ב"ה, כ"ה ניסן, תשי"ז
ברוקלין.
שלום וברכה!
במענה על מכתבו מי"א ניסן. - נעם לי לקרות בו שהוסיף קביעות עתים בלימוד תורת החסידות ובודאי אינו מסתפק באותן השעות שלומד עם פלוני אלא גם לעצמו חוזר על הענינים והעיקר שמתבונן בתוכנם ע"מ להסיק מסקנות בהנוגע לפועל ובחיי היום ימים, וכידוע הפתגם החסידותי, שאותה השעה ביום שעוסקים בה בתורת החסידות צריכה שתתפשט בכל שאר שעות המעת לעת, וידוע דבר המשנה, המעשה הוא העיקר.
ובמה שכותב אשר כשתופסים כל אפסותו של אדם הבל רעיוניו, קשה להמלט מדכאון. -
ידוע הפירוש הפנימי של המשנה, שכר מצוה מצוה, כמבואר בתורת החסידות שמצוה ענינה גם צוותא וחיבור עם מצוה המצוה, אשר חיבורו עם ממה"מ הקב"ה מהפך את האפס הנ"ל ליש האמיתי כביכול, ובכל רגע יכולים להתקשר ולהתחבר כיון שהאפשריות לעבוד את השם היא בכל הענינים עד שאמרו רז"ל כל הנשמה תהלל י-ה אשר על כל נשימה ונשימה יש להלל להשי"ת, ז.א. שביכולת האדם לעשות אפילו נשימה שלו, אף שלכאורה הכרחית היא, עבודה לו ית', ועיין ג"כ תניא פרק ל"א - דף מ' ע"ב - תיקר נפשו בעיניו כו' שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש וכו'.
במ"ש אשר נדמה לו, שמה שמזמינים אותו לכינוסים וכיו"ב הוא בתור עתונאי ולא כיהודי המבקש להתקרב וכו' - לכאורה אינו מובן למאי נפק"מ בו, כיון שיודע בעצמו שמשתתף הוא לא רק בתור זה שמבקש להתקרב אלא גם בתור זה שכבר נתקרב והרי מחשבתו של המזמין אינה ביכולת לשנות את המציאות, ולאידך גיסא אם מרגיש בעצמו שמשתתף רק כעתונאי (שתקותי שהרגשה זו אינה מתאימה כלל להמציאות) הרי בו תלוי הדבר לשנות את זה, והשינוי יכול להעשות בשעתא חדא וברגעא חדא ועוד להוסיף, אשר בזמננו זה שהכרח השעה הפצת המעינות חוצה, כל אלו המשתתפים בהתועדות וכינוסים ויכולים להביא אחרי זה ניצוצי האור והחום מהתועדות אלו לחוג שלא השתתף בהתועדות, ה"ז מזכותם וחוב קדוש שלהם, ואם המשתתף הוא עתונאי, אף שהשתתפותו הוא כאח לדיעה, מחובתו וזכותו לנצל האפשריות להביא הענין לקוראי העתון שבטח כמה מהם לא ידעו אודות הענין לולא קריאתם עד"ז בעתון, וק"ל...
בטח ניצל ימי הפסח להפצת היהדות והפצת המעינות מתאים לכל אפשריותו ובזה גם לקרב אותו הבן שלא נזכר במפורש בהגדה, היינו שאינו נוכח כלל בסדר, וכמבואר במכתבי הכללי דלחג הפסח זה, שבטח קרא אותו, ואתענין לדעת מהפעולות שלו בזה.
בברכה לבשו"ט בכל האמור.