להבין ביאור הדברים הנ"ל בענין במדבר סיני באהל מועד כו'.
הנה מדבר סיני ואהל מועד הוא הכל בחי' מלכות דאצילות, רק כי מדבר סיני הוא ענין העלאת מ"נ דמל', שעולה ממטה למעלה בבחי' מ"נ, ואהל מועד - הוא ענין המשכת מ"ד, שנמשך מז"א להמתיק המ"נ דגבורות דנוק' כו'.
וזהו ענין התפלה: עד אהבת עולם שנק' מדבר סיני. ומאהבת עולם ואילך הוא ההמשכה. ונק' אהל מועד וכמשי"ת אי"ה.
והענין. דהנה ידוע דבלילה יורדת המל' בבי"ע ליתן טרף לביתה כו'. דהיינו, לברר בירורי נוגה דבי"ע, שנפלו בהם מרפ"ח ניצוצים. וכל תשעה ספירות שלה יורדים בבי"ע לברר בירורים, רק הכתר שלה נשאר למעלה באצילות. וכמ"ש: לעולם ה' דברך נצב בשמים.
(כ"כ בפע"ח שער י"ז פ"ב, ד"ה והנה מצאתי כתוב אצלי כו', ובשערי ציון ובמ"ח. והרמ"ז פ' יתרו דס"ז תפסו בפשיטות כמש"ש תחלה בפע"ח ובשער א' פ"ז, שהכתר שלה יורד להיכל ק"ק העליון דבריאה, והט"ס נכללים בלאה כו'.
אך ממ"ש במק"מ פ' אמור דף צ' ע"א מלשון הרח"ו בפי' מש"ש בזהר: בשעתא דכנס"י אתערת כי אז מתעלים ט' נקודות שבבריאה - משמע כמש"כ.
וכ"כ עוד בפ' אמור דקי"ג ע"ב בשם הרח"ו, וגם בלקוטי הש"ס להאריז"ל דט"ז ע"ד ד"ה: דע משארז"ל לכי ומעטי א"ע. כ' אבל הכתר אינו זז ממקומו כו'. ע"ש. ונרשם שם מהרב ז"ל, כנראה שהוא מהאריז"ל עצמו.
ומה שיש להבין ד' הפע"ח הנ"ל, איך יתיישב עם מ"ש בע"ח שער מיעוט הירח פ"ב ושמ"ח פ"ג מענין התלבשות ט"ס שלה כו' - אין כאן מקומו.
ועיין בהרמ"ז ר"פ צו ומ"ש בענין לכי ומעטי כו'.
והנה לפמ"ש בזהר הרקיע בפ' פקודי דף רל"ד, ג"כ הכתר שלה אינו מכלל ט"ס הנ"ל, כי הוא הנקודה השרשית שלה).
וענין הבירורים, הוא לברר את הניצוצי קדושה. דהיינו להוציא האוכל מן הפסולת. שהניצוצי קדושה נפלו בבי"ע בק"נ ונתערבו בפסולת המרובה על האוכל, שהוא בחי' התערובות הטוב עם הרע בתכלית, כתערובות הכסף בסיגים.
לכן הבירור הוא, להפריד הטוב מן הרע לבלתי יהיו מעורבים, ואז הרע מתפרד ונופל למטה. והנצוצי קדושה שהם הטוב שהוברר, מתעלה למעלה בבחי' מ"נ להכלל באצי'.
ונוכל להבין עד"מ ענין התערובות טו"ר וענין ההפרדה והבירור בעבודת ה' בנפש האדם. שמצד הנפש הבהמית הרי הוא מעורב טוב ורע יחדיו. והגם שהוא עושה מצות ואינו עושה עבירות - מ"מ בהעלם יש בו הרע, שהרי יוכל להתאוות תאוה.
ועוד זאת שיוכל למצוא בנפשו איך התורה ומצות שמקיים אינם זכים ומיוחדים בתכלית לקיים רצון הבורא ית' לבד בלי שום פניה אחרת, כי מתערב בזה איזו פניה וכוונה אחרת בפנימיותו.
נמצא יש תערובות טו"ר אפילו בקיום התורה ומצות, שהם בחי' לבושים דתורה ומצות שהוא מקיים. ואצ"ל בפנימית המדות דנה"ב שלא נתהפכו עדיין מטבעם ותולדתם, והרי בטבעם הם מעורבים טו"ר, לפי שנלקחה מקליפת נוגה המעורבת טו"ר כנודע.
וכשמתפלל בכוונה, הנה ע"י שלהבת האהבה של הנפש אלקית הבאה מהתבוננות בגדולת ה', אזי מתברר הטוב מן הרע.
דהיינו, שאז ימצא ויראה איך שהוא רחוק מה', כי מעשיו אינם זכים ומיוחדים להש"י כדבעי. כי מחמת שיבין היטב ויתאמת אצלו בראי' חושיות, ע"י ההתבוננות וההעמקה בגדולת ה', איך שאפס זולתו ממש - אז יבוש ויכלם ממעשיו, שהוא מבחוץ עדיין, בבחי' יש ודבר, ולגרמייהו עבדין כו'. וישית עצות בנפשו לדחות הרע כו'.
נמצא ע"י התפלה נתגלה הרע מה שהיה תחלה מעורב בטוב, ולא היה ידוע כלל שהוא רע, שהיה נדמה לו שדרכו זכה וישרה, עכשיו ע"י הבירור נתגלה הרע. ועי"ז יופרד מן הטוב, וישאר הטוב לבדו בלי תערובות רע.
וכמו שהוא הבירור בנפשות האדם, שהנפש אלקית מבררת את הנפש הבהמית בשעת התפלה. כך יובן עד"ז למעלה ענין ירידת המל' דאצי' לברר קליפת נוגה דבי"ע.
דהנה הרפ"ח ניצוצי קדושה שנפלו בשבירת הכלים הם מעורבים בנוגה, וכמשל תערובות הטו"ר בנפש הבהמית שבאדם. ולזאת ע"י ירידת המל' בבי"ע לברר - מבררת ומפרדת הטוב מהרע, ואז הרע נפרד ונופל למטה, והרפ"ח ניצוצים מתעלים למעלה ליכלל באצי'.
ולכן בירור זה הוא דוקא ע"י ירידתה בבי"ע, כי באצילות: לא יגורך רע כלל. ואף הקליפות דאצי' הם עומדים ג"כ בבריאה. וכמ"ש ברבות בא פט"ו דקל"ב ד:' בכסאו של הקב"ה אין דבר רע נוגע - שנאמר לא יגורך רע.
(וע' בזח"א בראשית דכ"ז רע"א ובמק"מ שם. נ"ב א', נ"ו סע"ב. פ' נח דס"ב רע"א. וישב קפ"ח א'. ויחי דרי"ט ב'. ח"ב משפטים ק"ג א'. קי"ז סע"ב. כי תשא קצ"ג סע"ב. ח"ג אמור ק"ה ב'. ובגמרא פכ"ג דשבת קמ"ט ב'. פ"ב דחגיגה די"ב סע"ב. ספ"ז דסוטה מ"ב א'. סנהדרין דק"ג סע"א. פ"ב דנדה י"ג ב'. הכל מענין לא יגורך רע בתלים סי' ה').
וגם בבי"ע הרע נמצא רק בהלבושים דבי"ע, ששם יש רע. שבבריאה מיעוטו רע, וביצירה חציו רע, ובעשי' רובו רע - זהו הכל בלבושים דבי"ע. ולכן יורדת שם לברר.
(ועפ"ז יובן מה שאנו רואים שבשעת התפלה כשהאדם רוצה לדבק שכלו בגדולת הבורא ית', אזי נופלים לו מחשבות זרות המטרידים ומבלבלים אותו, מה שלא היו נופלים לו כלל בכל היום כולו.
והענין דדוקא מצד שבשעת התפלה הוא שעת הבירור להפריד הרע מהטוב ולדחותו, ולכן יתאמץ גם הוא להתדבק בתכלית בהטוב ואינו רוצה להפרד מן הטוב, כי כל חיותו מהטוב. ומצד עצמו אין לו חיות וקיום כנודע.
משא"כ בכל היום כולו, שלא בשעת הבירור, שאזי הוא מעורב עם הטוב - הנה הוא שוקט ונח על מקומו.
וכך יובן למעלה. דכשהמל' יורדת לברר הרפ"ח, אזי גם כללות קליפת נוגה רוצה לעלות כו'. וכנזכר בפע"ח (שער י"ח פ"ג) בכוונת הרחיצה בחמין בע"ש, שהוא בחי' שלהובא דאשא הנמשך מלמעלה, לדחות הק"נ שלא תעלה כו'.
וז"ש אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. דהיינו שלא יתעלו רק הניצוצי קדושה לבדם שהובררו ולא הרע כו'.
ולכן אין ראוי שיפול לב האדם בקרבו ממה שנופלים לו מחשבות זרות בתפלה לומר: שתפלתו אינה כלום, דהא כך הוא המדה גם בענין הבירורים למעלה. רק שיש לו לדחותם ולהסיח דעתו מהם. וזהו כענין שלהובא דאשא הנ"ל):
ב והנה בעליית המל' מבי"ע לאצילות ע"ז נאמר: מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן.
פי', כשיורד' בבי"ע לברר נקרא: מדבר בתוס' מ' פתוחה, והוא מפני שמצד התלבשותה בבי"ע לברר, יכולים החיצונים לינק ממנה, כיון שהיא מתלבשת שם בבחי' ההתלבשות ממש. משא"כ בזמן שבהמ"ק היה קיים אז היא בבחי': ידבר עמים כו', שהוא בחי' ממשלה.
והענין, דאז לא היתה יורדת לבי"ע כלל אלא היתה תמיד באצי'. וזהו ענין דבימי שלמה: קיימא סיהרא באשלמותא, בבחי' יחוד פב"פ עם ז"א באצילות.
אך לפ"ז צ"ל לכאורה דא"כ איך היו מתבררים הרפ"ח ניצוצין שנפלו מכבר בשבירה לבי"ע שהם מתבררים ע"י המל'. וכמ"ש בפי': ותתן טרף. וא"כ כיון שאז לא היתה המל' יורדת כלל בבי"ע א"כ איך היו מתבררים?
אך הענין, דאע"פ שאז לא היתה יורדת כלל בבי"ע - מ"מ היו מתבררים הניצוצים מחמת היחוד זו"נ שהי' באצילות פב"פ, ואז מחמת רוב גילוי האור באצילות ממילא היו מתבררים הניצוצים, ונכללים בהמל' כנר בפני אבוקה מעוצם הגילוי כו'. ודוקא עתה בזמן הירידה (שאין הגילוי כמו אז) היא נצרכת לירד בבי"ע לבררם.
וזהו שורש ענין ההפרש בין: ידבר למדבר, שכשהיא מיוחדת במאצילה באצי' ובירור הניצוצות הוא ממילא. דהיינו שמתבטלים מעוצם הגילוי, הם מתבטלים ממילא. משא"כ כשמוכרחת לירד בבי"ע לבררם, נקראת מדבר בתוס' מ' פתוחה.
וביאור הענין מבואר במ"א ע"פ מאמר הזח"א פ' ויצא (דקמ"ח ע"א) ע"פ קומה ה' למנוחתך. דזהו ההפרש בין המשכן שהי' במדבר לבית עולמים שנקרא מנוחה.
לפי שענין בירור הניצוצות ישנו בב' בחי'. הא', כמ"ש: ותתן טרף כו' שהיא לשון מלחמה. עד"מ המלך יוצא לקראת שונאו באשר הוא שם, ונלחם עמו עד שמכניעו.
וכך הוא ענין ירידת המל' בבי"ע לברר, שהוא בחי' היציאה למקום השונא באשר הוא שם להכניעו.
ולכן היה המשכן במדבר, שהיא מקום יניקת החיצונים, ודוקא לשם נמשך הגילוי להכניעם. ובחי' זו היא דרך המלחמה.
(והנה דרך המלחמה, לפעמים מתכוין ליתן מקום לשונאו, שיגביר באיזו מלחמה קטנה כדי לנצחו במלחמה הגדולה ממנה. כי לפעמים לא סגי בלאו הכי.
וכך עד"מ בענין ירידת המל' דלכך נק' אז מדבר במ' פתוחה, שנותן מקום ליניקת החיצונים כדי לנצחם במלחמה הגדולה להוציא בלעם מפיהם. כמ"ש: חיל בלע ויקאנו כו'. וכענין: עת אשר שלט האדם באדם לרע לו).
אך כ"ז הוא בבחי' הבירור שבדרך מלחמה. אמנם הבחי' השנית בענין הבירורים הוא שלא בדרך מלחמה.
והיינו כמו עד"מ למטה במלכותא דארעא, הנה מלך גדול ונורא שכבר נודע ידו כי חזקה היא וחכמתו רבה עד שאינו צריך לצאת נגד שונאו להלחם בו ולהכניעו, רק מחמת התפשטות גדולתו במקומו ממילא מוכנעים וכפופים. וכמו שמצינו דבר זה בשלמה המלך ע"ה. (כמבואר במלכים א' ה').
וכך יובן עד"מ למעלה שיש ג"כ בירור ניצוצות עד"ז, שלא בדרך מלחמה אלא בהמשכת אור א"ס למטה כמו שהוא למעלה בעולם האצילות ממילא נעשה ביטול הסט"א כביטול הנר בפני האבוקה. שהאבוקה היא במקומה וכל הנרות הקטנים ממילא בטלים, בהתקבץ כל אורות הנרות לאבוקה מחמת המשכתם אחריה, ונדעכים ממקומם. וא"צ לירד למקום הקליפות להכניעם כו'.
והנה עד"ז היה הבירור בזמן הבית כו', דהגם שלא היתה יורדת המל' בבי"ע לברר בחי' מלחמה. מ"מ היה הבירור באופן נעלה יותר. דהיינו לפי שאז היה זו"נ פב"פ, שעל כן היה גילוי גדול מאד מא"ס ב"ה ע"י יחוד זה דזו"נ שבאצילות, אזי ממלא היו מתבטלים הקליפות מעוצם הגילוי הזה שבאצי', והיו נכללי' הניצוצי' שבהם כנר באבוקה. לכן נק' בחי' זו מנוחה שא"צ לבחי' מלחמה.
(ועיין בע"ח שער מיעוט הירח ספ"ב ואח"כ כאשר נבנה בית ראשון ע"י שלמה כו' בין בשבת בין בחול כו'. וצ"ע ממ"ש הרמ"ז ר"פ צו: ורחל יורדת בבריאה כו' ובזמן בהמ"ק לתת טרף לביתה. וכ"מ בזהר פ' ויחי דרכ"ט סע"ב ודף ר"נ ע"א ובפ' יתרו דס"ז ע"ב? וי"ל דירידתה אז היה רק להיכל ק"ק דבריאה כמ"ש הרמ"ז פ' יתרו שם והוא מהפע"ח ש"א פ"ז. ובכח זה היו מתבררים הבירורים כו'. וע' בסש"ב ח"א פנ"ג)
משא"כ אחר החורבן שירדה המל' פלאים ונתמעט אורה בימי החול, כמ"ש בע"ח שם - לכך א"א להיות בירור הניצוצות ע"ד הנ"ל. לכך צ"ל הבירור ע"י התלבשותה בק"נ לברר.
(ועמ"ש כעין זה בפ' בראשית סד"ה הן האדם היה כו').
וזהו שנקראת עתה מדבר במ"ם פתוחה, מצד שמתלבשת בק"נ לברר כו'. אבל מ' סתומה הוא בחי' בינה עלמא דחירות לפי שאין שם יניקה כו'. ונק' ג"כ יין המשומר משי"ב.
וזהו: מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן כו' הוא הרפ"ח שנבררי', שעולים בהעלאת מ"נ כדמיון העשן כמ"ש במ"א:
ג ועוד זאת הטעם שנק' מדבר. כי הנה הטעם שהמדבר אינו מגדל צמחים הוא מפני תוקף חום השמש שבו. וענין משל זה דתוקף החום הוא מרמז לבחי' עליית המל' מבי"ע לאצילות שהוא בבחי' גבורות וצמאון. כמ"ש: למען יזמרך כבוד כו' קארי תדיר ולא שכיך. וע"ז נאמר: אל תחרש ואל תשקוט אל. וזהו ענין תוקף החום תגבורת האהבה.
וכנזכר בפ' בלק דקצ"א ע"פ שחורה אני ונאוה. מגו דחיקו ורחימו אזעירת גרמה. והיינו, שמכל הפרצוף שלה שהיתה בבי"ע נעשית רק נקודה א' באצי'. והוא בחי' הביטול בתכלית, כמבואר באריכות בביאור מאמר הנ"ל.
ונקודה זו הוא בחי' כתר דמל' שנשאר באצי' תמיד. וגם הט"ס שירדו בבי"ע עולים בגבורה וצמאון באצילות. וזה נמשך להם מבחי' הכתר שבאצי' תמיד ואז נעשית נקודה תחת יסוד. והוא בחי' נקודת הכתר כנ"ל.
וזהו ענין במדבר. כי בחי' זו דכתר הוא הרצון שלמעלה מהחכמה ליכלל במאצילה. והוא כמשל המדבר שאין בו שום צמיחה רק בחי' דומם ממש, בחי' העפר מחמת תוקף החום.
כך הוא ענין תוקף ביטול זה ורצון זה, עד שהיא בבחי' דומם לגבי מאצילה, נקודה א' כו': אזעירת גרמה.
וזהו: ומדברך נאוה. פי', זו העליה דמל' שעולה מבי"ע בבחי' גבורות, שאז נק' מדבר לשון דיבור: למען יזמרך כבוד כו' - נאוה. שכך היה כוונת המאציל ית' בתחלה שתרד בי"ע בכדי שתתעלה אח"כ והירידה צורך עלייה וכנז"ל.
וע"ז אמר דוד המלך ע"ה, שהי' מרכבה למדת מל', ואמר כנגד מדתו: צמאה לך נפשי, היא המל', מתי אבוא ואראה שתתעלה באצילות כו'.
והנה כמו שיש בחי' זו למעלה במדת מלכות שיורדת בבי"ע והירידה צורך עליי' לברר ולהעלות כו' - כך הוא בנפש האדם, שהוא ניצוץ פרטי הנמשך ממדת מל' שמתלבש בגוף ונפש הבהמית, דוגמת ירידת השכינה בכדי לברר הנפש הבהמית.
(וכמ"ש בפ' בראשית שם, שזהו ענין וישלחהו מג"ע לעבוד את האדמה כו' ע"ש).
ועיקר הבירור בשעת התפלה, שאז עולה בבחי' מדבר וצמאון, והוא הבחי' צעקה שנת"ל שזה היא בחי' מדבר. כדכתיב: תעו במדבר כו' צמאים כו' ויצעקו כו' - ליכלל באורו ית'.
וזהו: מדבר סיני והוא ענין הבירורים שהרע נפרד מהטוב, בין למעלה ע"י המל' שמבררת כנ"ל. ובין בנפש האדם ע"י התפלה.
(ובזה יובן ענין תיקון חצות, כי אז מתחיל עליית המל' בבחי' מדבר וצמאון: למען יזמרך כו', ולכן צריך לבכות על ירידה זו של השכינה, שהוצרך לירד ולהתלבש בק"נ. ועי"ז מוסיף כח למעלה להיות עליית המל'.
וגם ממשיך לה תענוג עליון, ע"י עסק התורה שאחר חצות. וכמבואר בפע"ח. עד שבתפלת השחר אח"כ היא עולה באצי' ממש.
וכן בנפש האדם ג"כ, שאז שעת הכושר להתבונן בגדולת ה', להמשיך גילוי יחוד א"ס ב"ה בנפשו):
ד ובכל זה יש לפרש המדרש רבה פ' במדבר פ"א בענין וידבר ה' אל משה במדבר סיני וז"ל ע"פ ישאו מדבר ועריו חצרים וגו': (בישעי' סי' מ"ב י"א) לנשיא שנכנס למדינה, וראו אותו בני המדינה וברחו. נכנס לשניה וברחו מלפניו. נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והיו מקלסין אותו. אמר הנשיא: זו העיר טובה היא מכל המדינות, כאן אני בונה כס נאה. כאן אני דר. כך כשבא הקב"ה לים ברח מלפניו. שנאמר: הים ראה וינוס. וכן: ההרים רקדו כאלים. בא במדבר חריבה - קדמה אותו וקילסה אותו. שנאמר: ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע. אמר: זו העיר טובה לי מכל המדינות. בו אני בונה כנסיה, ודר בתוכו. התחילו שמחים שהקב"ה דר בתוכו. שנאמר: ישושום מדבר וציה עכ"ל.
והענין, כי עיקר עסק התורה הוא להיות בבחי' ביטול באור א"ס ב"ה לגמרי. וכמ"ש: ולא תחללו, שלא להיות בחי' חלל. כמאמר: דוחק רגלי השכינה כביכול כו'. ולכן: כל האומר אין לי אלא תורה, היינו שהוא בחי'; לי יש ודבר אפילו תורה אין לו. וכמ"ש מזה בד"ה ועשית ציץ ובד"ה בחדש השלישי לצאת בנ"י מאמ"צ.
והנה בחי' ים הוא מים תחתונים. וכמ"ש: יהי רקיע ויהי מבדיל כו'. דהיינו המקור להתהוות יש ודבר נפרד, משא"כ מים עליונים הם עלמין סתימין דלא אתגליין כו', שהם בבחי' ביטול.
ובמא"א אות יו"ד סט"ז: ים נק' היצירה ומלכו' שבה נק': ים סוף - סופא דדרגין עכ"ל. והוא ממ"ש בזח"ג שלח קס"ג ב'.
והיינו, כי בריאה נק': עלמין סתימין, ויצירה הוא עלמא דאתגלייא. כמשל המחשבה והדבור. כמ"ש בד"ה מי מנה עפר יעקב. ולכן נק' יצירה מים תחתונים לגבי הבריאה.
וכמו ההפרש שבין שרפים ובין חיות ואופנים שמתנשאים ברעש גדול כו' - לפי שהשרפים בבריאה, שם מאיר אור א"ס בגילוי והם משיגים, ע"כ הם אומרים קדוש כו'.
אבל החיות והאופנים שהם ביצירה, ואין משיגים האור - לכן מתנשאים ברעש כו'. ולכן עיקר עה"ד טו"ר מתחיל ביצירה.
כמ"ש במא"א אות ע' סי"ז, וז"ל: אך אמיתית עה"ד טו"ר הוא ק"נ מעורבת עם מט"ט, כי ביצירה הטוב והרע שוים הם מעורבים עכ"ל.
משא"כ בבריאה שרובו טוב ומיעוטו רע, וגם אין מעורבים. וכ"כ הרמ"ז ר"פ וישב.
ולכן מי הים הם מלוחים ואין ראוים לשתיה. ובהיות כן, זהו ענין: הים ראה וינוס, שברח מלפני הקב"ה. היינו, כשראה גילוי אור א"ס ב"ה דקמיה כולא כלא חשיב ממש לא יוכל לעמוד ולקבל ביטול זה, שא"כ היה כלא היה. שהרי עיקר בחינתו, הוא בהיות יש ודבר נפרד עד ששם בחי' עה"ד טו"ר כנ"ל.
וכמ"ש כה"ג סד"ה וכל העם רואים את הקולות בפי': וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, דקאי על הערב רב, שלא היו רואים את הקולות שהם ההמשכות מאור א"ס ב"ה מה שאור א"ס שורה במה שבטל אליו. שלא רצו לקבל המשכה וביטול זה. כ"א: ויעמדו מרחוק. לקבל מחיצוניות החיות שמאיר הקב"ה, שעי"ז יוכלו להיות בבחינת יש שלהם. אף שעכ"ז מתפעלים מגדולת הקב"ה, רק שהוא מרחוק כו'. היינו שאעפ"כ נשאר בבחי' יש כו'.
וע' כה"ג בזח"א ויצא דקס"ב ע"ב, בפי': והיו העטופים ללבן כו': אתכספן ומתעטפי מההוא זהרא ולא יכלי לקרבא לגביה כו', ע"ש ומבואר במ"א. ועמ"ש מענין ים שהוא ביצירה ע"פ רפאני הוי' וארפא.
ואמר עוד במדרש בפי': ההרים רקדו כאילים, דהיינו ג"כ שברחו מלפניו. כי ענין הרים אלו הם מ"ש: למה תרצדון הרים גבנונים. וכדפירש"י: (פסחים קי"ח ב') שהם בחי' הרי בתר, טורי דפרודא.
והיינו, כי כמו הר הוא בליטה וגובה, כך הוא ענין גסות הרוח שהוא בחי' יש ודבר כו'. משא"כ הר סיני, דת"י: (בשופטים סי' ה') דהוא חליש וזעיר מכל טוריא, היינו בחי' ביטול. ובחי' מעט הגובה שבו - זהו ע"ד שת"ח צ"ל בו שמינית שבשמינית כו'. כמ"ש הפי' בד"ה יביאו לבוש מלכות. משא"כ הרים הנ"ל, שהם בבחי' יש וגסות. ועז"נ: וכל הר וגבעה ישפלו כו', וע"כ רקדו וברחו שלא יכלו לקבל המשכה וביטול זה.
בא במדבר חריבה קדמה אותו וקילסה אותו שנאמר: ישאו מדבר ועריו חצרים כו'.
פי' לשון מדבר חריבה זהו ע"ד שארז"ל על אלף השביעי וחד חרוב. שהוא מחמת עוצם גילוי אור א"ס: יום שכולו שבת, יום שכולו ארוך. לא יוכל גשמיות העולם לקבל חיות משם להיות כמו שהוא עתה בבחי' יש ודבר נפרד כו'. ויהיו מים במים, שבחי' מים תחתונים יהיו במדרגת מים עליונים, עלמין סתימין כו' שמעל לרקיע ופרסא המבדיל כו'. ונק' זה: וחד חרוב. בבחינת ביטול. ע"ד נקודה תחת היסוד כו'.
ועי"ז יהי' אח"כ בנין חדש. ביתר שאת, בבחי': השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני* עושה - שלא יהיו מעלימים ומסתירים כלל. וכמ"ש בת"א פ' ויצא גבי עשר אעשרנו לך. ואתעדל"ת זו הנשארת מן העילוי הראשון כו' יעו"ש. ועיין עוד מענין וחד חרוב שם בד"ה ובבואה לפני המלך.
עוי"ל, כי הנה פי': במדבר כו' לא ישב אדם שם. יש לפרש בב' אופנים: הא', לגנאי. וכמ"ש בד"ה אני לדודי. דהיינו ארץ לא זרועה, הם המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה' המה כו'. וזהו: אשר לא ישב אדם שם, פי': אדם הוא כמ"ש: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם שם כו' ע"ש.
והיינו כמ"ש: כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מ"ד י"ג). ופי' דקאי על התורה הנק' אדם. ובית הוא תשבע"פ. ע"ד: א"ת בניך אלא בוניך כו'. (וע' זח"ב קי"ז ב' ח"ג קמ"א סע"ב).
משא"כ בחי' מודומ"ע של הבלי עולם, נק': מדבר אשר לא ישב אדם הנ"ל שם.
והוא ארץ חריבה לגנאי. ע"ד אמרם ז"ל: ע"פ: אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. הוא יראה שלם.
והב', הוא לשבח. ע"ד ההפך מזה. וכמ"ש סד"ה ענין ימי המילואים, שנתמלא יראה שלם ממילא נחרב תאוות נה"ב כו'. כי ולאום מלאום יאמץ כו'.
ועד"ז ארז"ל: וחנינא בני די לו בקב חרובין כו'. וכן רשב"י ור"א בנו במערה, איברי להו חרובא כו'. (פ"ב דשבת דל"ג ע"ב).
ופי': לא ישב אדם שם, ע"ד מ"ש במ"א ע"פ: והאיש משתאה לה מחריש כו', וע"ד לית דין בר נש כו'.
ולכן לתקן בחי' מדבר הנ"ל, מה שנפל במודמ"ע אשר לא לה' המה, בבחי' לא ישב אדם שם. זהו ג"כ ע"י: ומדברך נאוה. בבחי' תשובה, שהיא ג"כ בבחי' לא ישב אדם שם, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים הנק' אדם יכולים לעמוד כו'.
אך עיקר המכוון כאן בפי' במדבר סיני, זהו מה שנסתר פרצופה שהיה בבי"ע, בבחי' כתפארת אדם כו' אדם תתאה, ועולה באצילות להיות נקודה תחת יסוד. ע"ד וחד חרוב כו' כנ"ל. ומזה יומשך אח"כ להיות בבחי' אהל מועד. להיות בנין מחדש ביתר שאת. ועמ"ש ע"פ ויסב אלקים את העם דרך המדבר כו':
ה והנה אחר שביררה הניצוצי' בבי"ע והיא עולה בבחי' מ"נ ע"י גבורו' וצמאון, שז"ש מדבר כנ"ל. אזי אח"כ המשכ' מ"ד להמתיק גבורות דמ"נ. והוא ענין יחוד זו"נ. וכמ"ש: כל צמא לכו למים, שהוא בחי' מ"ד הממתיק הגבורות וצמאון דמל'.
וזהו: בחי' אהל מועד, שהוא בחי' היחוד זו"נ שהיא בהיכל אהבה.
וזהו שורש ענין הנז"ל, דברכת: אהבת עול' הוא בחי' אהל מועד, כי ברכת אהבת עולם הוא היכל האהבה, וזהו ענין: וימינו תחבקני הנז'.
ולמטה באדם, הוא ענין קיום התורה ומצות, כמבואר שם הטעם דהוא בחי' חיבוק.
(ועמ"ש ע"פ וארשתיך לי לעולם)
וזהו ענין מ"ש: וישק יעקב לרחל, שבחי' יעקב נשפל ונמשך בהיכל ק"ק להשפיע המ"ד כו'.
וזהו ענין: אהל מועד, מלשון ונועדתי שהוא הצירוף של ונודעתי, שהוא בחי' הדעת. כדכתיב: והאדם ידע שממנו נמשך ההשפעה ע"י בחי' היסוד.
(וכנודע בכונת הלולב. ונראה דאהל מועד, בחי' אהל אח"כ נמשך בחי' המשכה פנימי'. וזהו מועד: ונודעתי והאדם ידע כו', והוא ענין שים שלום)
כי ביסוד ז"א מלובש יסוד דאבא, שבו מוחין דאבא ודא"א וע"י, שהוא בחי' התלבשות וגילוי התענוג העליון.
ולמטה בנפש, הוא ענין שמחה של מצוה. שהשמחה הוא בחי' גילוי בנפש מבחי' עונג ושמחת ה'.
וזהו ענין: לאשתאבא בגופא דמלכא, שלמעלה מהג"ע, שהג"ע רק זיו כו'. אבל ע"י ירידת הנשמה הנה העלי' היא, כשהמל' עולה מבי"ע בבחי' מ"נ, היא מעלית ג"כ נשמות הצדיקים ממש, ונכללי' בה בבחי' מ"נ. ואח"כ נמשך בהם ממש ג"כ המ"ד מיסוד ז"א. וזהו בחי' לאשתאבא בגופא כו'.
והיינו דוקא ע"י התורה ומצות, כי טפת מ"ד נמשך מה"ח שמהם נמשך כל הרמ"ח מ"ע, כנודע. וגם הטפת אבא נמשכת ע"י כל הרמ"ח אברים שמהם נמשכים הרמ"ח מ"ע. וכמ"ש מזה במ"א ע"פ והיה לכם לציצית כו' ע"ש.
וזהו ג"כ שורש ענין הנזכר דבחי' זו דאהל מועד, הוא ע"י משה, והעלאה דבחי' מדבר סיני הוא ע"י אהרן.
שמשה הוא שושבינא דמלכא, פי' שמשה הוא יסוד אבא, לכך הוא השושבינא המוריד את החתן, שהוא ז"א ו"ק דאצי', שירד ויתלבש ברמ"ח מ"ע גשמיים שהוא בחי' ירידה גדולה. וכמו עד"מ ירידת והתלבשות כח השכל שהוא רוחני במוח הגשמי שבאדם, שהוא ירידה גדולה, לפי שהמוח גשמי אינו מערך ומהות שכל שהוא רוחני.
וכמ"כ למעלה ממש, שהרמ"ח מ"ע הם ענינים גשמיי', שהם נתלבשו בעשי' גשמיי', והו"ק שהם המדות דאצילות, רמ"ח אברי' דמלכא - הם רוחניי', בחי' אצי' - שהרי אין ערוך כלל ביניהם.
ולזה הוא ירידה גדולה להיות התלבשות ו"ק דאצי' ברמ"ח מ"ע גשמיים כמו פ' קדש שבתפלין, שהוא בחי' ח"ע שנתלבש באותיות הכתב גשמיי ע"ג קלף גשמי. וכן בכל המ"ע.
ובחי' ירידה זו נק': חתן - חות דרגא: ביום חתונתו - זו מתן תורה.
לכן להיות ירידה זו הוא ע"י משה שהוא בחי' יסוד אבא והוא בחי' השושבינא דמלכא.
ויובן זה, ע"פ מ"ש בד"ה מצה זו, בפי' וענין מוחין דאבא, שהוא הבחי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות, דקמיה כחשכה כאורה. ומשם דוקא נמשך הכח להתלבש במצות מעשיות בגשמיות. ע"ש גבי בעבור זה עשה ה' לי כו'.
ועמ"ש עוד מענין משה בד"ה ואלה המשפטים כו'.
וזהו: ויקם משה את המשכן - שמשה שהוא יסוד אבא, שושבינא דמלכא - הוא הקים את המשכן, שהוא מלכות דאצי'. שהמשיך בה גילוי בחי' ז"א הנק' מלכא. ועי"ז נעשה קימה מעלייתא לבחי' המשכן.
ועיין מזה ברבות פקודי פנ"ב: כמה חכמים היו שם כו' ולא היו יכולין להקימו כו' עד ואת עלית על כלנה. ע"ש, ובפ' נשא פי"ב (דרמ"ט ב') ע"פ להקים את המשכן. ומי עלה לשמים כו' מי הקים כו'. ובזח"ב פקודי רל"ח ב', ר"מ ע"ב. רמ"א ב'.
ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא, שממשיך ה"ג מבינה למל', כדי שתתעורר בהעלאת מ"נ, להיות בחי' מדבר סיני כו'. כי אהרן בחי' ורב חסד.
והנה כמו שבדרום אין בו ישוב כ"כ כ"א בחי' מדבר, מתוקף החום, כך עד"מ מתוקף האהבה רבה דאהרן, שהוא בחי' ימינו של הקב"ה, נמשך להיות בבחי' במדבר סיני כו' כנ"ל.
וזהו: שאו את ראש בנ"י למשפחותם כו'. והיינו ע"י משה ואהרן דייקא.
וההעלאה מתחלה שמעלים אותנו, שאנו למטה בעשי', היינו אל בחי': למשפחותם ע' נפש, שהם בבריאה. אח"כ, י"ב שבטים שהם המחברים בריאה ואצילות. אח"כ, עוד העלאה לבית אבותם - האבות הן מרכבתא עילאה חג"ת דאצילות. והן ג' בחי' רחמים.
(והנה רחמים נמשכים מתפארת, כי ע"י ההתבוננות ביקר תפארת גדולת א"ס ב"ה - יומשך הרחמים על הירידה כו'. ומבואר במ"א ענין ג' שלישים שבכלי מדת תפארת, ע"כ אפ"ל שזהו שורש לג' בחי' רחמים הנ"ל. עמ"ש בפ' קדושים בד"ה ונטעתם כל עץ מאכל כו').
ואח"כ: לגולגלותם, הוא בחי' כתר וגולגלתא דז"א. ובעבודת ה' הוא בחי' אהבה רבה שלמעלה מן הדעת, שאינה נתפסת בהשכל כלל, וכמו הגלגלתא שמקיף על המוחין.
וזהו בחי' שבועות, שאז נמשך הכתר דז"א. שבכל ימי הספירה ממשיכים הכל מבחי' המדות דאצילות. שבוע ראשון - חסד, וכל א' כלול מז'. והוא כענין ההעלאה למשפחותם לבית אבותם. ובשבועות נמשך גילוי הכתר בחי' לגולגלותם.
(והנה מבואר במ"א דבחי' כתר זה שנמשך לז"א בחג השבועות, הוא מא"א ממש. ועפ"ז יובן עוד מה שנאמר וידבר כו' במדבר כו' שאו כו' לגולגלותם.
כי הנה מבואר במ"א בביאור ע"פ צאינה וראינה, ענין מ"ש: במדבר כו' בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם - דבחי' מצחא דז"א נק' אשר לא ישב אדם שם, שהוא למעלה מבחי' אדם. כדכתיב: כי לא אדם הוא. וכמבואר באדרא (דקל"ו ע"ב). ולכן נק' ג"כ מדבר. כי הנה המדבר אין בו שום צמח האדמה כך מצחא אין בו צמיחת שערות, כי הוא למעלה מבחי' צמיחה, שהוא בחי' שינויים מקטנות לגדלות שזהו בבחי' אדם. משא"כ בבחי': כי לא אדם, כתיב: לא שניתי כו'.
ועד"ז הוא ענין: וחד חרוב, שהוא בחי' מנוחה לחיי העולמים, שהוא בחי' עלייה שאין למעלה הימנה עוד עלייה בשמטה זו כו.' ע"כ היינו שאין בו זריעה וצמיחה כו'.
ועד"ז* י"ל מ"ש בזהר פ' במדבר קי"ז ב': אי באהל מועד אמאי במדבר סיני - אלא חד לאורייתא וחד למשכנא. ופי' במק"מ דהיינו דמדבר הוא התורה שרומזת לז"א כו'. וזהו הפך ממש"כ דמדבר סיני הוא העלאה ממטה למעלה והיינו עליי' המל' מבי"ע, וכדכתיב: מי זאת עולה מן המדבר.
אך לפמ"ש א"ש, כי יש ג"כ בחי' מדבר עליון בחי': אשר לא ישב אדם שם כנ"ל. והוא מקור התורה שנאמר וממדבר מתנה.
וז"ש: במדבר סיני כו' שאו כו' לגלגלתם - מדבר סיני הוא בחי' מדבר שממטה למעלה: ומדברך נאוה כו', והיינו מה שנעשית בבחי' נקודה א' תחת היסוד, שהוא בחי' הכתר שבה: בכל מאדך כו'. ונעוץ סופן כו'. והיינו שאו כו' לגלגלותם הוא בחי' מדבר העליון, כי מצחא הוא גילוייא דבחי' גלגלתא, כמ"ש באדרא (קכ"ט א') ובאדר"ז (דף רפ"ט ב') היינו כתר עליון.
והנה גם בחי' מדבר העליון שהוא בחי' מצחא ורצון העליון, י"ל שזהו חיצונית התורה, אבל פנימיותה היא בחי': ואהי' שעשועים שלמעלה מבחי' מדבר הנ"ל.
ועמ"ש ע"פ ואהי' אצלו אמון מענין: דוד זמירות קרית להו כו' - שיש בתורה פנים ואחור כו'.
ועמ"ש בפ' שלח ע"פ אני ה' כו' מענין בשעה שישראל אומרים איש"ר מברך הקדוש* ברוך הוא מנענע ראשו כו'.
ואפ"ל שזהו ענין: וממדבר מתנה כו', עבודת מתנה כו'. פי', מתנה זהו ענין אתדל"ע מבחי' שאין אתעדל"ת מגעת שם, אלא שבאה ממילא בתורת מתנה אחר היותו בבחי' מדבר כו'.
ועמ"ש סד"ה אני ישנה בענין פתחי לי כו' ואני אפתח לך. ועמ"ש בד"ה ואתחנן כו':