Enjoying this page?

אם ישים אליו לבו

video part 1 video part 2

אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף[1]

הנה פי': ישים - לשון שימה, הוא ענין עשייה גשמיות. ואע"פ שישים אליו לבו, דהיינו אליו ולא למדותיו כידוע - מ"מ בחי' רעותא דלבא זה, שהוא מבחי' ההגשמה שבאדם נק' עשייה גשמיות לגבי אא"ס ב"ה.

וזהו: אם ישים אליו לבו - בבחי' שימה גשמיות בלבד. ואף בצדיקים גמורים, ומכ"ש בבינונים שהולכים כל היום בשרירות לבם בענינים גשמיים אף דהיתר, ובעת התפלה אע"פ שיתעורר לבבו בתכלית נקודת הלב - אין זה נחשב רק עשייה גשמיית, מפני שנתגשם הלב מאד, עד שגם בשומו אל לבו לדבקה בו ית', גם היא גשם יחשב כו'. ומ"מ: ישים אליו לבו - משום דלגבי א"ס רוחניות וגשמיות שוין כו'. כי כשמו כן הוא א"ס כו'.

ומה שאמר: אם ישים - לשון ספק. הענין הוא ע"ד הפשוט, משום דמסיים סוף הפסוק: רוחו ונשמתו אליו יאסוף - שזה תלוי בתנאי דאם ישים אליו לבו. לכך אמר: אם ישים - לשון ספק. דאם לא ישים לא יאסוף רוחו אליו כו'.

וביאור הדברים. הנה ידוע דע"י אתעדל"ת נעשה אתעדל"ע דוקא. ובתחלה היה חפץ חסד ואח"כ תלוי בבחי' העלאת מ"ן. ולכך אם ישים אליו כו' אז יומשך בחי' מ"ד והוא ענין רוחו ונשמתו כו'. וד"ל.

ומה שאמר: רוחו ונשמתו - דקאי על עצמות אא"ס דוקא, דרוחו של עצמותו ונשמתו הוא נמשך כו'. הענין הוא, דהיינו בחי' רוח ונשמה דאצי' שמאירים בעולמות הנפרדים, והם ב' מדרגות הידועים בחי' ממכ"ע ובחי' סוכ"ע.

דהנה בחי' ממכ"ע נק' רוח. וכמ"ש: בדבר ה' שמים נעשו וברו"פ כל צבאם כו'.[2] ובחי' סוכ"ע נק' נשמה, כדמיון חלק הנשמה שאינה מלובשת בגוף, שנקרא נשמה כו'.

ולמעלה יותר, היינו מבחי' רוחו ונשמתו של עצמות המאציל, הוא שמאיר בעולם דאצי'. וזהו: רוחו ונשמתו אליו יאסוף - להיות בחי' התלבשות אורות בכלים כו'. וד"ל.

ובזה יובן פי' ענין ב' סוסים הנ"ל, כמ"ש: כי תרכב על סוסיך כו'.[3] א' מלמטה למעלה והוא בבחי' גס וס"ג. והיינו מה שישים אליו לבו בעשי' גשמיית, שיש בזה בחי' התנשאות וגסות, הלא דבר הוא,[4] וגם כי חפץ בקרבת אלקים - חפץ זה מצד הגסות באה, מפני שהוא נחשב בעצמו מאד חפץ להיות מקורב בדביקות לה', מפני שיש מי שרוצה וחפץ.

וכענין: למען שמי יכבד ה' כו'[5] - שיש בחי' אני והוא רוצה כו'. וכאשר אינו מתפעל באוי"ר יצר לו מצד שבלא אוי"ר אינו כלום, ולא מצד כבוד אלקים כו', כידוע.

ואמנם התחלת העבודה צ"ל דוקא עד"ז, דהיינו בבחי' הגסות, דאל"כ לא יתחיל לעולם. ועוד' שבזה ישבור וינצח כל מנגד, דהיינו מדות הרעות: התאוה וכיוצא, שהוא רק מפני שאינו רוצה ליפרד, הוא דוקא אינו רוצה. ואם הי' בחי' ביטול עצמותו לא היה יכול לעמוד לכל מנגד כו'.

והנה אתעדל"ת הזאת גורמת אתעדל"ע למעלה ג"כ בבחי' גסות דקדושה האלקי', שיהי': רם ומתנשא על כל גוים[6] ולא יחפוץ בהם. וכמ"ש: ואת עשו שנאתי כו'.[7]

והוא מ"ש: נטית ימינך תבלעמו ארץ[8] פי:' נטית ימינך - ארימת ידך כו' אז: תבלעמו ארץ, בבחי' ביטול כו'. והיינו לבלע קליפות וסט"א. וממילא נהפך הדבר שיהי' אור ההשפעה מלמעלה רק לישראל בלבד.

וזהו: רוחו ונשמתו אליו יאסוף דוקא - אליו ולא לזולתו. והוא מפני שישים אליו לבו בתחלה.

וזהו ב"פ ס"ג דסוס - א' מלמטלמ"ע, והב' מלמעלמ"ט כנ"ל. וד"ל.

והנה: וקבל היהודים את אשר החלו כו'.[9] הענין הוא דאז דוקא נק' יהודים, כי יהודה הוא בחי' ביטול הנ"ל. והוא למעלה הרבה מבחי' ברכה.

דהנה ארז"ל: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום - פי' מאה פעמים ממש נעשה בחי' ברכה והמשכה מן ההעלם דבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע, דהיינו מעלמא דאתכסייא לעלמא דאתגליא. כמ"ש: ברוך ה' מן העולם ועד העולם.[10] וידוע שהוא ענין המשכה מן ההעלם לגילוי כו'. והיינו ע"י הברכות שאומר: ברוך אתה ה' כו' להיות מלך על העולם בבחי' גילוי אור.

והטעם למאה פעמים דוקא - הענין הוא לפי שי"ס[11] כ"א כלולה מי"ס והרי מאה. וצריך להמשיך בפרט בכל ספי' כו' מעלמא דאתכסייא לעלמא דאתגליא. לכך צריך מאה ברכות בכל יום, מאחר שבכל יום מחדש מע"ב. וד"ל.

ואמנם זהו בבחי' ברכה, אבל בבחי' הודיה הוא למעלה מבחי' המשכה זו שמן ההעלם לגילוי, אלא ההודאה הוא בבחי' עצמות אא"ס ממש כנ"ל. והוא לפי שעצמות אא"ס למעלה הוא מבחי' העלם וגילוי כי לית מח' תב"כ.[12] אפי' ההעלם כגילוי נחשב. וכמאמר: לפניך נגלו כל תעלומות כו' - ע"כ לא שייך שם בחי' הברכה אלא רק בחי' הודאה.

וזהו בחי' יהודים, שהם רק בחי' הודאה, שהוא רק בבחי' עצמות אא"ס ממש. וכ"ז בא להם מפני בחי' מס"נ שהי' בהם כנ"ל. ואזי ע"י שישים אליו לבו הרי רוחו ונשמתו אליו יאסוף כנ"ל. לכך נקרא אז דוקא יהודים. וד"ל:

וזהו: וקבל היהודים כו'. אך מה שאמר כאן: וקבל ל' יחיד, ואח"כ כתיב: קימו וקבלו היהודים - ל' רבים כו'. ושם יש ג"כ קרי וכתיב, הקרי וקבלו אבל הכתיב ג"כ וקבל כו'?

הענין הוא, להיות כי מבואר למעלה דע"י מס"נ שהי' בהם נתאחדו כולם כאיש א'. וכענין שהי' במ"ת דכתיב: ויחן ישראל כו'.[13]

אך בשעת מ"ת להיות שעדיין לא הי' שם רק בחי' ההתחלה ולא הגמר, כמ"ש למעלה, ע"כ הקרי והכתיב שוין: וקבל - לשון יחיד לפי שלא הי' עדיין בחי' התגלות האורות בריבוי הכלים מכלים שונים כו'. וזהו: וקבל היהודים את אשר החלו לעשות בשעת מ"ת הכל לשון יחיד כו'.

אבל אח"כ: קימו וקבלו היהודים עליהם כו' - דהיינו בזמן מרדכי ואסתר הקרי והכתיב אינם שוים, הקרי: וקבלו לשון רבים, והכתיב: וקבל לשון יחיד. 

והטעם הוא, לפי שמבואר עיקר הטעם לזה שהיו חשובים כאיש אחד כו', שהוא מפני בחי' הרצון הפשוט שבנקודת הלב, שהוא אחד גם ברוב עם, לפי שנק' בחי' יחידה בפרט. וגם בכלל בכללות נש"י נקרא בחי' יחידה כו'.

ואמנם זהו דוקא בכתיב, שהוא אותיות הכתובים, שהן בהעלם ע"ג הכתב, ולכך הכתיב: וקבל. אבל בקול ודיבור שהוא בקריאה של האותיות מן ההעלם לגילוי כו' - צריך לקרות: וקבלו לשון רבים דוקא, לפי שכבר הוכנו להיות כלי גמור לאור שיתיישב בהן, ויתקבל בהן בכאו"א לפושע"ד[14] ממש.

כמ"ש למעלה באריכות, שבזה הי' יתרון מעלה ומדרגה אז בימי אחשורוש יותר מבזמן מ"ת כו', במה שנתקבל בהן האור ונעשו בחי' כלי בית קיבול למעשה המצות כו'. והרי יש ס"ר ניצוצות והרי יש כאן ס"ר כלים לאורות. ולכך נאמר: וקבלו בקרי לשון רבים, לפי שיש ריבוי הכלים המקבלים.

וכמשל המבואר שם, שבאותיות המחשבה יש בחי' ריבוי כו'. משא"כ בבחי' רעו"ד כו'. וכך הענין כאן דבקריאה בקול ודבור שבא מאותיות המח', הרי כאו"א קורא כדרכו, לכך הקרי: וקבלו אבל הכתיב: וקבל - מפני שבבחי' ההעלם שבכנ"י הרי הם רק כאיש א' בלבד כו'. וד"ל.

וזהו שאמר גבי ענין ימי משתה ושמחה דוקא ענין הקרי והכתיב: דוקבל וקבלו. וכמ"ש: להיות עושים את שני הימים[15] ימי משתה ושמחה כו'[16][17] כי פי': ימי משתה ושמחה - היינו בחי' התגלות האורות בכלים דוקא. וכמבואר שם דבשמחה נגלה ההעלם בבחי' כלי, היפוך הבכיי' שהוא מצד דחיקת המוח כו'. ולכך כדי להיות עושים ימי משתה ושמחה נזכר: קיימו וקבלו - לשון רבים בקרי. וד"ל.

וזהו שאמר: אם ישים אליו לבו - לשון יחיד, משום שהוא בבחי' ההעלם דיחידה כנ"ל כו'. וד"ל:

  1. 1 אִם־יָשִׂ֣ים אֵלָ֣יו לִבּ֑וֹ רוּח֥וֹ וְ֝נִשְׁמָת֗וֹ אֵלָ֥יו יֶאֱסֹֽף: (איוב פרק לד פסוק יד)
  2. 2 בִּדְבַ֣ר יְ֭הוָה שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝יו כָּל־צְבָאָֽם: (תהלים פרק לג פסוק ו)
  3. 3 ספר חבקוק פרק ג פסוק ח: הֲבִנְהָרִים֙ חָרָ֣ה יְהוָ֔ה אִ֤ם בַּנְּהָרִים֙ אַפֶּ֔ךָ אִם־בַּיָּ֖ם עֶבְרָתֶ֑ךָ כִּ֤י תִרְכַּב֙ עַל־סוּסֶ֔יךָ מַרְכְּבֹתֶ֖יךָ יְשׁוּעָֽה:
  4. 4 היינו שהוא מציאות = דבר
  5. 5 שִׁמְעוּ֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה הַחֲרֵדִ֖ים אֶל־דְּבָר֑וֹ אָמְרוּ֩ אֲחֵיכֶ֨ם שֹׂנְאֵיכֶ֜ם מְנַדֵּיכֶ֗ם לְמַ֤עַן שְׁמִי֙ יִכְבַּ֣ד יְהוָ֔ה וְנִרְאֶ֥ה בְשִׂמְחַתְכֶ֖ם וְהֵ֥ם יֵבֹֽשׁוּ: (ישעיהו פרק סו פסוק ה)
  6. 6 רָ֖ם עַל־כָּל־גּוֹיִ֥ם ׀ יְהוָ֑ה עַ֖ל הַשָּׁמַ֣יִם כְּבוֹדֽוֹ: (תהלים פרק קיג פסוק ד)
  7. 7 וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר: (מלאכי פרק א פסוק ג)
  8. 8 נָטִ֙יתָ֙ יְמִ֣ינְךָ֔ תִּבְלָעֵ֖מוֹ אָֽרֶץ: (שמות פרק טו פסוק יב)
  9. 9 וְקִבֵּל֙ הַיְּהוּדִ֔ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵחֵ֖לּוּ לַעֲשׂ֑וֹת וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־כָּתַ֥ב מָרְדֳּכַ֖י אֲלֵיהֶֽם: (אסתר פרק ט פסוק כג)
  10. 10 בָּ֤רֽוּךְ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֪י יִשְׂרָאֵ֡ל מִן־הָ֤עוֹלָ֨ם׀ וְעַ֬ד הָעוֹלָ֗ם וְאָמַ֖ר כָּל־הָעָ֥ם אָמֵ֗ן הַֽלְלוּ־יָֽהּ: פ (תהלים פרק קו פסוק מח)
  11. 11 שיוד ספירות
  12. 12 תפיסא ביה כלל
  13. 13 וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר: (שמות פרק יט פסוק ב)
  14. 14 לפום שיעוא דיליה
  15. 15 קִיְּמ֣וּ וְקִבְּלֻ֣ וְקִבְּל֣וּ הַיְּהוּדִים֩ ׀ עֲלֵיהֶ֨ם ׀ וְעַל־זַרְעָ֜ם וְעַ֨ל כָּל־הַנִּלְוִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א יַעֲב֔וֹר לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֣ת שְׁנֵ֤י הַיָּמִים֙ הָאֵ֔לֶּה כִּכְתָבָ֖ם וְכִזְמַנָּ֑ם בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה: (אסתר פרק ט פסוק כז)
  16. 16 כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁלֹ֤חַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָאֶבְיֹנִֽים: (אסתר פרק ט פסוק כב)
  17. 17 בפסוק להיות עושים לא נזכר משתה ושמחה, אמנם כנראה שאדה"ז מתרגם את "עושים את שני הימים" היינו ימי משתה שנזכר בפסוק לפני"ז.