זאת חוקת התורה

'

וידבר הוי' וגו' זאת חקת התורה אשר צוה הוי' לאמר.

וצריך להבין דהא כתיב תחלה: "וידבר הוי'", שהקב"ה הוא המדבר למשה: "זאת חקת התורה", וא"כ מהו: "אשר צוה הוי'", הל"ל: "אשר אני מצוה"?

גם להבין קצת ענין פרה אדומה שנאמר בה: "חקת התורה"?

אך הענין. דהנה התורה נק': תורה שבכתב. הקב"ה אומר ומשה כותב. ודברי סופרים: נק': תורה שבעל פה. אמנם: חקת התורה, לשון חקיקה. (כמ"ש ברבות ר"פ זו: "חקה חקקתי") 

והיינו כמו שהתורה היא בשרשה ומקורה, ששם היא בבחי' אותיות החקיקה. שהוא מדרגה עליונה מבחינת התלבשותה במדרגת שנקרא: אותיות הכתב, להיות נקרא תורה שבכתב.

כמו על דרך משל בגשמיות, באותיות הנכתבים על גבי הקלף לבן - הרי האותיות הם דיו, שהוא דבר זר ונפרד מהקלף, שלא היה לו שום שייכות מקודם אל הקלף. רק שאח"כ כשכותב הספר בדיו ע"ג קלף נתאחדו והיו לאחדים. אבל אותיות החקיקה הם מיניה וביה, והן דבר א' ממש עם האבן שנחקקו בו*.

(ועמ"ש מענין זה בד"ה אם בחקתי תלכו. ועמ"ש בד"ה שחורה אני ונאוה, בענין שהתורה ניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה. וזהו ענין תורה שבכתב. וממש"ש יובן ג"כ ענין פי' אותיות החקיקה, דהיינו עד"מ האותיות שבנפש. ע"ש.)

וזהו "זאת חקת התורה". כלומר, שע"י מצות פרה אדומה, שהיא חוקה - (עיין בקהלת רבה ס"פ מי כהחכם. וברבות בא פי"ט תצוה ר"פ ל"ח, אמור ספ"ל, נשא פי"ב דרמ"ט, ע"ד [עמוד ד'], פי"ג דרנ"ג, ע"ד) תמשיכו למעלה בחינת אותיות החקיקה של התורה, להיות משם ממש יורד ונמשך בבחינת אותיות הכתב, דהיינו בתשב"כ, ומתשב"כ יומשך גילוי זה בתשבע"פ. והיינו, לפי שמצות פרה אדומה הוא כללות התורה, כמשי"ת.

ולזאת ירדה הנשמה ממקום כבודה בג"ע ונתלבשה בגוף החומרי, כדי לעשות את התורה. וזהו "ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה כו'". וזהו "ועשיתם אתם". וכתיב "ושמרתם את חקתי כו' אשר יעשה אותם האדם". שהאדם הוא העושה אותן למצות וחוקים. שממשיך אותן מבחי' אותיות החקיקה בבחינת תורה שבכתב. ועי"ז: "וחי בהם". וזהו ירידת הנשמות בגוף, ירידה צורך עליה.

ועשיה והמשכה זו, היינו ע"י אתעדל"ת. וכמ"ש "ואהבת בכל לבבך כו'". ועי"ז אח"כ, "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו'".

(וזהו ע"ד שנת' סד"ה זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב שמור כו' גבי, וכדי להעלות התורה ולקשרה באור א"ס ב"ה ממש שלמעלה מבחי' אדם כו'. ע"ש. גם כמ"ש סד"ה נר חנוכה כו' מזוזה מימין, שאותיות התורה שרשן למעלה מעלה מבחי' התורה, ונמשך משם בחי' תוספת אור באור התורה. והיינו ע"י ההעלאה של נר מצוה, וע"י אותיות התפלה כו' ע"ש. וענין האותיות שלמעלה מהתורה עצמה, היינו בחי' אותיות החקיקה).

ולהבין איך יהיה ביכולתם להמשיך המשכה עליונה זו?

וגם מה שייכות ענין זה שהוא כללות התורה למצות פרה אדומה דוקא?

והענין דהנה מבואר במ"א (בפ' יתרו בד"ה וכל העם רואים את הקולות) שכללות ענין המצות הוא, שעי"ז נמשך לאדם בחי' ומדרגת מ"ש בחיות הקדש: "והחיות רצוא ושוב". וזהו מ"ש באברהם, "הלוך ונסוע". והוא מ"ש בס"י: "ואם רץ לבך, שוב לאחד".

"רץ לבך" - כי בינה ליבא. שע"י ההתבוננות בגדולת ה' איך כי "ביו"ד נברא העוה"ב" - שאפילו עוה"ב שהוא תענוג אין קץ' וכמאמר: "מוטב דלידייניה כו'" נמשך רק מאות א', דכלא חשיב ממש לגבי עצמות א"ס ב"ה.

וזהו: "כי עמך מקור חיים". שבחי' מקור חיים, ג"ע ועוה"ב, הוא רק: "עמך", בחי' טפל כו', ובטל לגבי מהו"ע ית'.

ועי"ז יומשך הרצוא והתשוקה, אליו ית' ממש, ליכלל וליבטל בו ית'. וכמ"ש: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו'". פי', אפילו בחי' ג"ע, שנק': "עמך מקור חיים" לא חפצתי, רק אליו ית' ממש. ורצוא זה, נק' "רץ לבך", שהוא בחי' יסוד האש שבלב.

ואח"כ "שוב לאחד". ונמשך מחמת ההתבוננות בסכ"ע, אשר אין לפניו מעלה ומטה, ועולמות העליונים עם העשייה גשמיות שוין אצלו ית'.

כמ"ש: "את השמים ואת הארץ אני מלא", א"כ לא שייך רצוא ועליה, כי הוא נמצא למטה כמו למעלה. וכל העליות ילכו מחיל אל חיל זהו שייך רק בבחי' ממכ"ע כו'. ואדרבה בחי' גילוי זה דסכ"ע, יהיה לע"ל, למטה דוקא.

וזהו: "ולא תוסיף קום". שא"צ עליות, כי יהיה הגילוי למטה ע"י קיום התורה ומצות בעשייה.

ולכן נמשך מזה בחי' שוב, והוא בחי' יראה וביטול, שלמעלה מבחי' אהבה. והוא בחי' יסוד המים שבמוח חכמה: כח מ"ה, שלמעלה מבחי': בינה ליבא כו'. ועמ"ש מזה בד"ה וידעת היום.

אך איך יבא האדם לבחי' זו? הוא ע"י קיום המצות. דכתיב: "מימינו אש דת". "ימינו", הוא בחי' מים. וגם "אש דת", שכלולים מב' בחי' אלו. ועי"ז יבא האדם לבחי' רצוא ושוב שהן בחי' אש ומים כו', שהן כללות התורה.

שעד"ז הוסדו כל המצות שהוא רק שיהיה בחינת העלאת מ"ן, דהיינו אתעדל"ת, והמשכת מ"ד בחי' אתעדל"ע*.

והנה מצות פרה אדומה הוא כללות ענין זה דבחי' הרצוא ושוב. הרצוא זהו ענין שריפת הפרה לאפר. והשוב זהו ענין "ונתן עליו מים חיים אל כלי". ולכן נאמר בה דייקא, "זאת חקת התורה"..

(ועמ"ש בד"ה וקבל היהודים, גבי שאין כח בנפש להכיל כו' כ"א בבחי' רצוא ושוב. והיינו כמ"ש בזח"ג (האזינו דרפ"ח ע"ב), "ועל האי אקרי כו'", והחיות רצוא ושוב. 

והנה הגם שבכל מצוה יש בחי' זו, אך לא בא בחינה זו בביאור וגילוי גמור בכל המצות, כמו במצות פרה אדומה. שכל ענינה הוא ב' בחינות אלו דרצוא ושוב, שזהו ענין האפר והמים חיים, ולפיכך הוא נק': חקת התורה.

וזהו ע"ד משנ"ת במ"א ע"פ "והאיש משתאה לה" בענין מארז"ל "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים", שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה.

והיינו לפי שפרשה של אליעזר הוא ענין התחברות שם ב"ן לשם מ"ה, והיינו תשבע"פ עם תשב"כ, והוא כללות החיבור דמ"ה וב"ן. ובכל המצות הוא דרך פרטי, שיחוד זה במצוה זו הוא בחינה פרטית כו' ע"ש*.

וכענין זה יובן ג"כ בפרה אדומה, שעליה נאמר: "חקת התורה" שהיא ג"כ כללות התורה. דהיינו שע"י האפר ומים חיים הוא כללות חיבור הרצוא ושוב, שזהו ענין יחוד מ"ה וב"ן. 

והוא ג"כ כענין התחברות הלב והמוח, שיסוד האש הוא בלב. וזהו "אם רץ לבך". ויסוד המים הוא במוח, והוא בחי' שוב. ושיתחברו יחד, זהו ענין חיבור הרצוא ושוב. ועמ"ש בד"ה החלצו מאתכם כו'.

והנה בכל המצות יש ג"כ בחי' אש ומים, ולכן ע"י קיום כל מצוה יבא האדם לבחי' רצוא ושוב. כי גם כל אבר כלול מהלב ומוח.  אמנם שם הוא בחינה פרטית, אבל במצות פרה אדומה הוא כללות יחוד זה, וכמו חיבור ויחוד המוח והלב עצמן כו'.

ועמ"ש עוד בפ' שלח בד"ה והיה לכם לציצית בענין אש יו"ד ואש ה"א, דשם מבואר ג"כ איך ע"י המצות נמשך יחוד זה כו' ע"ש):

ב ועתה יש להבין ענין שריפת הפרה, איך שזהו בחי' רצוא.

והענין, דאיתא בזהר: (פ' חקת דק"פ ע"ב) "פרה דקבילת מן שמאלא, ומאן הוא לשמאלא? שור. כד"א: "ופני שור מהשמאל", כי שמאל דוחה וימין מקרבת.

ויש למעלה בחי': "ימין ושמאל תפרוצי", שמבחי' ימין נמשך ההשפעה בהתגלות אור. וזהו: "ימין מקרבת". ולכן א"א להחיצונים לקבל יניקה מבחי' ימין.

כי ההשפעה הבאה בבחי' ההתקרבות והחיבה אינו רק לסט' דקדושה. וכמ"ש: "אהבתי אתכם אמר ה'". וכתיב: "יאר פניו אתנו".

משא"כ הקליפות אינם מקבלים רק מבחי' אחוריים, דהיינו כמאן דשדי בתר כתפין. ולזאת אין להם יניקה מבחי' ימין מקרבת, כ"א אדרבה "ימינך ה' תרעץ אויב כתיב".

(ולכן בחורבן בהמ"ק כתיב: "השיב אחור ימינו כו'". ועמ"ש בד"ה ואהיה אצלו אמון בענין: וימינך מקרב חיקך כלה)

כ"א יניקתם הוא מבחי' שמאל. כי הנה שמאל דוחה, שההשפעה שמקו השמאל אינו בבחינת ודרך ימין שמקרבת, כ"א בבחי' דחייה, שדוחה את ההשפעה. ולכן ע"י רבוי הצמצומים דחייה אחר דחייה יוכל להיות שיקבלו ג"כ החיצונים. וזהו ענין פרה דקבילת משמאלא*

(ועיין בפי' הרמ"ז שם ובלק"ת ס"פ חקת. וע' בזח"ב פקודי דף רכ"ד ע"ב, ובפי' הרמ"ז שם. ובזהר בפ' אחרי דע"ט ע"ב מענין יניקת החיצונים מקו השמאל)

וזהו ענין מצות פרה אדומה, לתקן ענין זה. ושבע הזיות נכח פני אהל מועד, היינו להעלות פנימיותה, שהוא בחי' הטוב שנמשך ונתפשט בתוכה, מבחינת פני שור שבמרכבה, ולהחזירו ולהעלותו לשרשו.

ואח"כ שריפת הפרה, לעשותה אפר. הענין, דהנה עד"מ כששורפים עצים, ועי"ז נעשים אפר. שהאפר הוא מהותו ועצמותו של העץ הנשרף: כי הכל הי' מן העפר, רק שנרכבו בו עוד ג' יסודות, אש רוח מים אל העפר, שהוא עצמותו.

וע"י השריפה באש, אזי ג' יסודות אמ"ר שהיו בהעץ חלפו וכלו בעשן המתהוה מהרכבתן, ויסוד הד' שהי' בעץ שזהו עצמותו שהוא העפר שבו, הוא הנשאר קיים, והוא האפר.

והוא ג"כ ענין חומר וצורה, שבכל דבר יש חומר וצורה. והחומר הפשוט של העץ הוא יסוד העפר, וג' היסודות אר"מ הן רק הצורה של העץ, וע"י שריפת העץ נשאר רק עצם החומר שלו הפשוט כו'.

והנה כך עד"מ בעבודת ה' יש בחי' עד"ז. והוא כי הנפש הבהמית נשתלשלה ג"כ מפני שור מהשמאל, כמו בחי' פרה דקבילת משמאלא. וכמו שמבחי' פרה נמשך אחר כך ההשפעה לחיצונים כך מן המדות דנה"ב נמשך החשק והתאוה לתענוגי עוה"ז בהיתר או באיסור ח"ו.

והנה כשהאדם חושק וחפץ לדבר מעניני עוה"ז הגשמי, הנה אותו הדבר הוא כלי להרצון והתשוקה שבלב האדם. וכן אותיות המחשבה והדבור שמהרהר ומדבר איך להשיג הדבר, הן ג"כ כלים להרצון ההוא. וכ"ש המעשה, שהן כולם בחי' כלים ולבושים להרצון, גם הם כמו צורה לחומר לעצם הרצון, שהוא עד"מ כמו החומר הפשוט והם הם הצורה להיות רוצה כך וכך כו'.

והנה עצם הרצון, אף שכשנתלבש בתאוה רעה הוא רע גמור - מ"מ אין מהות כח הזה חטא ורע מצד עצם עצמותו, שהרי עצם מהותו הוא רק כח המתאוה, והרי הוא יכול להיות כח המתאוה לטוב כמו שהוא עכשיו מתאוה לרע.

אלא שהרע הוא מה שהטה והמשיך כח המתאוה להיות מתאוה לרע, ונעשה בו הצורה רע מאד, ונתלבש בלבושים צואים, עד שנמשך לסור ממ"ע או להתאוות לאיסור.

אבל מצד כח המתאוה בעצמו, הרי יש בכח זה להפוך לבבו מן הקצה אל הקצה להיות מתאוה ואוהב וחפץ לדבקה בה'. וכמ"ש: "נפשי אויתיך". כמו שאוהב ומתאוה לחיי נפשו כו'.

כי באמת כח המתאוה שבנה"ב, מצד עצמו שרשו ויסודתו בקדושה עליונה, מבחי' פני שור שבמרכבה כנ"ל. וכמ"ש במ"א ע"פ כי תצא כו'. אלא שבירידות המדרגות ונפילתן בשבה"כ נמשך שיהיה כח המתאוה גם לדבר עבירה.

ולזאת כשישוב אל ה' יוכל להפוך לבו מן הקצה אל הקצה, שגם כח המתאוה שהיה מלובש בתאוה רעה ישוב לאהבת ה' כמו שהי' בשרשו בבחי' פני שור כו'.

משא"כ המעשה רע, אשר מתאוה לו - מחמת שהוא באמת רע גמור מצד עצמו, א"א לו להתכלל בקדושה, ואין לה תקנה אלא ביטולה והעברתה מן העולם.

וכמ"ש כ"ז בד"ה להבין פי' הפסוק: מי אל כמוך גבי ענין נושא עון ועובר על פשע.

וזהו ענין שריפת הפרה, שישאר רק האפר שהוא ענין עצם המדות דנה"ב, דהיינו בחי' כח המתאוה עד"מ כנ"ל, שהוא החומר הפשוט.

אבל הצורה והלבושים צואים שהי' כח המתאוה מלובש בהן, יהיו חולפים וכלים לגמרי, דהיינו שלא יהי' כח המתאוה מלובש בהן עוד. לא במחשבה שיסיח דעתו לגמרי מלחשוב ולדבר בזה וכ"ש במעשה ח"ו. ולהיות עוצם עיניו מראות ברע וכדומה, לאכפיא לסט"א לעשות ההפך ונגד תאות נפש הבהמית בכל החושים ראיה ושמיעה כו' ובמחשבה דבור ומעשה.

והנה ע"י אתכפיא זה, שמבטל הכלים שבהם מלובש הרצון זה, ולהיות דוחה אותן ממנו לגמרי - ה"ז עד"מ כמו שריפת הפרה שהג' יסודות אר"מ שהיו בדרך הרכבה בה חלפו וכלו ע"י השריפה ונשאר רק עצמותה שהוא האפר.

כך כשנפרדו הלבושים צואים מודומ"ע דהאיסור מן הנה"ב ונשאר רק עצם כח המתאוה דנה"ב כאשר הוא בעצמותו ואינו מורכב ומלובש במודומ"ע דאיסור, וזהו בחי' האפר, ואזי יוכל להפוך אח"כ כח המתאוה זה מהקצה אל הקצה מאהבה רעה לאהבת ה'. וכמ"ש: ואהבת בכל לבבך בשני יצריך, שגם היצה"ר ישוב לאהבת ה' ממש והיינו שמבחי' אתכפיא יבא לבחינת אתהפכא חשוכא לנהורא.

וזהו ענין "שמע ישראל" - שם ע'. דהנה ע' רבתי זהו ז' מדות דקדושה הכלולים מיו"ד, והן ע' נפש דיעקב. וע"י שבה"כ שהי' בז' מדות הנ"ל, בחי' ז' מלכין קדמאין דתהו דארץ אדום, וימלוך וימת כו', נתהוו מזה המדות רעות ג"כ ע' בחי'. וצריך לברר המדות רעות ולהעלותן לשרשן לבחי' ע' רבתי. ועמ"ש מזה בד"ה וכל בניך למודי גבי ענין ורב שלום. וזהו שם ע'.

דהנה כתיב: "ובקשתם משם את ה' כו'", "משם" דייקא כמ"ש "קראו שם פרעה מלך מצרים", כי לשון שם הוא מקום הסט"א.

כי לשון: "זה" הוא דבר שיכול ממש להראות באצבעו: "אשר יאמר עליו כי הוא זה", וא"א לומר כך רק על הקב"ה.

כמ"ש: "זה אלי ואנוהו כו'", כי "מלא כל הארץ כבודו". אבל מקום ומשכן הקליפות הוא רחוק מאד, לכן נק' "שם", כלומר עמוק מאד למטה. וז"ש: "ושם ימותו", שהוא מקום המיתה ושבה"כ כו'.

וזהו: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כו'", כי לית אתר פנוי מיניה, ולכן גם מבחי' שם יוכלו למצוא את ה' ע"י "ובקשתם את ה'", לצעוק אל ה' בצר לו מעומקא דליבא ובחי' תשובה. ועמ"ש מענין זה ע"פ: וישב יעקב. וע"פ: אני לדודי.

ואזי אתהפכא חשוכא לנהורא ומבחי' שָׁם נעשה "שֵׁם ע'", שמתעלה החיות לשרשו. וזהו ענין שריפת הפרה לאפר כו' כנ"ל.

(והיינו כמ"ש בפע"ח שם, רפ"ח ניצוצין ושם ב"ן בגימט' שם. והם מתעלים לשרשן בע' רבתי* ז"ת דס"ג. ועיין מ"ש בפ' וישלח סד"ה ויאבק איש כו'. וזהו שהפרה באה לטהר טומאת מת, היינו בחי' שבה"כ דזמ"ל (= דז' מלכים) הנ"ל, שנק' "וימת כו'", מאן דנפיל מדרגי' אקרי מית. ועמ"ש ע"פ ויאכילך את המן כו'. וזהו שקורין פ' פרה קודם ר"ח ניסן, ליטהר ולבא לבחי' יציאת מצרים כו'. ועיין ברבות בא פי"ט*):

ג והנה בחי' שריפת הפרה לאפר הוא להיות: "ואהבת בכל לבבך, בשני יצריך".

והוא בחי' רצוא: "אם רץ לבך", יסוד האש שבלב.

ואח"כ צ"ל בחי' שוב.

והוא ענין מ"ש: "ונתן עליו מים חיים אל כלי".

דכמו מים חיים הם הנובעים מתחת הארץ, שמקורם הוא בהעלם בתוך הארץ, ונמשכים מההעלם אל הגילוי.

כך הנה הוא ית' נק' מקור מים חיים, כי הוא סתימו דכל סתימין וטמירו דכל טמירין, "אנכי מי שאנכי", וממנו ית' נמשך בחי' מים חיים היא התורה, שהיא בחי' חכמה עילאה, שנאמר בה: "והחכמה תחיה", ולכן נאמר: "ימותו ולא בחכמה".

כי החכמה היא בחי' עץ חיים. אך הנה המשכה זו דמים חיים הוא אל כלי דוקא שהם מעשה המצות שהם בחי' כלים כי רמ"ח מ"ע נק' רמ"ח אברים דמלכא שכל מצוה ומצוה היא בחי' כלי מיוחד לגילוי אור כמו בתפילין הגילוי בבחי' מוחין ובצדקה בבחי' חסד כו' (ועמ"ש בד"ה ראיתי והנה מנורת זהב ובד"ה וקבל היהודים) וכן אותיות התורה הם ג"כ בחי' כלים כו'. (ועמ"ש בפ' מקץ בד"ה נר חנוכה כו' ומזוזה מימין כו'). וכ"ז הוא בחי' שוב לאחד והיינו שלאחר בחי' הרצוא שהוא ענין אפר הפרה צ"ל בחי' שוב להמשיך גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה ע"י עסק התומ"צ והמשכה זו היא ממקור מים חיים ממש שהוא בחי' מקור התורה א"ס ב"ה כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח שע"י אם רץ לבך כו' ואתהפכא חשוכא לנהורא דנה"ב שזהו בחי' תשובה עי"ז ממשיך מבחי' מקור מים חיים כו' ולכן צ"ל נתינת האפר ע"ג המים כי גם אחר בחי' שוב מ"מ צ"ל ניכר רישומו של הרצוא כי צ"ל תמיד רצוא ושוב וכמ"ש במ"א בד"ה וכל העם רואים כו'. בשגם כי האפר והרצוא הוא הגורם המשכת המים חיים ממקור מים חיים כנ"ל. 

(ועמ"ש בד"ה ואהיה אצלו אמון בענין אני תורתך שעשעתי ועמ"ש במ"א ע"פ הזהר פ' תזריע (דמ"ט א') בענין הזה עליהם מי חטאת שיורי טלא דבדולחא כו' ועמ"ש בביאור ע"פ ששים המה מלכות כו' אחת היא יונתי כו'). ובזה יובן ג"כ מ"ש ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה. דהנה כתיב אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל וארז"ל מה תולעת זו אינה מכה ארזים אלא בפיה כך ישראל אין להם אלא תפלה כו' וכן בדיבור התורה וכמארז"ל (במ"ק דט"ז ע"ב) גבי דוד כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת וכמארז"ל ע"פ הקל קול יעקב כו' וע' מזה בזהר ס"פ וישלח (דקע"ח א') ובפ' תרומה (דקל"ט א'). והענין כי עסק התורה הנק' מים חיים צ"ל בדבור דוקא וכמ"ש ודברת בם ולא סגי בהגיון במחשבה לבד. וכנודע ג"כ שכל המצות צריך לקיימן במעשה ודבור ומחשבה. וגם המצות שאינן נוהגות אלא בפני הבית שא"א לקיימן במעשה אבל בדבור אפשר לקיימן וכמארז"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה כו'. והענין הוא שע"י הדבור בד"ת נמשך ומתלבש כח הדבור העליון בפי המדבר וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך וכמ"ש במ"א בכמה דוכתי, (ועמ"ש בפ' יתרו בד"ה בחדש השלישי בפי' לאמר דתחלת עשרת הדברות ועמש"ש סד"ה משה ידבר ועמ"ש סד"ה ביום השמיני עצרת גבי ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך ובד"ה וארשתיך לי בענין פי' את ה' האמרת היום כו' ומ"ש סד"ה להבין מ"ש ביום השמיני עצרת גבי תען לשוני אמרתך ועמ"ש מענין הדבור בד"ת בד"ה קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה כו'. וע' בזהר ס"פ משפטים (דקכ"ג א') בענין דעת גניז בפומא כו' ומ"ש ע"ז בספר מבוא שערים (שער שלישי ח"ב פ"ג) ועיין ברבות כי תשא פמ"א גבי נתן לו מתוך פיו כו' מפיו דעת כו' ע"ש ועמ"ש בד"ה ויאמר כו' מי שם פה לאדם כו' ועיין בסש"ב ח"א ספ"ה. וז"ש למען תהיה תורת ה' בפיך כו'נז בבפיך דייקא) וזהו ענין תולעת יעקב שכחו בפיו דייקא. וזהו עיקר בחי' מדבר. וכמ"ש במב"ש שם כי ההבדל בין חי מדבר לחי בלתי מדבר הוא בפה כו'. אך הכח הזה היינו כשיהיה הדבור בד"ת בבחי' ביטול כמ"ש ולא תחללו כו' שלאלעשות חלל ומסך מבדיל. וזהו בחי' תולעת היינו שיהיה בבחי' ביטול בבחי' נבזה בעיניו נמאס ואנכי תולעת ולא איש ועי"ז יהיה הכח בפיו כשמדבר דברי תורה להיות ואשים דברי ממש בפיך ועי"ז יהיה עצום כח פיו לגרש ולהפריד יניקת החיצונים (ועמ"ש בפ' מקץ בד"ה רני ושמחי בענין בחי' אחותי שהוא מדרגת מארי תורה. ושם בביאור ע"פ המגביהי לשבת בענין רב יהודה כולה תנוייה בנזיקין הוה) וכמ"ש בפע"ח (שער ה' פ"ג) בענין עולת תמיד עולת אותיות תולע והוא בחי' תולעת יעקב וע"ז נאמר צו את בני ישראל כו' להקריב אותיות להרקיב כמו התולע שמכלה ומרקיב את עץ החזק כו' ולכן ר"ת אנא בכח גדולת ית"ץ גימטריא תולע שע"י התורה ימינך נאדרי בכח שממשיך בחי' ח"ע בחסד דרועא ימינא כו' ועי"ז נמשך להפריד יניקת החיצונים והוא גם כן מה שכתוב אחר כך קבל רנת עמך כו' ר"ת קר"ע שט"ן כי כן בחי' לימוד התורה בפיו כשהוא בבחי' ביטול ע"ד ואנכי תולעת כו' להרקיב ולקרוע יניקת החיצונים שמסט' דשמאלא ע"ד פרה דקבילת משמאלא וזהו ענין קרע שטן (וכמ"ש תהלים ע"א י"ג) יכלו שוטני נפשי, [ועמ"ש בפע"ח ובלק"ת פרשה תרומה כי ג"כ ר"ת שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות הוא גימטריא תולעת וענין זה י"ל דקאי על דבור אותיות התפלה וכמו שארז"ל ע"פ תולעת יעקב דקאי על התפלה וא"ש ענין השלכת תולעת שני לתוך שרפת הפרה שהוא בבחינת הרצוא שהוא בחי' תפלה. כי בחי' זו דתולעת יעקב שייך בבחי' רצוא ובבחי' שוב דהיינו בדבור התפלה ובדברי תורה, ועיין בפרדס בעה"כ ערך תולעת ובהרמ"ז פ' צו דכ"ז] ולכן השליכו לתוך שרפת הפרה עץ ארז ואזוב ושני תולעת כו' כי בחי' המדות עליונות נק' צומח וכנודע מענין עץ החיים ועץ הדעת כו' ויש בהם בחי' קטנות וגדלות וזהו עץ ארז הגדול שבצמחים ואזוב היותר קטן שבצמחים. והנה עיקר שבירת הכלים היה בז' מדות שמזה נשתלשלו ז' מדות דקליפה ויניקתם מז' מדות עליונות ושני תולעת הוא מרקיב העץ דקליפה ומפריד יניקת החיצונים מבחי' המדות דקדושה שהן הן בחי' צומח שבקדושה כו', (ועיין בפע"ח שם איך יש ג"כ תולע בקליפה ואפשר שרפת התולעת שני רומז ג"כ ע"ז להתגבר תולע שבקדושה על תולע שבקליפה וכן בעץ ארז ואזוב כו' וע' בזח"ג פ' מצורע (דנ"ג ע"ב) מענין עץ ארז ואזוב). וזהו ג"כ פי' תולעת יעקב מתי ישראל פי' ע"י שמשים אדם את עצמו בעסקו בתורה ותפלה כתולעת להיות נבזה בעיניו נמאס דהיינו שמשים א"ע כשיריים הנה עי"ז יהיה בחי' מתי ישראל תרגום אונקלוס ע"פ כל עיר מתם גברייא כו' דהיינו זכרים והוא כמ"ש במ"א בפי' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי שתהיו בבחי' זכרים ומשפיעים לעשות ולהמשיך האור בהמצות כו' וכדלעיל בפי' אשר יעשה אותם האדם כו':ד וזהו וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. זאת חקת התורה. דהנה כללות ענין מעשה פרה אדומה הוא ב' ענינים הללו דבחי' הרצוא ובחי' השוב והנה על ב' ענינים אלו דרצוא ושוב הוסדה כל עיקר התורה והמצות. ולכן נאמר ע"ז זאת חקת התורה. כענין פי' חקות שמים וארץ דהיינו הנהגות שמים וארץ כו'. והוא ג"כ לשון חקיקה דהיינו להמשיך מקור התורה שהיא בחי' אותיות החקיקה להמשיך משם האור וההמשכה לבחי' חכמה עילאה שהיא תורה שבכתב וממנה לתשבע"פ. (ועיין בזהר חלק ב' ויקהל (דף רי"ש ע"א) ועמ"ש ע"פ תקעו בחדש בענין כי חק לישראל הוא ג"כ מלשון חקיקהנז גכו' ומ"ש לקמן גבי במחוקק במשענותם, ועוד יובן ענין המשכה זו שמבחי' אותיות החקיקה לבחינת תשב"כ ע"ד שנתבאר בד"ה תורה צוה. כי התורה נקרא נובלות חכמה שלמעלה אבל כדי שיומשך מבחי' עצמיות חכמה עילאה כו' ע"ש וזהו ענין חקת התורה אשר צוה הוי' לאמר וכמשי"ת). וזהו וידבר ה' אל משה ואל אהרן שהם מבחי' ונחנו מ"ה ח"ע כו' זאת חקת התורה להמשיך בח"ע מבחי' אותיות החקיקה שלמעלה מהחכמה. וזהו אשר צוה הוי' לאמר. כי הנה שם הוי' הראשון זהו בחי' ממכ"ע ביו"ד נברא העוה"ב כו' ושם הוי' הב' זה הוא בחי' סוכ"ע (ועיין בזח"ג דקל"ח ע"ב. ובפי' האריז"ל שם. ועמ"ש בד"ה וירא ישראל את היד בענין פי' ויאמינו בהוי'). ופי' צוה מלשון צוותא וחיבור שנתחבר ונמשך בחינת סוכ"ע אל בחינת ממכ"ע וזהו לאמר המאמרות הן בחינת אותיות הנמשכים מחכמה בראשית נמי מאמר הוא ות"י בראשית בחכמתא כו', וכמ"ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך שבבחי' הדברים האלה יהיה נמשך בחי' גילוי אנכי מי שאנכי סתימו דכל סתימין וזהו אנכי מצוך בבחי' צוותא והתקשרות ממש והוא מ"ש אשר צוה הויה לאמר. והיינו ע"י ויקחו אליך פרה כו' שבחי' האפר זהו בחי' רצוא אם רץ לבך כו' בכה ארוץ גדוד כו' להיות ואהבת בכל לבבך בשני יצריך כו' ואח"כ שוב לאחד הוא בחי' מים חיים דהיינו מ"ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו'. שזהו יסוד כל התורה להיות בחי' רצוא ושוב. ובכל מצוה ג"כ יש בחי' זו דרך פרט. אך כללות בחי' זו הוא ענין זה דפרה כו'. ולכך הוא מעורר וממשיך בחי' חקת התורה להיות נמשך בתשב"כ ותשבע"פ, וזהו שאמר שלמה ע"ז אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. לפי שהיא מעוררת למעלה מעלה מהחכמה כו' (ומשם נמשך בבחי' חכמה וכענין אאלפך חכמה כו' וזהו נוצר חסד לאלפים כו' ועמ"ש באגה"ק ד"ה למה נסמכה פ' מרים, וגם ענין אפר הפרה היינו שמבחינת פר ה' נעשה אפר שהוא בח י' פר אל"ף כמ"ש הפירוש בלק"ת). ובכל הנ"ל יובן מ"ש והיתה לעדת בנ"י למשמרת כו' שהוא לבד האפר שמקדשין ומזין ממנו עוד זאת היו מצניעין ממנו בחיל למשמרת כמבואר בפרש"י ובמשנה ספ"ג דפרה ובהרמב"ם. והענין הוא לפי שבאמת בכל מצוה ומצוה יש בחי' רו"ש והכח לזה נמשך מבחי' מעשה דפרה שהאפר פרה זהו כללות בחי' הרצוא כו' וע"ז נאמר והיתה למשמרת כו', וזהו מבואר ג"כ בפ' ראשונה דק"ש ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך כו' זהו בחי' הרצוא ואח"כ והיו הדברים האלה זהו בחי' שוב כו' ושננתם לבניך ודברת בם כו', והיינו שצ"ל הדבור דייקא בתורה כנ"ל וקשרתם כו' וכתבתם כו' כי המים חיים צ"ל אל כלי דוקא שהוא מעשה המצות שהן בחי' כלים כו':