ביאור הדברים ע"פ והיה מספר בני ישראל כו'[1].
הנה להבין שרש ענין פלג אלקים כו'.[2]
הנה בתיבת אלקים יש אותיות: מי אלה, כידוע. וכמ"ש בזהר בתחלתו ע"פ: מי ברא אלה כו'[3], והנה: מי - הוא בחי' נסתר, מאחר דקיימא לשאלה מי הוא - מפני שלא נודע ונגלה למטה כו'. ואלה - הוא בחי' נגלה, שהרי אינו אומר אלה אלא על דבר הנגלה ונראית לעין, כל שיתכן שיאמר עליו אלה לנכח כו'. וא"כ ב' תיבות הללו הם ב' ענינים הפכיים שזה נסתר וזה נגלה.
ושרש הענין הוא למעלה הן הנה ב' העולמות: עלמא דאתכסיא שנק': מ"י, ועלמא דאתגליא שנק': אלה כו'. ודרך כלל הנה אותיות: י"ה דשם הוי' הן חו"ב שנק' נסתרות, ואותיות: ו"ה הן המדות והדבור שנקראו נגלות.
והנה הבינה מתלבשת בז"א שהוא המדות, ויש בחינת חסדים המכוסים ביסוד הבינה, ויש בחי' חסדים המגולים. (כמ"ש בע"ח שכ"ה ושער האונאה)
וזהו ענין: פלג אלקים - דהיינו שנחלקו אותיות: אלה - המורים על הגילוי שהם החסדים המגולים מאותיות: מי - המורים על החסדים המכוסים. והוא כדי להיות גילוי החסדים המגולים. שע"ז נאמר: מי ברא אלה.
וענין בחי' זו בנפש היינו התגלות המוחין שהם דחילו ורחימו שכליים. משא"כ כשאותיות אלה הם בצירוף בתיבה אחת עם אותיות מי והוא בחינת שם אלקים, הרי אז גם אותיות דאלה עדיין הם בבחי' הסתר והעלם כמו אותיות מי. ומה גם שקדמו אותיות אלה לאותיות מי בתיבת אלקים. והיינו כאשר כל הה"ח[4] הן סתומים ומכוסים עדיין ביסוד אימא. (ועיין מזה בע"ח שער האונאה פ"ג ובלק"ת פ' לך לך במצות מילה).
וענין בחי' זו בנפש היינו מ"ש בבינונים פט"ז: אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות לבו כו' רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו כו' יעו"ש באריכות.
אך כאשר נמשכים ב' חסדים וב"ש[5] להאיר בבחי' גילוי בז"א נק': פלג אלקים - שנפלגו ונחלקו אותיות: אלה שהם בחי' גילוי מב"ח המכוסים שהם בחי': מי - ואזי דייקא הוא: מלא מים - שהחסדים נמשלו למים והם יורדים מגבוה לנמוך. (וכמ"ש בע"ח שכ"ה הנ"ל).
ומ"מ שרש הגילוי: דאלה נמשך מההעלם: דמי. וזהו: מי ברא אלה - והיינו שע"י ההתבוננות בשכלו ועומק תבונתו נולד ונמשך הדחילו ורחימו בהתגלות לבו.
ועיין בע"ח ובלק"ת שם דלפעמים מתגלה גם שליש העליון דחסד המכוסה[6], ואף כל הה"ח כו'[7]. וע' בפי' הרמ"ז בזהר פ' וירא (בדף צ"ח ע"ב) גבי כיון דאתגזר אתגלי כולא כו'.
[ואפשר שזהו ענין: מי גילה לבני רז זה[8] - פי': מי - היינו בינה. גילה לבני - נו"ה. רז זה - היינו החסדים המכוסים ביסוד אימא, שנק': רז לפי שהם מכוסים. ומי גילה לבני רז זה - היינו יציאתם מההעלם אל הגילוי.
ועמ"ש מזה בד"ה בשעה שהקדימו נעשה לנשמע כו', דפי': רז זה - היינו גילוי האהבה המוסתרת שיש בכל נפש מישראל כו'. ושם נתבאר דפי': רז זה - היינו יסוד דאבא] (ועמ"ש בד"ה ואהיה אצלו אמון בפי' וימינך מקרב חיקך כלה):
ב ופי': פקדת ארץ ותשוקקה[9] - שע"י המצות שהם בחי' מים נולדה גילוי האהבה בהארץ שהיא כנס"י.
והענין כי נגד ד' יסודות אש רוח מים עפר הם ד' שמות*[10] ובחי' שם ב"ן זהו בחי' ארץ ועפר. ובחי' מים הוא בחי' מ"ה, כמ"ש בפתח אליהו: שם מ"ה כו' כמיא דאשקי לאילנא כו'. וזהו ארץ לא שבעה מים[11] דהיינו יחוד מ"ה וב"ן.
והנה ידוע דמ"ה הוא המברר ב"ן כי: בחכמה אתברירו. והענין יובן בתורה ומצות: דאורייתא מחכמה נפקת, והנה כל התורה הוא הוראה והבדלה בין טמא לטהור כשר או פסול שהוא ענין הבירור. אך כשר ופסול וחייב וזכאי כו' נמשך מהמדות חו"ג. והיינו שהחכמה מתלבשת להיות מוחין לז"א ועי"ז הוא הבירור. וזהו ענין שם מ"ה שהוא בז"א, אך שהוא בהתלבשות החכמה בז"א, כי חכמה כח מ"ה. (ועיין בזהר בלק דקצ"א ע"ב ע"פ: מה שמו כו').
ומה שנק' המצות מים - כי הם מבחי' ה' חסדים, כי רמ"ח מ"ע הם מבחי' ט"ס דז"א, טפ"ט[12] הוא פ"א כו' עד ה' חסדים המגדילים כמיא דאשקי לאילנא[13].
אך הגם דאורייתא מחכמה נפקת - היינו שמשם נפקת בבחי' גילוי, אבל שרשה הוא מבחי' כתר - שתרי"ג מצות דאורייתא עם ז' מצות דרבנן הם תר"ך עמודי אור, וכתר הוא רצון העליון רעוא דכל רעוין.
וזהו ענין נה"י דא"א שמתלבשים בז"א כמ"ש בע"ח סוף שט"ו שז"א מלביש לנה"י דא"א דהיינו המשכת רעוא דכל רעוין המתלבש בהמצות שהן בט"ס דז"א כנ"ל.
וזהו שע"י: שפקדת ארץ - במעשה המצות, עי"ז: ותשוקקיה - כי לפי שהמצות הם מבחי' רעוא דכל רעוין ע"כ עושין התשוקה והרצון בכנס"י כו'. וגם כח הבירור ע"י שם מ"ה נמשך מהארת המצחא שהוא רעוא דכל רעוין, כמ"ש במ"א בביאור ע"פ את קרבני לחמי.
וביאור ענין: ארץ - שהיא כנס"י: לא שבעה מים - שהם המצות. וכמארז"ל:[14] והוי רץ למצוה קלה כו' - לפי שתמיד צריכה להמשכה זו שע"י המצות, שהם יעשו בה התשוקה והרצון עליון.
והטעם הוא, לפי שהמל' דאצי' מקור נש"י היא תמיד בבחי' עליות וירידות שבלילה יורדת לבי"ע. וכמ"ש: ותקם בעוד לילה ותתן טרף כו'[15] - ובתפלת שחרית היא עולה באצילות. (וכמ"ש מזה במ"א ע"פ באתי לגני).
וזהו ענין: לכי ומעטי את עצמך[16] - שמסתתרת בבי"ע. וכמו שבהלבנה יש שינויים שמתמעט אורה בסוף כל חדש וחוזרת ומתגדלת מר"ח עד אמצע החודש כו' כך הוא ג"כ למעלה בבחי' מל'.
וע"ז נאמר: למען יזמרך כבוד ולא ידום כו'[17], ואני תפלה[18] לעלות מבי"ע לאצילות. (וכמ"ש ע"פ: וארשתיך לי בענין נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה').
אך עכ"ז מחמת גודל הירידה וההתלבשות לברר ק"נ דבי"ע אין בה כח כ"כ מעצמה* לבד לעלות, מצד שעדיין לא נבררו הבירורים דב"ן בשלימות והם מחשיכים קצת, ולכן צריכה עזר וכח מלמעלה משם מ"ה שתוכל לעלות. (וזהו ענין: לכה דודי לקראת כלה כו')
ויותר יובן זה למטה, שלכך א"א לנש"י להתעוררות בהעלאת מ"ן מעצמו וצ"ל: פקדת ארץ ותשוקקיה. והוא משום שהאדם ניזון ממאכלים גשמיים שמק"נ, ואף שהאדם באכילתו מברר אותן - עכ"ז אין הבירור בשלימות גמור עדיין ובהכרח נשאר מעט מטומאת ק"נ. [וע' בתניא פ"ח] ולכך המאכל מגשם את האדם האוכלו שמוריד את נפשו להמשיך אחר גשמיות העולם. ואפילו הצדיק שמכוין באכילתו רק לשם שמים ואוכל רק: לשובע נפשו[19] שהיא השכינה (כמ"ש בזהר פ' ויחי דף ר"מ סע"א) - מ"מ כיון שעדיין לא הגיע הזמן שתצא ק"נ לגמרי מחלאתה וטומאתה ותעלה לקדושה עד עת קץ הימין (כמ"ש בבינונים פל"ז) - לכן בהכרח שהמאכל מגשם קצת כו'.
ותדע דמי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה, יודע בשלימות כוונת היחודים עליונים באכילה. ולכן נאמר: ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים[20] - דהיינו שלפי שהיה משה עמהם נק' אכילתם לפני האלהים. (וכדאיתא בגמרא סוף מסכת ברכות[21]). ועכ"ז כשעלה לקבל התורה נאמר: ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל[22]. והיינו מטעם הנ"ל שמצד חומריות המאכל וגסותו מק"נ בהכרח שיהיה מסתיר ומגשם קצת כיון שלא הגיע זמן שתתברר ק"נ לגמרי כנ"ל.
וגדולה מזו שאפילו המן שמלאכי השרת ניזונים בו - לא אכל. והיינו משום שהגם ששרש המן גבוה מאד אך כשצ"ל יורד ונמשך למטה בבי"ע נמשך דרך חיצונית הכלים והלבושים דבי"ע אשר שם יש תערובות מעה"ד טו"ר. ולגבי קבלת התורה היה גם זה מגשם כו'.
ולכן עם היות שמצד משה עצמו לא היה שום מניעה שיהיה הבירור על ידו בשלימות כדבעי. מאחר שהוא בחינת מ"ה כמ"ש ונחנו מ"ה - אך הזמן גרמא שבהכרח המאכל שמק"נ א"א שיתברר כל כך עד שלא יסתיר לגמרי עד עת קץ הימין שאז דייקא תצא ק"נ מטומאתה וחלאתה לגמרי ותעלה לקדושה להיות מרכבה לה'.
(ועמ"ש מענין זה בפ' יתרו ע"פ וכל העם רואים כו' ועמ"ש ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות בענין פרישות מביאה לידי קדושה).
ומכ"ז יובן קצת למעלה בענין ירידת המל' בבי"ע לברר ק"נ. דכיון שעדיין א"א להיות הבירור לגמרי לתכליתו, הנה הם המונעים ומעכבים עליית המל', וצריך שיבוא לה העזר והסיוע מלמעלה תמיד.
ולכן: ארץ לא שבעה מים - שהוא בחי': פקדת הארץ ותשוקקיה כו' - ע"י: פלג אלקים מלא מים - שעי"ז דייקא תוכל לעלות.
[וז"ש תלמיה רוה כו'[23] כי בחינה זו נק': יורה - כמ"ש בגמרא פ"ק דתענית ד"ו[24] בענין יורה ומלקוש - שיורה הוא ללחלח הארץ. (וע' ברע"מ משפטים קט"ו א'). ובלקוטי הש"ס מהאר"י ז"ל במסכת תענית פי' פסוק פקדת ארץ].
וכמ"כ בחי' זו באדם: ארץ לא שבעה מים - שע"י המצות הנמשלים למים וכמ"ש: זורע צדקות[25] וכתיב: אשריכם זורעי על כל מים[26] עי"ז דייקא נמשך הרצון והתשוקה בנפש להיות בבחי' ארץ ורצוא כו'.
ותמיד צ"ל המשכה זו, כי הגם שהתפלל היום בכוונה עכ"ז מאחר שאח"כ אוכל ושותה ושאר גשמיות, ע"כ צריך תמיד לסיוע מלמעלה לעורר התגלות הרצון, והיינו ע"י קיום המצות ששרשם מבחי' רעוא דכל רעוין כו':
ג והנה כ"ז הוא עכשיו שצ"ל: פקדת הארץ - שבחי' מים של המצות מבחי' שם מ"ה גדלה מעלתם מבחי' ארץ שם ב"ן כו'. וזהו ג"כ ענין מיעוט הירח כנ"ל. אבל לע"ל כתיב: והיה אור הלבנה כאור החמה[27] שיהי' זו"נ שוין בקומתן. והוא מ"ש בע"ח שער מיעוט הירח ספ"א: שתקבל אורותיה מאימא עצמה שלא ע"י ז"א, דמיון או"א כו', דהיינו שזו"נ יקבלו שניהם השפע מחכמה עילאה בהשואה א'. (ועמ"ש מזה בד"ה: מהרה ישמע כו' משמח חתן עם הכלה).
ופי' הענין הוא, דהנה שם ב"ן הוא בחי' מל' דאצילות שהיא בחי' דבור העליון, כמ"ש: באשר דבר מלך שלטון[28] - כמו עד"מ במלך בשר ודם שהמלך מנהיג מלכותו בדבורו. וכך עד"מ למעלה נק' בחי' מלכות בשם דבור. ועמ"ש מזה באגה"ק ד"ה להבין אמרי בינה.
והנה שרש הדבור הוא מהחכמה, ונקרא: אבא יסד ברתא. בחכמה יסד ארץ[29] (כמ"ש באגה"ק ע"פ: ויעש דוד שם).
אך הארת חכמה הנמשכת ומתלבשת באותיות הדבור הנמשכים ומתגלים בבי"ע הוא רק הארה מצומצמת, וזהו מיעוט הירח, שמתלבשת המל' באותיות הדבור המתגלים לחוץ כו'.
אבל לע"ל שיהיו שוין בקומתן, היינו שבחי' מקור הדבור היא בחי' מל' דאצילות תתעלה למעלה לקבל השפע דחכמה עילאה כמו שמקבלים המדות מהחכמה שזהו בחי' התכללות ועליות הדבור בחכמה.
והוא ע"ד מ"ש במשה רבינו ע"ה: כי כבד פה וכבד לשון אנכי[30]. דהיינו מפני שהיה מבחי' עצמיות חכמה עילאה לא היה יכול כח הדבור שלו לירד ולהתלבש בחיצוניות כ"כ, כ"א היה כח הדבור נכלל ומתעלה בעצמיות חכמה כו'. כך עד"מ למעלה, הוא עליית הנוק' דבור העליון לקבל מחו"ב עצמן.
אך לפעמים יש בחינה כזו שהוא להפך וחסרון גדול, דהיינו מה שעל זמן חורבן בית המקדש נאמר: נאלמתי דומיה כו'[31] וזהו לגריעותא. והיינו שאי אפשר להיות גילוי הדבור מחמת ההסתר של הקליפות: כרחל לפני גוזזיה נאלמה[32]. (וכמ"ש מזה במ"א ע"פ: והיה אור הלבנה כו'[33]). אבל בחי' כבד פה דמשה הוא להפך ממש, שמצד התגלות הח"ע לא יוכל לדבר, וזהו ענין עליית הדבור כו'.
(וזהו ענין: יונת אלם[34] - דלשבח קאמר. וכענין: מלה בסלע משתוקא בתרין[35].
והנה עכ"ז אינו מובן, דמ"מ לפ"ז אין כאן דבור כלל, ואיך נק': עליית המל' שהוא עליית הדבור?
ואפ"ל עפמ"ש באגה"ק ע"פ ויעש דוד. שהאותיות הן בבחינת חומר וצורה הנק': פנימית וחיצונית כו', ועיקר בחי' המל' שנק' דבור היינו פנימית הדבור, והוא המאיר בעולמות עליונים, רק בעשייה נמשך ע"י התלבשות בחיצונית הדבור שהוא חומר וגוף האותיות, כמו עד"מ באדם הדבור היוצא לחוץ. ולעתיד שיהי' עליות העולמות לא יצטרך להיות ההתלבשות בחומר וחיצוניות כו', וזהו עליית הדבור.
גם כמו שתי רוחות מספרות זו עם זו[36] הרי הסיפור והדבור שלהם דק כמו מחשבה שלנו, ועד"ז יובן ענין עליית הדבור.
ועמ"ש בפ' נח בביאור ע"פ מים רבים בפי': ביום שידובר בה[37] - שהדבור אינו בפ"ע רק בה שאינו נמשך למטה כו' ע"ש, וזהו כענין מ"ש כאן.
ועמ"ש בביאור ע"פ אלה מסעי בענין שם מ"ב דאנא בכח גדולת, ז' פעמים ו', וזהו ג"כ ע"ד שבשבת הוא עליית הדבור.
ועיין בזהר תרומה דקל"ז ע"א בפי': אין אמר ואין דברים[38] - כשאר אמירן דעלמא כו' אלא הם בחי': בלי נשמע קולם[39] ואעפ"כ: בכל הארץ יצא קום[40] ע"ש היטב, ובזהר בראשית ד"נ ע"ב.
ועד"ז איתא בפי' הרמ"ז בזהר פ' ואתחנן דר"ס ע"ב גבי: רב לך[41] בענין: וישמע את הקול מדבר אליו כו'[42] שלא ע"י כלי הדבור רק בפנימיות כו' הוא שרש הדבור בפנימיותו כו', ע"ש.
ואפשר דהיינו פרצוף הפנימי דמלכות. (וכמ"ש מזה במ"א בביאור מאמר הזהר ר"פ בראשית: כשושנה כו' כן רעיתי כו'[43]).
ובמ"א נתבאר באופן אחר, שעתה הדבור אינו מקבל הארת ח"ע אלא ע"י המדות עליונות אבל לעתיד יקבל הדבור מח"ע עצמה שלא ע"י המדות כו'.
ועמ"ש מזה ע"פ: והיה מדי חדש בחדשו.[44] ועמ"ש במ"א ע"פ: שמח תשמח רעים האהובים[45] בפי': ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו כו'[46] אך ע"י השמחה כו' ע"ש. אך מ"מ כשהדבור עצמו מקבל מחו"ב עצמן זהו בחינה גבוה יותר.
ובמ"א נתבאר עוד בפי': אז נדברו יראי ה'[47] דפי' נדברו הוא הדבור אשר בא ממילא ומאליו, והיינו בחינת: ודברי אשר שמתי בפיך[48] רק שתען לשוני אמרתך[49] והיינו ע"י בחי' הביטול בעסק התורה וכמ"ש המגיד להב"י: אני המשנה המדברת בפיך. וע"ד שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. ועד"ז י"ל ג"כ פי' וענין: ביום שידובר בה - שזהו בחי': אז נדברו כו').
וזהו ענין: לרוקע הארץ על המים[50] שבחי' שם ב"ן שנקרא ארץ לא יצטרך לקבל משם מ"ה שהוא ז"א הנק' מים כו'. וזהו: הנני בורא חדשה בארץ[51] נקבה תסובב גבר[52] - ולא תהיה צריכה למים כו', וכמ"ש במ"א:
ד והנה ע"ז נאמר: והיה מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר[53] כי הנה בחינת מספר נופל על דבר שהוא בבחינת התחלקות ופירוד, והתחלקות זו נמשך מבחי' הגבורות. וזהו ענין התחלקות הקול וההבל בכ"ב אותיות הדבור שבה' מוצאות שהוא ע"י ה"ג מנצפ"ך. ועד"ז גם המצות הם בבחינת מספר לפי שהתורה נמשך מבחינת גבורה מימינו אש דת כו'.
והנה כתיב: ולתבונתו אין מספר[54] פי' שעיקר התהוות ההתחלקות המדרגות עד ששייך בחינת מספר זהו אחר סיום יסוד אימא, דהיינו למטה מהחזה דז"א ששם החו"ג מגולים ומתחלקים החסדים לג' קוין עד ששם שרש בחי' מספר ומשם מקבלת המל' שמתחלת מהחזה ולמטה כו'. אבל: לתבונתו, היינו במקום שהחו"ג מכוסים ביסוד אימא - הם בבחי' אחדות והתכללות כל החסדים דג' קוין באחדות א' ממש ביסוד אימא, ולכן הם בבחי' אין מספר למעלה מבחינת ומדרגת המספר, דאינו שייך אלא בבחינת התחלקות, משא"כ למעלה בעלמא דאתכסיא הם בבחינת אחדות והתכללות וביטול באור א"ס ב"ה שלמעלה מבחינת התחלקות המדרגות. וזהו: ולתבונתו, דייקא - אין מספר. שהוא בחי' סתים שלמעלה מבחינת גליא.
(ועיין מזה בלק"ת סוף תהלים ע"פ: ולתבונתו אין מספר. ועיין בזוהר ס"פ תרומה דקע"א ע"ב).
ועמ"ש בביאור ע"פ אלה מסעי המתחיל לבאר ענין המסעות בענין: לא יחפוץ כסיל בתבונה כו'[55] דשם נתבאר ששם בחי' סתים הוא התגלות עתיק כו' ונקרא עץ החיים. ועיין בפי' הרמ"ז בזהר פ' במדבר דקי"ז בפי' והיה מספר כו' - דמבואר ממש ע"ד שנתבאר כאן.
והנה עכשיו המל' שהיא הדבור עליון מקבל מבחינת ז"א והיינו מהחזה ולמטה, ששם מתחיל בנין הנוק', ולכן נקרא מספר בנ"י שמשם הוא שרש בחינת מספר. (וגם משם הוא שרש בחינת התהוות הזמן, כמ"ש בלק"ת פ' בראשית, והיינו כי הזמן הוא ג"כ בחינת מספר והתחלקות)
אבל לע"ל שתתעלה המל' שהיא הדבור לקבל מבחינת חו"ב עצמן שהוא בחינת: ולתבונתו אין מספר - אזי יהיה בחינת: והיה מספר בנ"י כו' אשר לא ימד ולא יספר. דהיינו שגם עלמא דאתגליא שהוא עכשיו בבחינת מספר, יהיה לעתיד במדרגת בחינת סתים ועלמא דאתכסיא אשר הוא בבחינת אין מספר. והיינו על ידי התשובה שהיא בחינת בינה ליבא ולתבונתו אין מספר כו'.
(ולכן עי"ז: והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי[56] - דהפי': במקום - ממש, כי זדונות נעשו כזכיות, כנזכר לעיל. ומזה יובן ג"כ ענין יום הכפורים שהוא יום הסליחה - משום שאז עליית המל' בבחינת: ולתבונתו אין מספר. (כמ"ש בזהר פ' אמור דף ק' ע"ב ודף ק"ב ע"א, ובשאר דוכתי)
וזהו: ביום ההוא יהיה[57] - ופי' בלק"ת שאותיות דשם הוי' יהיו לעתיד בבחינת: יהיה - ב"פ י"ה. ור"ל שמדרגת ו"ה שהם זו"נ יהיו לע"ל כמו בחי' י"ה שהם או"א.
וזהו ממש ענין הנ"ל: דוהיה מספר כו' אשר לא יספר - לפי שעכשיו המל' שהיא ה' אחרונה דשם הוי' בחי' דבר ה' מקבלת מבחינת ו', שהוא המשכה מיו"ד שבראשו מה שנמשך ויורד מלמעלה למטה, ועמ"ש מזה בד"ה: ושבתי בשלום, כמו בחינת מים יורדים מגבוה לנמוך, ואינו עצמיות היו"ד ממש כ"א שהולך ומתקצר ונעשה קו דק יותר הרבה מהיו"ד עצמו שבראשו, והוא ענין קלישת האור, כמ"ש במ"א בענין: כפילא וקלישא. ומבחינת הוי"ו נמשך לבחינת ה' תתאה, אבל בחינת י"ה אינו ע"י המשכה אלא כי היו"ד עצמו מתגלה בה' והכל בחינה אחת.
(ועיין בספר עטרת זקנים בא"ח סי' ל"ב גבי כתיבת אות ה' ראשונה דשם. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: ולא אבה ה' אלקיך[58])
אכן לע"ל יתעלה העולם שבחינת עלמא דאתגליא יהיה בבחינות ומדרגות עלמא דאתכסיא, ויהיה זו"נ המדות והדבור ג"כ בבחינות י"ה שהם או"א. (ע"ד משנ"ת בע"ח שער מיעוט הירח ספ"א כנזכר לעיל).
וזהו ג"כ ענין: ונקבצו בני יהודה ובנ"י יחדו[59]. שיחו"ת יהיה ג"כ במדרגת יחו"ע. ופי', כי יהודה הוא בבחינת מל', איהי בהוד,[60] וישראל - לי ראש, היינו בחינת ז"א מהחזה ולמעלה שבו מאירין המוחין דאו"א[61]. ולעתיד תהיה ספירת המל' ג"כ במדרגת ז"א: אור הלבנה כאור החמה.
ועמ"ש ע"פ: ויגש אליו יהודה, וע"פ יהודה אתה, וע"פ כי תשמע בקול כו' לעשות הישר בעיני כו'.
וזהו: ושמו להם ראש אחד[62] שהוא בחינת תפארת דאימא - שיהיה כתר לשניהן בשוה. (ועמ"ש בפ' תרומה גבי ענין הכרובים):