ב"ה, ח' טבת, תשט"ו
ברוקלין.
הרה"ג וו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ מוה"ר מרדכי גימפל שי' הכהן
שלום וברכה!
בהמשך לביקורו ושיחתנו, הנני בזה להביע תודתי על הספר ספרי עם פירוש כתר כהונה חלק ראשון. ויה"ר מהשי"ת שיעלה בידו וביד אחיו שליט"א[1] להגדיל (כמות) תורה ולהאדירה (איכות), אשר עבודה זו מקומה בכל עניני תלמוד תורתנו תורת חיים, מתחיל מלמוד תשב"ר (רמב"ם הלכות ת"ת ספ"ב) ומסיים בלימוד תורה באופן היותר נעלה (חולין ס"ו ע"ב).
כדרכי ולחביבותא דמילתא בקבלת ספר, הנה מועתק בזה איזה הערות, כפי שהזמן גרמא, עכ"פ בראש הספר ובסופו.
הספר תכלת מרדכי עה"ת בשעתו נתקבל.
בברכת הצלחה.
נ.ב.
בתחלת הספר בכתר כהונה על פסקא א'.
תוכן פירושו[2], אשר נצרכה פרשת שילוח טמאים[3], כיון שעונש שמענו וכמש"נ ואיש אשר יטמא ולא יתחטא[4] ואזהרה - בל"ת - לא שמענו.
וצריך עיון לפירוש זה: א) שלשה כתובים נאמרו בעונש, והם: ויקרא ט"ו לא[5], והזרתם גו' ולא ימותו. במדבר י"ט יג[6], כל הנוגע גו' ונכרתה, ושם י"ט כ[7], ואיש אשר יטמא גו' ונכרתה. ואינו מובן מפני מה נקט בספרי[8] הכתוב האחרון[9] ולא הראשונים[10]. ב) פירוש הנ"ל מצריך שתי הגהות[11]. ואף שהגהה האחרונה, שמביא ראש הפרשה[12] שדן בה וכוונתו על סופה[13] - מתקבלת. כיון שבפרשה זו קעסיק, הנה ההגהה בהבאת הכתוב ואיש אשר יטמא, שכוונתו[14] לסיפא דקרא "ונכרתה הנפש", או שמוסיפין כן בנוסח הספרי[15] - אף שמצינו כגון דא, בכל אופן דוחק הוא. ג) המקשן אינו מפרש טעם קושיתו למה נאמרה הפרשה.
ולכן נראה לי דפירוש הספרי כאן הוא, דהתיבות "לפי שהוא כו' יתחטא" הם חלק הקושיא[16], שמפרש הקושיא: למה נאמרה פרשה זו (וקשה זה) לפי שהוא אומר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא[17] (עד"ז מפרש גם המלבי"ם).
והרווחנו בזה שאין צריך להגיה או לפרש שכוונתו לסוף הכתוב[18], דכוונתו רק לרישי' דקרא כי מביא הוא ראי' שנאמר איסור, ותו לא. ומובן ג"כ מפני מה לא הביא הכתוב דוהזרתם גו'[19], כי שם הציווי הוא לכהנים ולא לכל בני ישראל[20]. - מה שאין מביא הכתוב דבמדבר י"ט יג, בלאה"כ מובן[21], כי כתוב זה מדבר במשכן, וכאמור שם את משכן ה' טמא, והקס"ד וסברא חיצונה[22] דפסקא ראשונה דספרי הוא - שהציווי כאן[23] הוא לאחר זמן, וכמו שמסיים[24] אתה אומר כו' או אינו אלא לאחר זמן[25]. ולכן מביא ג"כ כתוב המצווה על לאחר זמן, היינו הכתוב דבמדבר י"ט כ. וק"ל.
בסוף הספר פסקא נח.
בהנוגע להגירסא בברייתא דר' ישמעאל בסופה "וכן" "וכאן" - יעויין ברייתא די"ג מדות דר"י (ווילנא, תרפ"ה) שהובאו שם הגירסאות וכמה פירושים בהם. ובכתבי האריז"ל (בפרע"ח ובכ"מ) והועתק ג"כ בט"ז שו"ע או"ח סי' קכז, ס"ק ד': וכאן, אבל רבנו הזקן קבע שתי הנוסחאות בסידורו, ובנוסח העיקרי: וכן - כ"ף, צרוי'.
בכתר כהונה ס"ק קס מפרש בפסקא הנ"ל - מאמר דשמות רבה סוף פרשה כ"ט: אמר רשב"ל כו' כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול והקול שהי' יוצא מפי הקב"ה לא הי' לקולו בת קול[26]. - ואף שאין משיבין על הדרוש.
הנה ע"פ פירושו אינה מובנת התחלת המאמר כשאדם קורא לחבירו וכו'. ונראה לי פירוש נ"כ המדרש שם, שפירשו בת קול כפשוטו - הד, דקולו של הקב"ה במ"ת לא הי' לו הד.
ורעיון עמוק וביחד עם זה מובן בזה, ובא בהמשך וכתוצאה ממאמר המדרש שקדמו: כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח כו' הים לא נזדעזע כו' אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי גו',
שתוכן מאמר זה הוא שכל פרט מהבריאה שמע והבין וקלט בעצמו את הקול אנכי ה' אלקיך. ובא מאמר השני הסמוך לו ומבאר אשר לא רק ברוחניות והבנת הבריאה ונשמתה הי' זה.
- וע"ד פי' התוספת (ע"ז יז, סע"א. וכה"ג בחדא"ג מהרש"א חולין ס, א) שהשר ומלאך אמר והשכיל -
אלא שגם גשם וחומר כל פרטי הבריאה שמע (הבין) וקלט דבר וקול ה': אנכי ה' אלקיך. - (ואל תתמה על החפץ, כי כן יהי' לעתיד לבוא אשר אבן מקיר תזעק וכמרז"ל במדרש תהלים עג בסופו וראה ג"כ תענית יא, א) -
ומזה מובן שלא הי' לקול זה הד.
כי מציאות ההד הוא, שהקול הנישא בגלי האויר פוגש דבר המעכבו ואינו קולטו, ולכן נסוג ונזרק לאחור (להעיר מתוס' סנהדרין יא, רע"א). ושני ענינים בזה: א) שלא נקלט הקול בדבר המעכבו. ב) שהקול בא למקום שמגיע ההד - לא באופן ישיר ממקור הקול, אלא ע"י אמצעי וממוצע. וכיון שהדיבור אנכי ה"א גו' הי' מוסב מהבורא ולכל או"א מפרטי הבריאה, וכהסיום במדרש שם: כשדבר הקב"ה על הר סיני השתיק את כל העולם כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו, והכוונה בזה הוא לא רק להמדבר והחי וכו' אלא אפילו להדומם, וכמו שאומר הים לא נזדעזע - הרי בכל מקום שהגיע הקול אנכי ה"א נקלט בהמקום ובהנמצא בו, ולכל מקום שהי' צריך לבוא הדיבור אנכי ה"א - בא באופן ישר מן הקב"ה. וזהו תוספת ביאור רשב"ל בענין הדברות, שפעלו בגילוי גם בגשם הבריאה, ולכן אף שכשאדם קורא לחבירו יש לקולו ב"ק (הד) - לא כן הקול שהי' יוצא מפי הקב"ה.
ועי"ז תומתק ג"כ שייכות מאמר זה עם הקודם לו, וכנ"ל. ובפרט שמוכח מהסגנון במד"ר שם. ששני מאמרים אלו באו ביחד, כי הרי אחרי מאמרו דרשב"ל חוזר להמאמר הקודם דהעולם שותק ומחריש, וכמו שמסיים: ואם תמה אתה על זו כו', כשדבר הקב"ה על הר סיני השתיק את כל העולם כו' ואמר אנכי ה"א. וק"ל.