Enjoying this page?

PESACHIM - 010a – אור לארבעה עשר – פרק ראשון – פסחים, י ע”א

צורת הדף באתר היברובוקס

בתרומה דרבנן.

בתרומה דרבנן - בזמן הזה:

בחמץ דאורייתא מי אמרינן?

אטו בדיקת חמץ דאורייתא! דרבנן היא.

דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה.

 

צבור אחד של חמץ, ולפניו ב' בתים בדוקין, ואתא עכבר ושקל, ולא ידעינן אי להאי על אי להאי על?

ולא ידעינן אי להאי על ואי להאי על - אי מצרכינן בדיקה לתרוייהו אי לא:

היינו, "שני שבילין".

היינו שני שבילין - מהא דתנן גבי שני שבילין, מצינו למיפשט:

דתנן, "שני שבילין, א' טמא וא' טהור.

אחד טמא - קבר מוטל בו לרחבו, וממלא את כולו, ואין עובר בו, שלא יאהיל:

והלך באחד מהן, ועשה טהרות.

והלך ועשה טהרות - נגע בטהרות אחר כך:

ובא חבירו והלך בשני, ועשה טהרות.

והלך בשני - יודעין הן שבשביל שהלך זה לא הלך זה, דהשתא ודאי אחד מהן טמא:

רבי יהודה אומר, אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, טהורין.

שניהן בבת אחת, טמאין.

אם נשאלו - כל אחד לחכם ספקו בפני עצמו, טהור.

ואין בית דין יכול לטמאו.

כדקיימא לן בספק טומאה ברשות הרבים, ספקו טהור.

ואם באו בבת אחת.

הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאין או טהורין.

אי אפשר לנו לומר להם, "טהורים אתם".

שהרי האחד ודאי טמא.

ר' יוסי אומר, "בין כך ובין כך, טמאין", גרס:

רבי יוסי אומר, בין כך ובין כך טמאין".

אמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן, בבת אחת, דברי הכל טמאין.

בזה אחר זה, דברי הכל טהורין.

בזה אחר זה דברי הכל טהורין - אף על פי שכל אחד אומר לפנינו, "כך היה המעשה, שלי ושל חבירי, אבל איני נשאל, אלא על עצמי, מה תהא עלי":

לא נחלקו אלא בבא להשאל עליו ועל חבירו.

עליו ועל חבירו - "מה תהא על שנינו".

ר' יוסי מדמי להו לבת אחת.

ואף על פי שאין שניהן לפניך, צריך אתה הוראה אחת לשניהן, או "טמאין אתם", או "טהורין אתם".

והרי אין אתה יכול לומר, "טהורין אתם":

רבי יוסי מדמי ליה לבת אחת.

ורבי יהודה מדמי ליה לזה אחר זה.

ר' יהודה מדמי להו לזה אחר זה - הואיל ואין כאן שואל אלא אחד, משיבין לו טהור אתה.

שהרי ספק ביאה הוא.

ומעצמו יבין, שאף חבירו כמוהו.

אבל כששניהן שואלין בתוך כדי דיבור, צריך אתה להשיב לשניהן כאחד.

וגבי בתים נמי.

אם באו לשאול זה לעצמו וזה בפני עצמו, אמרינן ליה לכל חד, אי אתה צריך לבדוק.

דכיון דבדיקת חמץ דרבנן, תלינן לקולא, ואמרינן ספקו מותר.

ואי בבת אחת באו, שניהן צריכין בדיקה:

 

ספק על ספק לא על?

ספק על ספק לא על - ראה עכבר שנטל חמץ בחצר, והבית בדוק.

ואין יודע אם נכנס או לא נכנס:

היינו בקעה.

בקעה - הרבה שדות הסמוכים יחד קרי בקעה:

ובפלוגתא דר"א ורבנן.

דתנן, "הנכנס לבקעה בימות הגשמים,

בימות הגשמים - הויא בקעה רשות היחיד לטומאה.

מפני שכבר צמח הזרע.

ואין רשות לכל אדם ליכנס לה.

וקיימא לן, ספק טומאה ברשות היחיד, ספקו טמא:

וטומאה בשדה פלונית.

בשדה פלונית - כלומר באחת השדות.

ויודעין אנו באיזו היא.

וכל שדה ושדה מסויימת במצריה:

ואמר אחד, "הלכתי במקום הלז, ואיני יודע אם נכנסתי באותה שדה ואם לא נכנסתי".

במקום הלז - בבקעה זו:

ר"א, מטהר.

וחכמים, מטמאין.

וחכמים מטמאין - דהויא ליה, "ספק טומאה ברשות היחיד".

ור' אליעזר לא חשיב לה, ספק טומאה אלא אם כן נכנס לשדה, אבל אינו יודע אם האהיל אם לא.

אבל השתא הוה ליה ספק ספיקא.

וגבי בתים, אפילו רבנן מודו.

דכיון דבדיקת חמץ דרבנן, תלינן לקולא:

שהיה ר"א אומר, ספק ביאה טהור. ספק מגע טומאה, טמא".

 

על

על - העכבר נכנס לבית לפנינו, ובדק בעל הבית אחריו, ולא אשכח:

ובדק ולא אשכח.

פלוגתא דר"מ ורבנן.

דתנן, "היה ר"מ אומר, כל דבר שבחזקת טומאה, לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך הטומאה היכן היא.

כל דבר שבחזקת טומאה - במסכת נדה, "גל טמא שנתערב עם שני גלין טהורין, בדקו אחד מהן, ונמצא טהור, הוא טהור ושנים טמאים.

שנים ומצאן טהורין, הן טהורין והשלישי טמא.

שלשתן ומצאן טהורים, כולן טמאים.

שהיה ר' מאיר אומר, כל דבר שבחזקת טומאה, לעולם היא בטומאתה, עד שיודע לך טומאה היכן היא.

וחכמים אומרים, בודק בקרקע, וחופר עד שיגיע לסלע או לקרקע בתולה שלא זזה ממקומה לעולם".

ואם לא מצא, תולין ואומרים, "בא עורב ונטלה, בא עכבר ונטלה".

וגבי בדיקת חמץ, אפילו לר' מאיר אמרינן, "עכבר אכלה".

דבדיקת חמץ דרבנן:

וחכמים אומרים, בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה".

 

על ובדק ואשכח?

על ובדק ואשכח - נכנס העכבר בפנינו, ובדק בעל הבית אחריו, ואשכח פרוסה, ואינו יודע אם זו היא אם לאו:

פלוגתא דר' ורשב"ג.

דתניא, "שדה שנאבד בה קבר.

אבד בה קבר - אין ידוע היכן מקומו:

הנכנס לתוכה, טמא.

נמצא בה קבר, הנכנס לתוכה טהור.

נמצא בה קבר - לאחר זמן, ואין ידוע אי זהו קבר האבוד בה:

שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא.

דברי ר'.

רשב"ג אומר, תיבדק כל השדה כולה".

 

הניח ט' ומצא י'?

פלוגתא דר' ורבנן.

דתניא, "הניח מנה ומצא מאתים.

הניח מנה - של מעשר שני:

חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה.

מעורבין - ומביא סלעים בשוה מנה ואומר, "כל מקום שהן מעות מעשר שני, הרי הן מחוללים על הסלעים הללו".

ומעלה הסלעים לירושלים:

דברי ר'.

וחכ"א, הכל חולין".

הכל חולין - שהמנה נטל, ואלו הובאו אחרי כן.

וגבי חמץ נמי, לרבנן התשע (נמי) שהניח, אינן כאן.

וצריך לבדוק כל הבית, שמא גררום חולדות.

והעשר הנמצאות, איש אחר הביאן כאן:

 

הניח י', ומצא תשע?

היינו סיפא.

היינו סיפא - לרבי (מאיר) [דאמר] זה הנמצא, זהו אחד מן הראשונים.

הכא נמי, אין צריך לבדוק ולחזר אלא על הפרוסה האבודה.

ולרבנן, צריך לחזר אחר כולן.

שאין כאן אחד מן הראשונים:

דתניא, "הניח מאתים ומצא מנה.

מנה מונח ומנה מוטל.

דברי ר'.

וחכ"א, הכל חולין".