וההקדשות שבה יפדו כו':
ת"ר אהיו בה (קדשי) קדשים: קדשי מזבח - ימותו.
היו בה קדשי מזבח - כגון עולות ואשמות של רשעים בתוכה - נהי דלא קרינן בהו: "את כל בהמתה לפי חרב", דהא לא בהמתה היא אלא בהמת שמים - אלא מאיסותא הוא להקריב קרבנות של רשעים הללו שהודחו - הלכך ימותו. כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן שעורין עד שכריסן נבקעת, דאפילו דמיהם אסור כדלקמן: שנאמר כליל לה' אלהיך ל"ג:
קדשי בדק הבית - יפדו.
ותרומות - ירקבו.
ומעשר שני וכתבי הקדש - יגנזו.
ר"ש אומר: "בהמתה", ולא בהמת בכור ומעשר.
ר"ש אומר וכו' - לקמן מפרש טעמא:
"שללה", פרט לכסף הקדש וכסף מעשר".
אמר מר: היו בה (קדשי) קדשים: קדשי מזבח - ימותו.
ואמאי ימותו? ירעו עד שיסתאבו, וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה?
ר' יוחנן אמר: (משלי כא, כז) ב"זבח רשעים תועבה".
זבח רשעים תועבה - ואפילו דמיהן אסורין:
ר"ל אמר: ממון בעלים הוא.
והכא, בקדשים שחייב באחריותן. ור"ש היא, דאמר: ממון בעלים הוא.
ור"ש הוא דאמר - בהזהב (ב"מ נו:) קדשים שחייב באחריותן - ממון בעלים הוא, ויש בהם אונאה. הלכך לענין עיר הנדחת נמי ממון בעלים הוא, ודיינינהו לפי חרב כשאר בהמות שבתוכה. והלכך אסורין דמיהן בהנאה. והאי דקאמר ימותו ולא אמר שיחרימו אותה עמהם - משום כבוד שמים:
הא מדסיפא ר"ש היא, רישא לאו ר"ש?
בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר: קדשים קלים ממון בעלים.
ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר - בפ"ק דב"ק (ד' יב:) ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהם ממונו. והואיל וממונו הם אסורים בהנאה, דאפילו דמיהן בהמתם מיקרו.
אבל קדשי קדשים אמאי ירעו דהא ודאי הם עצמם אינם קרבים דזבח רשעים תועבה אלא ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה:
אבל קדשי קדשים מאי? - יפדו?
אדתני סיפא: "קדשי בדק הבית - יפדו", ליפלוג וליתני בדידה.
"בד"א בקדשים קלים, אבל קדשי קדשים - יפדו"?
אי הכי מדתני סיפא וכו' - דקא מפליג בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית:
ליפלוג וליתני בדידה - בקדשי מזבח עצמן בין קדשים קלים לקדשי קדשים:
כיון דאיכא חטאת שמתו בעליה, דלמיתה אזלא, לא פסיקא ליה.
דלמיתה אזלא - כדאמרינן (תמורה ד' טז.) חמש חטאות מתות:
לא פסיקא ליה - למיתני קדשי קדשים דעיר הנדחת ירעו דכיון דמתו להם אותם רשעים אי איכא חטאות שהפרישו בחייהם אזלי למיתה דכל חטאות שמתו בעליהם מתות במסכת הוריות (ד' ו.) מפרש טעמא אבל שאר קדשי קדשים כגון אשמות שמתו בעליהם ירעו:
בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל: דכתיב זבח רשעים תועבה.
אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן?
אמר לך, כי אמרינן זבח רשעים תועבה, הני מילי היכא דאתנהו בעינייהו, אבל הכא כיון דאישתני אישתני:
דאיתנהו בעינייהו - דהן עצמן ודאי אינן קרבים משום זבח רשעים תועבה:
אבל הכא - דאיכא למימר ירעו ויפלו דמיהם לנדבה:
כיון דאישתני - ליכא הכא זבח רשעים תועבה:
ר"ש אומר בהמתך ולא בהמת בכור ומעשר:
ולא בהמת בכור ומעשר - שאם היו בה בכורות או מעשר בהמה שהוא של ישראל וחלבו ודמו קרב -אין מחרימין אותו עמה דלא מיקרי בהמתה:
במאי עסקינן?
אילימא בתמימין? שלל שמים הוא?
שלל שמים הוא - ומשללה נפקא:
אלא בבעלי מומין?
אלא בבעלי מומים - שאין בהם חלק לגבוה אלא נאכלין לבעלים שללה נינהו אמאי אין מחרימין אותן עמה:
ג"שללה" נינהו?
אמר רבינא: לעולם בבעלי מומין, ומי שנאכל בתורת בהמתך. יצאו אלו שאין נאכלין בתורת בהמתך, אלא בתורת בכור ומעשר דשלל שמים נינהו.
לעולם בבעלי מומין - ואפ"ה אין נשרפין עמה, דדרשינן לקרא הכי: "בהמתה" למי שנאכל לבעלים בתורת בהמתם יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין נאכלים בתורת בהמתם, שאין אומרין בהמת עיר הנדחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת:
ופליגא דשמואל.
ופליגא - הא דרבינא אדשמואל. דאמר שמואל עלה דהא מילתא דר"ש, כי הוה קשיא לן במאי עסקינן - הוי מתרץ הכי הכל קרב והכל נפדה:
דאמר שמואל: הכל קרב, והכל נפדה.
מאי קאמר?
ה"ק: כל שקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום, מ"שלל" אימעיט.
מאי קאמר ה"ק - כל שהוא קרב לגבוה כשהוא תם וכשהוא בעל מום צריך פדייה כגון שאר קדשים קלים חוץ ממעשר בהמה ובכור הנהו משללה נפקא דאין מחרימין אותם עמה דהואיל וצריכי פדייה במומן שלל שמים קרינן ביה ופליג עליה דת"ק דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא:
וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום, כגון בכור ומעשר, מ"בהמה" נפקא:
וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום - אלא נאכל לבעלים, כגון בכור ומעשר - ההוא לאו שלל שמים מקרו, ואפילו בתמותן. ולא מצי למפרך והא בתמותן שלל שמים הוא - שהרי נאכל במומו. והלכך אצטריך בהמתה למעוטי בכור ומעשר תמימים, דמשללה ליכא למעוטינהו. והיינו פליגא, דאיהו מוקי לה אפילו בתמימים, דקסבר בכור ומעשר בעלי מומין בהמתה קרינא ביה ובסייף:
תרומות ירקבו:
אמר רב חסדא: ל"ש אלא תרומה ביד ישראל, אבל תרומה ביד כהן, כיון דממוניה הוא – תשרף.
תרומה ביד ישראל - שעדיין לא נתנה לכהן, דאפילו אותו ישראל רשע הוא, תרומה שבידו אינה נשרפת עם שאר שללה. דהא לאו דידיה הוא. דשמא היה נתנה לכהן צדיק שבחוצה לה? הלכך אינה נשרפת. דהיינו כפקדון דעיר אחרת ואתנהו בגוה, דאמר לעיל, דמותרין. ונהי דבאכילה לא שרינא לה, דשמא היה נתנה לכהן רשע שבתוכה, הלכך ירקבו, אבל תרומה ביד כהן דממוניה הוא - תשרף:
מתיב רב יוסף: מעשר שני וכתבי הקדש, יגנזו.
והא מעשר שני ביד ישראל כתרומה ביד כהן דמי, וקתני יגנזו?
וקתני יגנזו - אע"ג דממוניה הוא, לא אמר תשרף:
אלא אי אתמר הכי אתמר: אמר רב חסדא: ל"ש אלא תרומה ביד כהן, אבל תרומה ביד ישראל דתנתן לכהן שבעיר אחרת.
אלא תרומה ביד כהן - דממוניה הוא, ולא מזלזלינן בה כולי האי הואיל וקדש הוא:
לכהן שבעיר אחרת - כלומר לכהן שלא הודח עמהן:
תנן התם: עיסה של מעשר שני - פטורה מן החלה. דברי ר"מ.
וחכמים המחייבין.
אמר רב חסדא: מחלוקת במעשר שני בירושלים. דר"מ סבר: מעשר שני ממון גבוה הוא. ורבנן סברי: ממון הדיוט הוא.
אבל בגבולין - דברי הכל פטור.
אבל בגבולין - שאין לה היתר אכילה אלא בפדייה - ד"ה פטורה מן החלה, דממון גבוה הוא.
ל"א אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה, דהיינו בשעת גלגול העיסה, לא קרינא ביה ראשית עריסותיכם (במדבר טו) ואפילו פדאה לאחר מיכן פטור מן החלה:
מתיב רב יוסף: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו.
במאי עסקינן?
אילימא בירושלים?
מי הויא עיר הנדחת?
והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים,
י' דברים נאמרו בירושלים בפ' מרובה (ב"ק פב:) חשיב להו:
וזו אחת מהן: אינה נעשית עיר הנדחת?
ואלא בעיר אחרת ואסקוהו לגוה, הא קלטוהו מחיצות?
אלא בעיר אחרת ואסקו לגוה - שהיה אותו מעשר שני של אחד מבני עיר הנדחת והעלו אותו לירושלים קודם שהודחה ואח"כ הודחו, אם כן אמאי יגנזו לשתרו נמי באכילה דהא קלטינהו מחיצות דהיינו חומה:
אלא לאו בגבולין. וקתני: "יגנזו"?
אלא לאו בגבולין - ולא מטו ליה וקתני יגנזו ואינו יוצא לישרף בתמיה:
ואם איתא - דבגבולין לד"ה ממון גבוה הוא, לשתרי נמי באכילה? אלא לאו ממון הדיוט הוא, ונהי דבשריפה לא משום זילותא:
לא. לעולם דעיר אחרת ואסקוהו לגוה, והכא במאי עסקינן, שנטמא.
לעולם דעיר הנדחת ואסקיה לגוה - ודקאמרת לשתרו נמי באכילה דהא קלטוהו מחיצות:
הכא במאי עסקינן כשנטמא - דלאו בר אכולי בטומאה הוא דכתיב (דברים כו) לא בערתי ממנו בטמא. ולקמן פריך מאי איריא עיר הנדחת אפילו בחוצה לה:
ולפרקיה?
דא"ר אלעזר: מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים?
ואפילו בירושלים - לאחר שנכנס ואע"ג דדרשינן (שם יד) כי ירחק ממך המקום וצרת הכסף בידך ברחוק מקום אתה פודה וצר ולא בקרוב מקום:
ת"ל: (דברים יד, כד) "לא תוכל שאתו".
ואין שאת אלא אכילה.
ואין שאת אלא אכילה - וה"ק קרא כי ירחק ממך המקום או כי לא תוכל לאוכלו שנטמא וצרת הכסף בידך:
שנאמר: (בראשית מג, לד) "וישא משאת מאת פניו"?
הכא במאי עסקינן, בלקוח.
בלקוח - שכבר הוציאה בהוצאה לכסף מעשר ונתנוהו ביין ושכר ובשר ונטמא אותו לקוח דההוא לית ליה פדייה וכי קאמר ר"א במע"ש גופיה שהעלה פירות מע"ש לירושלים ונטמאו: