והי' מספר בנ"י

'

והיה מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. [הושע ב, א, מההפטרה פרשת במדבר]

הנה האדם הוא עולם קטן כמ"ש באדר"נ פל"א. וכמו שיש בעולם ד' יסודות: אש רוח מים עפר כך יש בנפש האדם ד' יסודות.

(ועיין בע"ח שמ"א פ"ג: שד' יסודות הם ד' אותיות הוי'. וכ"כ במא"א אות ד' סכ"ד, ושהם ג"כ ד' עולמות אבי"ע).

וכמ"ש: גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (בקהלת סי' ג' י"א)

פי', שהעולם הוא נתן בלבם של בני האדם, דהיינו ד' יסודות שלו. וכל העולם תלוי באדם, כשיתקן ד' יסודות שלו בזה הוא מתקן את כל העולם כולו. (ועיין בזהר פ' מקץ דקצ"ה ע"ב).

ולהבין זה. וגם להבין פי' דקרא: מבלי אשר לא ימצא האדם וגו'. - הנה מקור הנשמות היא כנסת ישראל, נק' בשם ארץ. וכמ"ש: והארץ הדום רגלי, והוא בחי' מלכותו ית', שהיא מקור וחיות כל העולמות. וכמ"ש: מלכותך מלכות כל עולמים.

כי בא"ס ב"ה בעצמו ובכבודו כביכול אתמר: אנת חכים ולא בחכמה ידיעא, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, ולא היו העולמות יכולים להתהוות יש מאין בבחינה זו, אלא הרי הוא לבדו כמו קודם שנברא העולם. 

רק מה שהעולמות חיים וקיימים, שנתהוו מאין ליש - היינו בבחי' מלכותו ית', שאין מלך בלא עם, שלהיות עם בבחי' נפרד הוא מבחי' מלך. משא"כ בשאר מדותיו ית' כמו חכים ולא כו', שהרי הוא לבדו כמו קודם שנברא העולם ואחר שנברא.

והנה בחי' מלכותו ית' הוא בחינה ומדרגה התחתונה להחיות ולהוות מאין ליש, והוא בחי' עלמא דאתגליא, ונק': עולם הדבור, כי: דבר מלך שלטון - שהנהגת המלך הוא ע"פ דבורו שהוא הנראה והנגלה לזולתו. משא"כ המחשבה סתומה. ודבור מלשון: ידבר עמים - שע"י הדבור הוא מנהיג, ולכן נקרא בחי' מלכותו ית' בשם ארץ שהיא המדרגה התחתונה להיות עם.

(עמ"ש בפ' מקץ ד"ה ענין חנוכה: כארץ הלזו השפלה כו', ועמ"ש* בד"ה אחרי ה' אלקיכם תלכו בפי' וענין שהבריאה היא מאין ליש, דהיינו מבחינה שהיא כאין ואפס ע"ש).

וממנה נמשכים הנשמות, כמארז"ל במשנה ספי"ד דשבת: ר"ש אומר כל ישראל כו' וכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים.

(וממלכת הוא לשון פועל יוצא, כלומר שממשיכין בחי' מלכותו ית' בגילוי למטה במה שמקבלים עליהם עול מלכות שמים) ובמא"א אות מ"ם סס"ב פי': ממלכת כהנים הם מל' דאו"א (ועיין בזח"ג פ' צו דל"ד ע"ב, קדושים פ"א א', וברבות פקודי פנ"א קס"ג ב', משפטים פ"ל קמ"ו ג', כי תשא ר"פ מ"ה קנ"ט ב').

שהם מבחי' מלכותו ית' ובחי' דבור. וכמ"ש: ויהי האדם לנפש חיה - ות"א לרוח ממללא. הגם: שישראל עלו במחשבה - היינו בשרשן ומקורן שסוף מעשה במחשבה תחלה. ה' בחכמה יסד ארץ - שיסוד ושורש ארץ היא בבחי' חכמה וסוף מעשה היא בחי' מלכותו ית'.

(וזהו מ"ש בזח"ב פקודי דרכ"ה ע"ב: ת"ח נשמות איהו קדש כו' עד ואית ליה לבר קדש אחרא. ועיין בפי' הרמ"ז שם).

והנה ארז"ל: למה נק' שמה ארץ - שרצתה לעשות רצון קונה. ברבות פ' בראשית ספ"ה. שארץ מלשון רצוא. וכמ"ש: כי בכה ארוץ גדוד. וגם מלשון רצון כלומר, שרוצה לעשות רצון קונה, ולהיות לה רצון ותשוקה ממטה למעלה. והכל א' שבחי' כללות נש"י במקורן ושרשן יש בהם בחי' רצוא ברצון ותשוקה לדבקה בו בא"ס ב"ה. (ועמ"ש מזה בפ' בראשית בד"ה כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה כו') וכמ"ש: ואל אישך תשוקתך. (עמ"ש בד"ה והיה לכם לציצת, ובד"ה בפ' נסכים)

והיינו, מפני השגתה בהיותה בבחי' ארץ, שהיא בחי' המדרגה התחתונה להיות עם ודבר נפרד, אשר על כן תכלה אליו ית' בבחי' צמאון, וכמ"ש: צמאה לך נפשי כמה לך בשרי - לדבקה בו ית', ליבטל וליכלל באור א"ס ב"ה חיי החיים ב"ה ממש, כמו שהיתה קודם ירידתה מאור פניו ית'.

וע"ז נאמר שלש הנה לא תשבענה כו' ארץ לא שבעה מים (במשלי סי' ל' ט"ז) - פי' מים נקרא בחי' השפעה מלמעלה למטה, המחדש בטובו כו'.

(וזהו כענין מ"ש: ויבוא כגשם לנו. ועמ"ש מזה בד"ה האזינו השמים בפי': יערוף כמטר לקחי. ומ"ש מענין גשם בד"ה תורה צוה. וזהו שארז"ל ברבות פ' עקב דרצ"ב ג': רבנן אמרי כל הנסים שעשה הקב"ה לישראל לא עשאן אלא על המים כו' ע"ש. ועד"ז יש לפרש ענין: יקוו המים אל מקום אחד - ופי' אחד היינו מה שהוא אחד בשבעה רקיעים ובארץ ובד' רוחות העולם, דהיינו המשכת אלקותו ית' במדות עליונות. משא"כ לגבי הקב"ה מצד עצמותו ומהותו ית' לא שייך עליו מדת אחד כלל, שהרי הוא יחיד ומיוחד כו' כמ"ש במ"א. והמשכה זו אל מקום אחד נק': יקוו המים - מים יורדים מגבוה כו'. ועמ"ש בד"ה וכל העם רואים את הקולות. (וע' בזח"א בראשית די"ח א', ודל"ג א') ועמ"ש מזה בד"ה ששת ימים תאכל מצות, ומ"ש בבה"ז פ' בשלח בד"ה.

עוד י"ל מאמר הנ"ל באופן אחר, דבחי' ים ובחי' ארץ - הוא עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, שבבחי' עלמא דאתגליא - הנברא יש ודבר נפרד מאין ליש כנ"ל, משא"כ בעלמא דאתכסיא הם כלולים שם בבחינת ביטול כו'. ע"ש באריכות, ונזכר ג"כ בת"א פ' בשלח בד"ה אז ישיר משה, שזה ענין מ"ש במשה כי מן המים משיתיהו כו' ע"ש. וע"כ ארץ היא צמאה למים ולא שבעה מים כו').

ותמיד בחי' זו היא בצמאון למעלה למקורה ושרשה: כי נשגב שמו לבדו רק הודו וזיוו של שמו על ארץ, הארה בעלמא. והיא לא שבעה רק תמיד היא בבחי' צמאון זה (וכמ"ש ע"פ אתם נצבים בפי' למען ספות הרוה את הצמאה) וכמ"ש לע"ל: ילכו מחיל אל חיל - כי בא"ס ב"ה כשמו כן הוא אין לו סוף ואין לו תכלה לא שייך שביעה. ותמיד כלתה אליו ית' לדבקה בו ממש כי הוא חיי החיים ב"ה ומקורא דכולא.

(ועמ"ש ע"פ אני ישנה בפי' יונתי, ע"ד עיניך יונים, שזהו ענין מ"ש עיני האדם לא תשבענה כו', בכל יום יהיו בעיניך כחדשים שלא שבעתן העין. ועמ"ש ע"פ בשברי לכם כו' בפי' ולא תשבעו).

וכן הוא ג"כ בנפש האדם למטה המשכלת ומתבוננת בה' אחד, איך שהוא ית' המחדש בטובו כו' ומהווה כל העולמות מאין ליש ממש, אשר ע"כ היא ג"כ בחי' ארץ - בבחי' רצוא ורצון, בחי' צמאון שמיסוד האש כשלהבת העולה מאליה לדבקה בו ית', ולאהבה את הוי' כי הוא חייך, ולכן לא שבעה בחי' מים הנ"ל. וזהו וגם הנפש לא תמלא (בקהלת סי' ו').

וכמ"ש ברבות שם על פסוק זה וז"ל: שהנפש יודעת כל מה שהיא עמלה לעצמה היא עמלה, לכך אינה שבעה לא תורה ולא מעשים טובים כו'. וכ"ה ברבות (פ' ויקרא פ' ד' ע"ש) ובקהלת רבה ע"פ כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא:

קיצור. ענין שהאדם הוא עולם קטן: גם את העולם נתן בלבם. ד"י [ד' יסודות] ארץ בחי' אחרונה וע"כ היא בבחי' רצוא ורצון. ארץ לא שבעה מים. ויבא כגשם לנו:

ב אך בהיות הנשמה מלובשת בלבוש הגוף הגשמי ונמשך אחר ענינים גשמיים שבעוה"ז, הנה הגוף והעולם הם המעלימים ומסתירים על קדושת נפשו, כי עולם מלשון העלם שלא יתפעל ולא יתלהט בנפשו להיות בחי' רצון וצמאון ותשוקה מורגשת בנפש שוקקה.

(וזהו ג"כ פי' "גם את העלם נתן בלבם" [קהלת ג, יא] שפירשו ברבות בקהלת על פסוק זה שהוא לשון העלם, כמ"ש "זה שמי לעלם כו'" [שמות ג, טו], ע"ש).

והנה ע"ז נאמר "פקדת הארץ ותשוקקיה" (בתלים סי' ס"ה יו"ד) להיות נפש שוקקה. וכמ"ש אני לדודי ועלי תשוקתו. וארז"ל בשה"ש רבה על פסוק זה ואין תשוקתן של ישראל אלא לאביהם שבשמים. והיינו ע"י פקדת ארץ, היינו המצות שהם פקודי ה'.כי המצות הן נמשכות מרצון העליון רעוא דכל רעוין. ושורש המצות הוא בחי' חסד ואהבת ה' אלינו. וכמ"ש אהבתי אתכם אמר ה'. (ועמ"ש סד"ה ולא אבה בפ' תצא גבי כי אהבך ה' אלקיך) אשר על כן ציונו המצות האלה, להיות וימינו תחבקני.

וזהו כמים הפנים לפנים, שע"י קיום המצות, שהם מבחי' מים עליונים ולמעלה מבחי' הים, שהרי הים הוא מבחי' מים תחתונים שמתחת לרקיע. דאע"ג שהוא עלמא דאתכסיא - הנה ידוע מענין "יוצר אור ובורא חשך" שבחי' בריאה נק' העלם ועלמא דאתכסיא כמו בחי' מחשבה, ויצירה נק' עלמא דאתגליא בחי' דיבור, כמ"ש בד"ה מי מנה עפר יעקב. וכ"ז הוא מתחת לרקיע ופרסא שבין אצילות לבריאה. 

אבל המצות שהן מבחי' אצילות - הן מים עליונים שמעל לרקיע. וזהו "יערוף כמטר לקחי". ועי"ז מתעורר ג"כ בנפש האדם רצון העליון שבנפש לאהבת ה'.

(וכמ"ש ענין זה במ"א ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות, ובד"ה אחרי הוי' אלקיכם תלכו גבי ואת מצותי תשמרו וע"פ כי תצא).

גם "פקדת" לשון פקידת עקרה. וכמ"ש: וה' פקד את שרה, כמארז"ל (פ"ק דתענית ד"ח ע"ב). כי בזמן שאין בהמ"ק קיים נקרא כנס"י בשם: עקרה לא ילדה - דהיינו שאין לה בחי' לידה והתגלות האהבה לה', רק שהאהבה היא מסותרת בבחי' עיבור והעלם, וזהו בחי' עקרה. (ועמ"ש בפ' משפטים ע"פ לא תהיה משכלה ועקרה, ובפ' תזריע ד"ה שוש תשיש ותגל העקרה). אך ע"י המצות פקדת להיות גילוי האהבה. (ועמ"ש ע"פ אני ישנה בפי' קול דודי דופק פתחי לי, וע"פ אלה פקודי המשכן).

ועד"ז נתקן ענין התפלה. וקודם התפלה ממשיכים עליו מצות ה' בטלית ותפילין, שכל תפלה היא בחי' לידת המוחין, וחבלי לידה הם הוידויים: סלח לנו. ויענך ע' קלין דיולדה כו' (עמ"ש בפ' וארא בד"ה לכן אמור) והמוחין הם אהבה ויראה, היינו להיות אהוי"ר מתגלה בנפש האדם ע"י היגיעה בתפלה בכל אדם לפי בחינתו ומדרגתו.

וזהו: ותשוקקיה, שעי"ז נעשה בחי' נפש שוקקה ממטה למעלה בתפלה, כי פקדת ממעלה למטה, ותשוקקיה ממטה למעלה. ועי"ז רבת תעשרנה פלג אלקים מלא מים.

(ע' מענין פלג: פ"ק דתענית שם, וברבות בראשית פרשה ד', ובערוך ערך קבה, ובמא"א אות פ' ססעי' י"א, ובלק"ת מהאריז"ל בתלים ע"פ זה).

והענין, כי אלקים הוא בחי' הצמצום והסתר פנים, דהיינו בזמן שהמוחין שהם אהוי"ר הם בעלמא דאתכסיא. אך ע"י שפקדת הארץ ותשוקקיה נעשה פלג אלקים - כי שם אלהים מתחלק ונעשה מ"י אל"ה, שבחי' עלמא דאתגליא הנקרא בשם אלה אינה מסתתרת ומתעלמת ונכללת במקורה בתוך עלמא דאתכסיא הנק' בשם: מ"י, והוא פי' שם אלהים כנודע מזוה"ק, (בהקדמה דף ב' ע"א). אלא יצא ממקורה מהעלם אל הגילוי להיות בחי' עלמא דאתגליא, ונתחלק שם מ"י משם אל"ה הן ששה קצוות אשר כל אחד ואחד כלול מכולם כו' [6x6=36 גימטריא אלה]. כמ"ש בד"ה אלה פקודי המשכן, והיינו להיות התגלות אהבה ויראה בגילוי הלב, ונעשה מלא מים.

(והוא ענין המשכת וגילוי החסדים מהעלמם וכיסויים ביסוד אימא, הנק' פלג. וזהו ענין "וימינך מקרב חוקך כלה" חיקך קרי, כמ"ש במ"א ע"פ ואהיה אצלו אמון. וזהו: נהר פלגיו ישמחו עיר אלקים. (בתלים סי' מ"ו ה') ועיין מזה בזח"ב משפטים צ"ח ב')

הם המשכת והשפעת המצות, שהם אורות עליונים אשר ירדו ונתגשמו בענינים גשמיים, כמו ציצית של צמר, ותפילין על הקלף, כמו מים שיורדים ממקום גבוה לנמוך, והמים הם שמצמיחים כל מיני תענוג. כך המצות הם מצמיחים האהבה והיראה שבנפש להיות לה רצון וצמאון ונפש שוקקה.

(ופי': רבת תעשרנה פי' ברבות בחקותי ס"פ ל"ה אחד לעשרה כו'. ובשה"ש רבה בפסוק אני לדודי ועלי תשוקתו, פי' לשון עשירות. והיינו כמ"ש ברע"מ ר"פ תשא העשיר דא עמודא דאמצעיתא מפני שתפארת עולה עד הכתר, בחי' והבריח התיכון כו', ומשם יומשך כח הצמיחה ותוספת האור ברבוי והגדלת המדות אהבה ויראה, ושיהיו כלולים זה מזה, כמ"ש בד"ה וידעת היום והשבות. ועמ"ש ע"פ כי כארץ תוציא צמחה כו', ובד"ה בשלח פרעה בענין פי' ראשית תבואתו, ומ"ש ע"פ עשר אעשרנו לך.

עוי"ל ע"ד מ"ש בזח"א ויחי דרמ"ו א', שיש לחם עני ולחם פנג ע"ש. ובפ' בראשית דל"ג א' פי' דלחם עני זהו בחי' יבשה, לשון יבישות ממילא מובן דע"י שנתמלא מים זהו בחינת רבת תעשרנה. וז"ש ארץ אשר לא במסכנות כו'. ע' בזהר ויחי דרמ"ט ע"ב.

וב' מדרגות אלו בעבודה היינו בחי' אתכפיא ואתהפכא. וז"ש שלחייך פרדס כו', שגם בהיותה בחי' בית השלחין, ארץ יבשה לחם עוני בחי' אתכפיא - גדלה מעלתה כו' ונמשך עי"ז נרד וכרכם כו' כענין ריח ניחוח שמשיב את הנפש כו'. ועמ"ש בפ' ויקהל בד"ה קחו מאתכם).

אך תכלית הצמאון הזה הוא כדי לדבקה בחי' רוחא ברוחא מחשבה במחשבה, והיינו ע"י התורה, וכמ"ש: ואשים דברי בפיך - דברי ממש, דבור בדבור מחשבה במחשבה כו'.

ועז"נ: ונחה עליו רוח ה' - כי בחי' הדבור נק' רוח ממללא, ובחי' זו תהיה נחה עליו מלמעלה. וכמארז"ל: כל היושב ושונה הקב"ה שונה כנגדו.

(והמשכה של בחי' רוח גבוה מבחי' ההמשכה הנק' מים. וכמ"ש: ורוח אלקים מרחפת על פני המים. וכמ"ש מזה סד"ה והניף ידו על הנהר בעים רוחו).

והנה בחי' רוח זה הוא ממעלה למטה, וכמ"ש עד יערה עלינו רוח ממרום - שהרוח הוא יורד ממקום עליון וגבוה מאד נעלה, בחי' אויר אור יו"ד, דאורייתא מחכמה נפקת, והחכמה מאין תמצא כנודע.

(ועמ"ש מענין אויר אור יו"ד שהאויר הוא מקור האור, בפ' מקץ סד"ה נר חנוכה מצוה כו' מזוזה מימין כו'. וע' בזח"ג נשא דק"ל ע"ב רוחא דנפיק כו', ע"ש. ובפ' ויחי (דרל"ה א')

והנה לפי משנ"ת לעיל ד' יסודות שבנפש הן ד' אותיות הוי'. והנה ענין מלא מים זהו יחוד ו"ה בחי' מים ועפר, וענין רוח ואש זהו יחוד י"ה. וזהו כענין יחו"ת ויחו"ע. וכמ"ש במ"א ע"פ פקודי המשכן משכן העדות כו' ומשם תדרשנו.

ומשם יובן יתרון מעלת ההמשכה מבחי' רוח על ההמשכה שמבחינת מים כו'.

וזהו גם את העלם נתן בלבם ופי' ברבות דהיינו מ"ש זה שמי לעלם - היינו שם הוי' שעכשיו הוא בבחי' העלם, וכמארז"ל לא כמו שאני נכתב אני נקרא כו' וניתן להם הכח להמשיכו מההעלם אל הגילוי בלבם. כמ"ש בד"ה וארא אל אברהם, ועי"ז יומשך הגילוי בעולם ג"כ):

קיצור. שצ"ל פקדת ארץ. ועי"ז כמים הפנים לפנים. גם לשון פקידת עקרה ועי"ז ותשוקקיה. וזהו פלג אלקים שנתחלק שם אלקים, להיות מי ברא אלה. ועי"ז רבת תעשרנה. והתשוקה יסוד האש ומזה נמשך ונחה עליו רוח הוי', ע"י הדבור בד"ת רוח ממללא:

ג והנה* כל זה הוא עכשיו בהיות העולם מעלים, והתלבשות הנשמה במאסר הגוף והעולם הגשמי, שאז צריך להיות "פקדת הארץ ותשוקקיה" מלמעלה למטה, ולהיות "נחה עליו רוח ה'" לרוות הצמאון שמיסוד האש, שיסוד הרוח גבהה מעלתו ממעלת ובחי' האש שמלמטה.

וכן בחי' מים של המצות גדלה מעלתם מבחי' ארץ, שבהם ועל ידם נעשה הארץ שוקקה באתערותא דלתתא בתפלה.

ועכשיו* תמיד היא שוקקה ולא שבעה מים, כי הרי אחר התפלה חוזרת ומתלבשת בעניני הגוף, כל אחד ואחד לפי מדרגתו ובחינתו, והמאכל מגשם את האדם ומסתיר ממנו אור ה' וקדושתו שלא יבא לידי גילוי בלב. ולכן צריך להתפלל בכל יום עד עת קץ, עד בא אמרת ה' לעתיד לבא "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וגו'", ואזי תהי' מעלת אתערותא דלתתא גדולה וגבוה לאין קץ מצד עצמה, שלא תצטרך לאתעדל"ע מים ורוח, כי בחי' ארץ רצוא וצמאון שמיסוד האש שלמטה תהא עולה למעלה מעלה ונכללת באור א"ס ב"ה מאליה ומעצמה.

(והוא כענין כמעלת הזהב על הכסף המבואר בתניא פרק חמשים. וע"ש מ"ש בשם האריז"ל ע"פ והכהנים הלוים כו', והוא בלק"ת ביחזקאל. וע' ברע"מ פ' תרומה דקנ"ח א' מסט' דעלמא דאתי כו' אחע"ב [=אשת חיל עטרת בעלה] ב"ן יתעלה בס"ג שלמעלה ממ"ה. ועוד יובן ענין זה ע"פ מ"ש בד"ה יהודה אתה בענין פי' ביום ההוא תקראי אישי כו' ע"ש).

וזהו "והיה מספר בנ"י" - מספר היינו בחי' מצות, שניתנו במספר תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן הם מספר תר"ך "למספר בני ישראל" המתחלק לששים רבוא ניצוצות נשמות בבחי' גלגלתם, שכדי שיומשכו למטה בנש"י הוצרכו להיות בבחי' התחלקות לחלקים ולבא במספר ובמפקד. (וע' באגה"ק ד"ה אשרינו מה טוב חלקנו כו').

וזהו ג"כ פי' "פקדת הארץ" לשון מנין, כמו "פקוד כל בכור זכר". והיינו לפי שירדו ממעלה למטה, וירידתם צורך עלייה היא, להעלות הנפשות ולקשרם בה' אחד בבחי' רצוא וצמאון, ולכך כשיוגמר עליות הנפש אזי תהיה בחי' רצוא וצמאון שלהם כרשפי אש העולה למעלה עד אין קץ, ויהי' מספר הזה בבחי' אשר לא ימד ולא יספר והוא בחי' תשובה. וכמאמר רז"ל "אם ישראל עושין תשובה נגאלין", כי תשובה מיסוד האש והצמאון "ויצעקו אל ה'" בחילא יתיר, ותשובה עילאה בינה לבא וכתיב "לתבונתו אין מספר" למעלה מבחי' מספר.

(ע' מ"ש לעיל בפ' אחרי סד"ה כי ביום הזה יכפר בענין ושמתיך בנקרת הצור. וע' בזח"ב דרכ"ה ב' הנ"ל).

דהיינו למעלה מסדר ההשתלשלות. כי ההשתלשלות נקרא מה שהוא נמשך כסדר והדרגה מעילה לעלול כו' כשלשלת, הארה והארה דהארה כו'. וכך הם המשכות המצות במספר ושנק' רמ"ח אברים דמלכא, ז"א היינו בחי' ט"ס טפ"ט כו' וגם נקראו מצות המלך. ועמ"ש בד"ה כי ביום הזה יכפר, א"כ הוא נק' סדר ההשתלשלות. משא"כ תשובה באה שלא כסדר והדרגה רק למעלה מסדר ההשתלשלות. ועמ"ש סד"ה כי ההרים ימושו.

וזהו "כחול הים" שהחול הוא למעלה מן הים. וכמ"ש "אשר שמתי חול גבול לים", וכתיב "יורדי הים". כך תהיה בחי' ארץ למעלה מהמים. וכתיב "לרוקע הארץ על המים" ובחי' אש תהיה למעלה מבחי' הרוח.

(ועמ"ש בפ' בראשית ד"ה כאשר השמים החדשים בענין פי' שמים וארץ חדשים שיהי' לע"ל. וז"ש בירמיה (סי' ל"א) כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר. היינו שיהי' התחדשות בחי' חדשה בארץ. כי עכשיו כאשר ירד הגשם מן השמים והרוה את הארץ, אזי דייקא "והולידה והצמיחה". אבל לע"ל תהיה בחי' ארץ למעלה מבחי' מים, ולא תצטרך לקבל מבחי' מים וזהו "נקבה תסובב כו'". ועד"ז בחי' אש תהי' למעלה מבחי' רוח. וע' בע"ח שער א"א פ"ב. וז"ש ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש כו'. ועיין מענין והיה מספר כו' אשר לא יספר כו'. (בגמרא רפ"ב דיומא דכ"ב ע"ב ורפ"ח דפסחים)).

ולכן כתיב "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" - פי' במקום ממש, כי ע"י תשובה זדונות נעשו כזכיות, ואתהפכא מרירו למיתקא.

(והענין, דהנה כתיב: "ואשים דברי בפיך כו' ולאמר לציון עמי אתה", והיינו כי פי' "עמי" מבואר בד"ה אתם נצבים גבי "לעברך בברית כו' להיות לו לעם" - "כי אין מלך בלא עם" - פי' שהם נקראים במדרגת עמו - שהם אנשים כמותו ומתייחסים אליו בערך מה כו'. כי הנשמות עלו במחשבה כו' ע"ש. וזהו "עמי אשר נקרא שמי עליהם" (בד"ה ב' סי' ז'). וע"ד מ"ש בזח"א ה' א' ע"פ "ולאמר לציון עמי אתה" אל תקרי עמי אלא עמי כו'. (ועיין ת"ז תקון י"ח דף ל"ה ב').

וזהו "ולאמר לציון" דוקא "עמי אתה" - והיינו כמשארז"ל בירושלמי פ"ד דתענית סוף ה"ב: "חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנקראו ישראל ציון אלא זה, שנאמר "ולאמר לציון עמי אתה"".

והמכוון כדפי' הקה"ע [=הקרבן העדה] שם, שע"י קיום מצות המרומזים בפסוק זה: "ואשים דברי בפיך" - זו תורה. "ובצל ידי כסיתיך" - זו גמילת חסדים כו'. "לנטוע שמים וליסוד ארץ" - זהו עבודת הקרבנות - אזי נק' "ציון" - שהם מצויינים בעולם. והיינו כמ"ש בת"א פ' מקץ בד"ה רני ושמחי דס"ב סע"ב.

וביאור ענין: "ציון כו'". "בצלמנו כדמותנו" - הן רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא. והיינו רוחניות המצות ורוחניות התורה כמו שהן למעלה באור א"ס ב"ה, שהן הן בצלמנו ממש.

אך גשמיות המצות כו' הם רק בחינת ציון מלשון סימן כו' - אזי נקראת כנס"י ציון כו'. והיינו שאז כנס"י מקבלת כל האורות שלמעלה ממש הנמשכים בז"א בבחי' יסוד שלה הנק' נקודת ציון. וזהו "ולאמר לציון עמי אתה" - שאזי דוקא כשנקרא ציון ע"י קיום תורה ועבודה וגמ"ח. אזי הם בחי' עמי, והיינו אנשים כמותו, שהרי הם מצויינים ברמ"ח איברין דמלכא ממש.

משא"כ כשפוגמים בביטול מ"ע וכ"ש בעברם על ל"ת, נאמר: "לא עמי אתם", מטעם הנ"ל. כי פי' עמי שהם אנשים כמותו כו'. וזה אינו רק ע"י קיום המצות שהם בחי' בצלמנו כדמותנו כנ"ל, וכשעובר ח"ו על המצוה נקרא "לא עמי כו'" ח"ו.

אך ע"י התשובה נעשו בבחי' "בני אל חי". שהוא יותר גבוה ממדרגת עמי כו'. ועמ"ש בפי' אל חי בד"ה וארשתיך לי - כי במקום שבעלי תשובה עומדים כו'. וזהו במקום אשר כו'.

(ועיין מענין והיה במקום כו' בגמרא קדושין דל"ו ע"א ובפרש"י שם, ובמדרש שמות רבה מפסוק זה ויקהל ס"פ מ"ח, וארא ר"פ י"ג, כי תשא פל"ט. במדבר רבה פ' ב', וס"פ בלק).

וזהו "מבלי אשר לא ימצא כו' מראש ועד סוף" - שלא יהיה ראש וסוף. כי למעלה ולמטה יהיה שוה, "כחשכה כאורה" - כי בבחי' א"ס ואין מספר לא שייך מעלה ומטה, כי הוא למעלה מעלה מבחינת השתלשלות ממדרגה למדרגה.

וזהו "איש מזריע תחלה יולדת נקבה" - דהיינו שמה שצריך להיות ע"י אתערותא דלעילא תחלה בזמן שאין בהמ"ק קיים, ע"י זה צריך להיות בחי' מספר וצמצום בחי' נקבה ודין.

וזהו שארז"ל: "בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים כו'" כנזכר בגמרא רפ"ק דברכות. ופ"ב דחגיגה "יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים". וזהו מ"ש בזהר ענין הכרוזין שמלמעלה, והם נמשכים מבחי' יג"מ הרחמים לעורר בתשובה. ועמ"ש ע"פ אדם כי יקריב מכם.

אך לפי שהתעוררות זו נמשך מבחי' אתעדל"ע לבד: איש מזריע תחלה, ע"כ יולדת נקבה, היינו בחינה הנק' בת קול, שהוא התולדה מבחי' קול העליון. והוא בבחי' גבורות וע"כ נקרא בת. ועיין בעה"כ בפרדס ערך בת.

(ועיין בתוספות פ"ק דסנהדרין די"א ע"א ד"ה בת קול. ובתוי"ט פרק בתרא דיבמות מ"ו ד"ה בת קול. וברש"י פ"ז דסוטה דל"ג ע"א)

ולכן דינים שולטים בזמן שאין בהמ"ק קיים. אבל לעתיד לבא "אשה מזרעת תחלה", מלמטה למעלה בלא אתערותא דלעילא, ולכן יולדת זכר בחי' חסדים להיות זכר חסדו וכו'.

(עוי"ל במעלת ומדרגת התשובה, כנודע דבתשובה נאמר: "לפני הוי' תטהרו" שנמשך מלמעלה מבחי' שם הוי'.

והענין כי שם הוי' זהו נמשך ע"י ד"י שבנפש רוח אש מים עפר כנ"ל. אך לפני הוי' למעלה מד"י זהו מ"ש בע"ח שמ"א פ"ג ענין הבחי' שלמעלה מד"י הכולל ד"י בכח ולא בפועל כו' והוא מקורן ושרשן. ולכן ע"י התשובה נשלם הפגמים שבד"י כו'.

וזהו ממש בחי' "אשר לא יספר" - כי בתורה ומצות נאמר את מספר ימיך אמלא ע"ד ואברהם זקן בא בימים כו' כמשנ"ת בפ' משפטים. אבל בע"ת אפלו בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא כו' קריבין לגבי קוב"ה מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים, כמ"ש בזהר פרשה חיי שרה דקכ"ט ובגמרא: "יש קונה עולמו בשעה אחת כו'" - והיינו מפני שממשיך מבחי' שלמעלה מגדר מספר כנ"ל.

וזהו ג"כ פי': את העלם נתן בלבם - זה שמי לעלם כו' - כי הנה גבי יג"מ הרחמים כתיב: "ויקרא הוי' הוי' ופסיק טעמא בגווייהו". ועמ"ש בת"א פרשה בשלח בד"ה וירא ישראל כו'. ובחי' שם הוי' שלמעלה מהשתלשלות זהו ענין זה שמי לעלם, שהוא בבחי' העלם, וגם את ההעלם הזה נתן בלבם, הכח להמשיכו מההעלם אל הגילוי ע"י התשובה.

והיינו ע"י כי בהלב יש ג"כ בחי' תעלומות לב, שהוא פנימית נקודת הלב שלמעלה מהשכל, כמ"ש בד"ה ביום השמיני שלח. וזהו ענין התשובה "ממעמקים קראתיך" מעומקא דליבא וע"י גילוי תעלומות לב ממשיכים גילוי בחי' זה שמי לעלם כו' להיות שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא).

ואזי: "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו" - פי' יהודה מלשון הפעם אודה שהוא בחי' ממטה למעלה, וישראל בחי' שמלמעלה למטה - ונקבצו יחדיו, שיהיה הכל ביחד, ושמו להם ראש אחד. שעכשיו הם שני בחי': יחוד יחודא עילאה ויחודא תתאה.

וכענין שנאמר: כי לא מחשבותי מחשבותיכם - שמלמעלה למטה: כל מה שלמטה מטה הוא כאין ואפס לגבי העליון ממנו. וממטה למעלה הוא בהיפך. משא"כ לעת"ל יהיה ראש אחד, דהיינו למהוי אחד באחד (ועמ"ש ע"פ ויגש אליו יהודה)

"כי גדול יום יזרעאל" - פי' יזרעאל זריעת אל - כי חסד נקרא בשם אל, והיינו הצדקה וחסד שעושין למטה, שנזרע בארץ שמטמינים אותו בעפר. וכך כל המצות הם נזרעו ונתלבשו בלבושים גשמיים ולעתיד לבוא הארץ תוציא צמחה - יהי' מצמיח ישועות כי* קרובה ישועתי לבוא. ועי"ז נעשה הכל בחי' יום שלא יהיה ב' בחי' אור וחשך רק לעת ערב יהי' אור. וזהו כי גדול יום מאחר שנעשה הכל בחי' יום וכו':

קיצור. שכל זה עכשיו ההמשכות מים ורוח גבוה מההעלאה דארץ ואש. אבל לע"ל תהיה מעלת האתעדל"ת גבוה מצד עצמה: והיה אור הלבנה כאור החמה שוין בקומתן. ובחינת מספר בני ישראל המצות יהיה בבחי' אשר לא יספר ע"ד ולתבונתו אין מספר. והיינו על ידי התשובה. וזהו והיה במקום כו'. וזהו מבלי אשר כו'. אשה מזרעת תחלה אתעדל"ת. ונקבצו כו' כי גדול יום כו':