קשיא.
קשיא - לשון הפסוק קשה לתרץ למ"ד חולקין. אבל לא מיתותב:
איבעיא להו: הודחו מאליהן - מהו?
"וידיחו" אמר רחמנא אולא שהודחו מאליהן. או דילמא, אפילו הודחו מאליהן?
ת"ש: "הדיחוה נשים וקטנים".
אמאי? ליהוי כהודחו מאליהן?
הנך בתר נפשייהו גרידי.
גרידי - בדל"ת, נמשכין. וכן גריס רבי בכוליה הש"ס: "מגריד גריד". ונ"ל שהוא לשון "גרידא" דמפרשינן יחיד, על שם שהוא יחיד, משוך ומופרש הוא מן הכל, ואין לאחרים סביביו. ולשון ארמי הוא. ואין דומה לו בפסוק. (ודומה לו) אבל גורדו ומעמידו על גלדו. (ר"ה ד' כז:) הוא לשון עברי. ודומה לו בפסוק (איוב ב) ויקח לו חרס להתגרד בו בדל"ת. ופי' לשון חטיטה שמחטט וגורד בסכין או בכל דבר.
וגורר ברי"ש לשון עברי הוא כמו (שבת ד' כב.) גורר אדם מטה כסא ושלחן. וכן (ב"ב ד' פו.) היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא:
בתר נפשייהו גרידי - ומעשיהם מעשה, ואדוקים ביותר, הואיל ומעצמם הם נדחין, ודין הוא שיעשה עיר הנדחת:
הני בתר נשים וקטנים גרידי:
אבל הנך דהודחו בתר נשים וקטנים - גרידי. שאין אדוקים כ"כ:
עד שיודח רובה:
היכי עבדינן?
היכי עבדינן - היאך נעשין רובא נדחים, הואיל דצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד:
אמר רב יהודה: דנין וחובשין, דנין וחובשין.
דנין וחובשין - כשרואין ב' או ג' מהם עובדים ע"ז, לא יסקלו אותן. ומניחין כל האחרים מלסקול. אלא דנין אותם לסקילה וחובשין אותם בבית הסוהר. וכן עושין עד שרואין אם מצטרפין לרובא, וחוזרין ודנין אותם דין אחר להריגה, ומאבדין את ממונם:
א"ל עולא: "נמצא אתה מענה את דינן של אלו?"
ומענה את דינם - שלאחר שנגמר דינם, אתה משהה אותם ומענה את דינם:
אלא אמר עולא: דנין וסוקלין, דנין וסוקלין.
דנין וסוקלין - עד חציין. דמחזקינן להו כיחידים ודנין וסוקלין. ומחציין ואילך, נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא, והוו בסייף וממונם אבד. ומחציין ואילך אי אתה רשאי למשכן למיתה חמורה:
איתמר: רבי יוחנן אמר: דנין וסוקלין, דנין וסוקלין.
ור"ל אמר: מרבין להן בתי דינין.
ור"ל אמר מרבין להם בתי דינין - לאו משום דאין דנין ב' ביום אחד, דהא אמרת בפרק נגמר הדין (לעיל מו.) דבמיתה אחת דנין. אלא משום דנפישי עדים לכל אחד ואחד, ואין פנאי לחקור כל אחד ואחד ביום אחד, מרבים להם בתי דינים כדי שתתקבל עדותן ביום א', ויגמור דין כולם ביום אחד:
איני?
והאמר ר' חמא בר יוסי א"ר אושעיא (דברים יז, ה) "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא".
איש ואשה אתה מוציא לשעריך,
לשעריך - לב"ד שבשעריך דהיינו סנהדרי קטנה:
ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך"?
ואי אתה מוציא - אלא בסנהדרי גדולה:
אלא במרבין להן בתי דינין, ומעיינין בדיניהן, ומסקינן להו לבית דין הגדול, וגמרי להו לדינייהו, וקטלי להו:
אלא מרבין להם בתי דינין ומעייני בדיניהם - אם הוו מרובים. ואם הודחו רובם, מעלים את כולן לב"ד הגדול:
הכה תכה את יושבי העיר וכו':
תנו רבנן: גהחמרת והגמלת העוברת ממקום למקום, לנו בתוכה והודחו עמה.
אם נשתהו שם ל' יום - הן בסייף וממונן אבד. פחות מיכן - הן בסקילה וממונן פלט.
ורמינהי: "כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר?
כמה יהא בעיר - משנה בהשותפין:
ויהא כאנשי העיר - ליתן בצורכי העיר:
די"ב חדש".
אמר רבא: לא קשיא. הא למיהוי מבני מתא, הא למיהוי מיתבי מתא.
למיהוי כבני מתא - שיהא נקרא כבני העיר, אין נקרא בפחות מי"ב חדש. אבל להקרות מיושבי העיר, כיון ששהה ל' יום נקרא מאנשי העיר. וקרינן בהו: "את יושבי העיר ההוא":
והתניא:
והתניא - בניחותא:
ה"המודר הנאה "מבני העיר":
המודר הנאה - שאומר הרי עלי קונם אם אהנה:
אם יש אדם שנשתהא שם י"ב חדש - אסור ליהנות ממנו.
פחות מיכן - מותר ליהנות ממנו.
"ביושבי העיר":
אם נשתהא ל' יום - אסור ליהנות ממנו.
פחות מיכן מותר ליהנות ממנו:
החרם אותה ואת כל אשר בה כו':
ת"ר: (דברים יג, טז) "החרם אותה ואת כל אשר בה", פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה.
החרם אותה פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה - שאם היו צדיקים דרים בתוכה והוי להו נכסים מופקדים במקום אחר ביד אחרים, אין מחרימין אותן. אבל נכסים שיש להם באותה העיר, מחרימין אותן. וטעמא מפורש לקמן:
"ואת כל אשר בה" לרבות נכסי צדיקים שבתוכה.
"שללה", ולא שלל שמים.
"ואת כל שללה", לרבות נכסי רשעים שחוצה לה.
אמר ר"ש: מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו?
מי גרם להם שידורו בתוכה? ממונם - לפיכך ממונם אבד.
אמר ר"ש מפני מה וכו' - בכל דוכתי דרש ר"ש טעמא דקרא:
אמר מר (דברים יג, יז) "ואת כל שללה תקבץ", לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה.
ה"ג אמר מר ואת כל (שללה) אשר בה, לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה:
אמר רב חסדא וובנקבצים לתוכה.
אמר רב חסדא ובנקבצין לתוכה - נכסי רשעים הקרובין לעיר, שיכולים לקבצם לתוך העיר באותו יום עצמו שכונסין שלל העיר לרחוב לשורפן, הן אבודים עמה. אבל רחוקים דאין מגיעין לעיר, אינן אבודים. ודוקא שכבר היו לתוכה אלא שמעכשיו היו מופקדים ביד אחרים, אבל לא היו מעולם בתוכה, כגון דנפלה להם בירושה, לא קרינא ביה "שללה", ואין הממון אבד:
אמר רב חסדא: פקדונות של אנשי עיר הנדחת - מותרין.
ה"ד?
אי לימא דעיר אחרת, ואיתנהו בגוה - פשיטא דמותרין, לאו שללה הוא?
ואלא דידהו, ואיתנהו בעיר אחרת.
אלא דידהו - דבני עיר הנדחת, ומופקדים הם בעיר אחרת:
אי דנקבצין לתוכה - אמאי מותרין?
ואי אין נקבצין לתוכה - הא אמרה חדא זימנא?
הא אמרה - רב חסדא ובנקבצין לתוכה, והא אין נקבצין:
לא. זלעולם דעיר אחרת דמפקדי בתוכה.
והכא במאי עסקינן: חכגון דקביל עליה אחריות.
דקבל עליו אחריות - בני עיר הנדחת:
מהו דתימא, כיון דקביל עליה אחריות כדידיה דמי.
קא משמע לן.
אמר רב חסדא: טבהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת - אסורה.
יעיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת - מותרת.
מאי טעמא?
בהמה, כמאן דלא פליגא דמיא.
כמאן דלא פליגא - א"א לכזית בשר בלא שחיטה, ואפילו שחטה משחט, אין בשחיטתו כלום, דלא לשחיטה קיימא אלא למיתה, ושחיטתה זו היא מיתת הבהמה. ואין היתר אפילו החצי שאין של עיר הנדחת. דכי שחט לסימן דעיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית, ולא מהניא ביה שחיטה:
עיסה, כמאן דפליגא דמיא.
עיסה - כל אימת דבעי פליג לה, ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בו:
בעי רב חסדא, בהמת עיר הנדחת מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה?
"לפי חרב" אמר רחמנא, כלא שנא שחטה משחט לא שנא קטלא מקטל.
ל"ש שחטה משחט ל"ש קטלא מקטיל - דבין בשחיטה ובין בהריגה קרינא ביה: "לפי חרב". דאפילו שחטה, מיתה בעלמא היא, ולא מהני מידי. או דילמא "לפי חרב", היינו שלא כדרך שחיטה, אבל דרך שחיטה, מהניא לה לטהרה מידי נבילה. דנהי דלאכילה איתסרה, ואיסור הנאה הוא. אבל תיהני לטהרה מידי נבלה:
או דלמא, כיון דשחטה - מהניא לה שחיטה?
מאי?
תיקו.
בעי רב יוסף *שיער נשים צדקניות, מהו?
שיער נשים צדקניות - שבעיר הנדחת מהו? אי הוו בכלל: "ואת כל שללה תשרף" או לא:
אמר רבא: הא דרשעיות אסור? (דברים יג, יז)
רשעניות - פשיטא לן דישרף עם שלל העיר:
"תקבץ ושרפת" כתיב, מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, ליצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה?
תלישה - שצריך לגלחה:
אלא אמר רבא: בפיאה נכרית.
פיאה נכרית - גדיל של שערות דעלמא שעושין לנוי, קא מבעי ליה לרב יוסף, אם של צדקניות הוי:
היכי דמי?
אי דמחובר בגופה?
מחובר בגופה - שנקשר בה:
כגופה דמיא.
כגופה דמי - וכשם שאין שורפין מלבושין שעליהן שהרי צדקניות הן, כך אין שורפין אותו גדיל:
לא צריכא *דתלי בסיבטא.
דתלי בסבטא - תלה אותו גדיל ביתד, ואין קשורין בה עכשיו:
כנכסי צדיקים שבתוכה דמי מואבד.
או דלמא, כיון דעיילא ונפקא, כלבושה דמי?
כיון דעיילא ונפקא - רגילה לקושרה תדיר, אף על פי שלא קשרתו עכשיו, כל מקום שיהא שם נדון כמלבוש שעליה, דכל שעתא דעתה עליה וכשאר מלבושין דמי:
תיקו:
ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה וכו':
ת"ר: אין לה רחוב - אינה נעשית עיר הנדחת. דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: אין לה רחוב - עושין לה רחוב.
במאי קמיפלגי?
מר סבר, "רחובה" מעיקרא משמע.
רחובה מעיקרא משמע - רחובה שהיה לה מתחלה ולא שעושין לה רחוב עכשיו:
ומר סבר, "רחובה" השתא נמי משמע: