, והוא ענין מס"נ שלהם שהי' למעלה מן הטעם והדעת לגמרי כנ"ל. דהיינו בהעדר שום חפץ ורצון כו' בלתי לה' לבדו וכנ"ל.
וזהו: ע"כ קראו לימים האלה פורים כו' - והם ימי משתה ושמחה שהוא בחי' התגלות אורות בכלים דוקא. כי ע"י השמחה הוא בחי' גילוי האור. ולע"ל כתיב: בבכי יבאו כו' - שלא תוכל האור להתיישב בכלי, ולכך בבכי יבאו בדמעות כו' וכנ"ל.
אבל בפורים שזכו למעלה יתירה, והוא בחי' מס"נ האמיתי הנ"ל, להיות דבוקים בעצמות אא"ס, שיוכל לשכון בכלי גם במה שלא יכיל הכלי לסבול האור ע"פ ההשתלשלות, מאחר שהוא למעלה הרבה מן ההשתלשלות כו'. ולכך הם נק': ימי משתה ושמחה - כי נכנס יין יוצא הסוד דוקא בבחי' הגילוי בכלים דוקא,, והוא בחי' אהבה בתענוגים שלפני האצי', מפני שבאצי' אין הכלי סובלתה כו'. וד"ל.
ואמנם המן להיות שרצה לקבל בעצמו מבחי' עצמות אא"ס שנק': רעוא דכל רעוין וסתימו דכל סתימין כו' - ע"כ עשה הכל לעומת הקדושה ממש. והוא במה: שהפיל פור הוא הגורל לפני המן - כלומר מפני שהגביה את עצמו בחוצפא והתנשאות יתירה. וכמ"ש בעכו"ם: אם תגביה כנשר כו'.
וענין הגבהה זאת הוא ג"כ למעלה מן הדעת והשכל, וגם למעלה מן הרצון. וזהו שהפיל ג"כ גורלות על איזה יום שיפול כך יהיה. והפלת הגורל: לפני המן - היינו שהפיל הגורל להיות רצונו תלוי בגורל כדוגמת הפלת גורלות בשני השעירים ביוה"כ לפני ה'. וכל זה הוא שרצה להתנשאות ולהדמות לקדושה העליונה בכדי שיקבל גם הוא משם כו'.
אך ה' השיב: מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו כו' ע"כ קראו לימים האלה פורים ע"ש הפור כו' שלמעלה מיוה"כ כנ"ל. ואח"כ: קימו וקבלו עליהם כו' עד וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים כו' - פי' שנשאר בחי' רשימו בחי' חותם מאותה ההארה בבחי' נצחיית בל תמוט לעולם.
וכמארז"ל כל המועדים בטלים - לפי שכל המועדים הן מבחי' אורות שבכלים עפ"י סדר ההשתלשלות דאבי"ע. אבל כשיבוא האור שלפני האצי', לא יכילנו הכלים ויתבטל כו'. משא"כ ימי הפורים האלה שהם ימי משתה ושמחה בהם יגיע האור בכלי גם מבחי' אותו האור שלפני כל השתלשלות. וכנ"ל הטעם. ולכך: וימי הפורים לא יעברו לעולם, גם לע"ל: וזכרם לא יסוף מזרעם. וד"ל:
ט. וזהו: ויקח המן את הלבוש ואת הסוס כו'[28]. פי' ע"י בחי' המן דוקא נמשך בחי' לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך כו'.
דהנה זהו ענין מארז"ל: המן מן התורה מנין דכתיב המן העץ[29] כו'[30] פי' ע"ד הנ"ל בענין מארז"ל: דת"ח בשמיני שבשמינית דמעטרא ליה כסאסאה דשבולתא כו'. כי באתעדל"ת בבחי' הגסות דקדושה בסו"מ וע"ט[31] כנ"ל, אתעדל"ע ג"כ בבחי' גיאות העליון להיות: כי גאה גאה כו' - שלא ליתן שפע להחיצונים. וזהו: ויקח המן - בבחי' הגסות למטה: את לבוש המלך וסוס שרכב עליו שהוא ב"פ גס, להיותו גיאה על גאים כו'.
אך הנה המן דקליפה רצה בזה שיומשך לבוש וסוס המלך אליו. וכאשר אמר: למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני כו'. והוא ע"י בחי' החוצפא וגסות דקליפה. כמו שנאמר בעכו"ם: אם תגביה כנשר כו'[32] ואתעדל"ת זאת בחוצפא אתעדל"ע להיות גיאות העליון נמשך להמן דקליפה כו'.
אבל המלך צוה להמן דקליפה שיהופך לקדושה, ונעשה ממנו בחי' המן בקדושה האלקי', והוא בחי' שמיני שבשמינית גסות הרוח שבת"ח דמעטרא ליה כסאסאה לשבולתא וכנ"ל.
וזהו שארז"ל: המן מן התורה מנין - פי' בחי' המן דקדושה מנין - שנאמר המן העץ כו'. וזהו שצוה המלך להמן קח את הלבוש והסוס כו' כי בו הדבר תלוי, משום דבאתעדל"ת בגסות דקדושה כך נמשך אתעדל"ע להיות: כי גאה גאה כו'. וכך עשה ויקח המן את הלבוש כו'. וד"ל.
ובכ"ז מובן מאמר הזהר: דכד אתכפייא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא כו' - פי' ע"י שלוקחין הבירור מן גסות דקליפה להיות מזה גסות דקדושה כו', בזה אתכפייא סט"א מפני גיאות הקדושה, וכמ"ש לע"ל: ובאו במערות צורים כו' מפני פחד ה' והדר גאונו כו'[33] - הרי בזה אסתלק יקרא דקוב"ה - פי' אסתלק שנתעלה בחי' הרוממות וההתנשאות בעצמותו עד שאינו חפץ ליתן שפע למי שאינו ראוי כו'. והיינו מה שאמר: אסתלק לעילא דוקא. כי מצד בחי' ירידת אורו וטוב חסדו למטה הי' האור מתפשט למטה עד אין שיעור, אך מפני שאסתלק לעילא באה אח"כ אור השפע בדקדוק גדול כו' וכנ"ל. וד"ל.
וכל זה שגרם להיות אסתלק יקרא דקוב"ה בזמן הגלות בימי אחשורוש הי' רק ע"י שהיו כללות ישראל בבחי' מס"נ שלמעלה מן הטעם והדעת לגמרי כנ"ל, שנעשה מזה בחי' א"ח למעל' לעורר עצמות אא"ס הפשוט שלמעלה מכל השתלשלות כו', שאפי' בשעת מ"ת לא היה מגיע אתערותא לשם. וכמ"ש: קימו וקבלו היהודים אשר החלו כו'[34] - דבמ"ת החלו בלבד ובזמן אחשורוש גמרו. והטעם הוא לפי שבימי אסתר הגם שהי' בחי' הסתר פנים, וכמ"ש: ואנכי אסתיר פני כו'[35].
ואמנם זהו מעלה יתירה יותר גם מבחי' הארת פנים שבשעת מ"ת, לפי שבהסתר פנים הזה אסתלק לעילא לעילא כו'. ונמשך אור ממקום ומדרגה יותר גבוה כו'. וכמ"ש למעלה דמטעם זה יש יתרון מעלה בפורים מה שאין ביוהכ"פ כו'.
ולכך נאמר וימי הפורים האלה לא יעברו כו'[36] - לפי שבחי' הסתר פנים שבא ע"י בחי' מס"נ מלמטה גדולה היא גם מבחי' הארת פנים וכו'. ולכך לא נזכר שם הוי' בכל מגלת אסתר אלא המלך סתם שמורה ומרמז על בחי' עצמות אא"ס הפשוט דמופשט מכל שם. וכמאמר: אנת ממלא כל שמהן כו', אלא נקרא המלך סתם בלשון סתימות, משום שאינו ידוע מי הוא. ובחי' אסתר שהוא ענין הסתר הפנים הרי הוא ג"כ מבחי' אור הסתום הזה אלא שיש בה ג"כ חוט של חסד כו. וכמ"ש: ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה כו'[37] וכמארז"ל אסתר ירקרקת היתה[38] וד"ל: