יד וְאִ֧ם מִן־הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָ֑ה וְהִקְרִ֣יב מִן־הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן־בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת־קָרְבָּנֽוֹ׃

(יד) מן העוף - ולא כל העוף. לפי שנאמר: (ויקרא כב, יט) "תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים" - תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. יכול אף מחוסר אבר? תלמוד לומר: "מן העוף":

התרים - גדולים ולא קטנים:

בני היונה - קטנים ולא גדולים:

מן התרים או מן בני היונה - פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה - שהוא פסול. שגדול הוא אצל בני יונה, וקטן אצל תורים:

טו וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וּמָלַק֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְנִמְצָ֣ה דָמ֔וֹ עַ֖ל קִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחַ׃

(טו) והקריבו - אפילו פרידה אחת יביא:

הכהן ומלק - אין מליקה בכלי, אלא בעצמו של כהן. קוצץ בציפורנו ממול העורף, וחותך מפרקתו עד שמגיע לסימנין, וקוצצן:

ונמצה דמו - לשון "מיץ אפים" (משלי ל, לג). "כי אפס המץ" (ישעיה טז, ד). כובש בית השחיטה על קיר המזבח, והדם מתמצה ויורד:

ומלק, והקטיר, ונמצה - אפשר לומר כן?! מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה? אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו^[1], אף מליקה כן. ופשוטו של מקרא מסורס הוא: "ומלק והקטיר", וקודם הקטרה, "ונמצה דמו" כבר:

טז וְהֵסִ֥יר אֶת־מֻרְאָת֖וֹ בְּנֹֽצָתָ֑הּ וְהִשְׁלִ֨יךְ אֹתָ֜הּ אֵ֤צֶל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ קֵ֔דְמָה אֶל־מְק֖וֹם הַדָּֽשֶׁן׃

(טז) מראתו - מקום הראי, וזה הזפק:

בנצתה - עם בני מעיה. ונוצה לשון דבר המאוס. כמו, "כי נצו גם נעו" (איכה ד, טו). וזה שתרגם אנקלוס,:" באוכליה". וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן, שאמר, "נוטל את הקורקבן עמה". ורז"ל אמרו, "קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה, ונוטלו עם הנוצה שעל העור". בעולת בהמה, שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר (פסוק יג) "והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר". ובעוף, שנזון מן הגזל, נאמר "והשליך" את המעיים, שאכל מן הגזל:

אצל המזבח קדמה - במזרחו של כבש:

אל מקום הדשן - מקום שנותנין שם תרומת הדשן בכל בוקר, ודישון מזבח הפנימי, והמנורה. וכולם נבלעים שם במקומן:

יז וְשִׁסַּ֨ע אֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֮ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָֽעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃ {ס}

(יז) ושסע - אין שיסוע אלא ביד. וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד, ו) "וישסעהו כשסע הגדי":

בכנפיו - עם כנפיו. אינו צריך למרוט כנפי נוצתו:

בכנפיו - נוצה ממש. והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפיים נשרפים ואין נפשו קצה עליו. ולמה אמר הכתוב "והקטיר"? כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני:

לא יבדיל - אינו מפרקו לגמרי לשתי חתיכות, אלא קורעו מגבו. נאמר בעוף "ריח ניחוח".  ונאמר בבהמה "ריח ניחוח". לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים. 

[רש"י בראשית ז, טו] 

ויקרא פרק ב

א וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיהוָ֔ה סֹ֖לֶת יִֽהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֨יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה׃

(א) ונפש כי תקריב - לא נאמר "נפש" בכל קרבנות נדבה, אלא במנחה? מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה, "מעלה אני עליו, כאלו הקריב נפשו":

סלת יהיה קרבנו - האומר, "הרי עלי מנחה" סתם, מביא מנחת סולת, שהיא הראשונה שבמנחות, ונקמצת כשהיא סולת, כמו שמפורש בעניין. לפי שנאמרו כאן חמישה מיני מנחות, וכולן באות אפויות קודם קמיצה, חוץ מזו, לכך קרויה, "מנחת סולת":

סלת - אין סלת אלא מן החטין. שנאמר (שמות כט, ב) "סולת חטים". ואין מנחה פחותה מעשרון. שנאמר (ויקרא יד, כא) "ועשרון סולת למנחה". עשרון לכל מנחה:

ויצק עליה שמן - על כולה:

ונתן עליה לבנה - על מקצתה. מניח קומץ לבונה עליה לצד אחד. ומה ראית לומר כן? שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט. דבר אחר. שמן על כולה, מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה. כמו שנאמר (פסוק ב) "מסלתה ומשמנה". ולבונה על מקצתה, שאינה נבללת עמה, ולא נקמצת עמה. שנאמר (פסוק ב) "על כל לבונתה". שלאחר שקמץ, מלקט את הלבונה כולה מעליה, ומקטירה: 

ויצק, ונתן, והביאה - מלמד, שיציקה ובלילה, כשרים בזר:

ב וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל־בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹן֮ הַכֹּֽהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסָּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹֽנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּֽרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃

(ב) הכהנים וקמץ - מקמיצה ואילך, מצות כהונה:

וקמץ משם - ממקום שרגלי הזר עומדות. ללמדך שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, אף בי"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל:

מלא קמצו - יכול מבורץ, מבצבץ ויוצא לכל צד? תלמוד לומר, במקום אחר (ויקרא ו, ח) "והרים ממנו בקמצו". אין לך כשר אלא מה שבתוך הקומץ. אי בקמצו יכול חסר? תלמוד לומר, "מלא". הא כיצד? חופה שלוש אצבעותיו על פס ידו. וזהו "קומץ" במשמע לשון העברית:

על כל לבונתה - לבד כל הלבונה, יהא הקומץ מלא:

לבונתה והקטיר - אף הלבונה בהקטרה:

מלא קמצו מסלתה ומשמנה - הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה, פסולה: 

אזכרתה - הקומץ העולה לגבוה, הוא זיכרון המנחה. שבו נזכר בעליה לטובה, ולנחת רוח:

ג וְהַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהוָֽה׃ {ס}

(ג) לאהרן ולבניו - כהן גדול נוטל חלק בראש, שלא במחלוקת. וההדיוט, במחלוקת:

קדש קדשים - היא להם:

מאשי ה' - אין להם חלק בה אלא לאחר מתנות האישים:

ד וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קָרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַֽאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן׃ {ס}

(ד) וכי תקרב וגו' - שאמר, "הרי עלי מנחת מאפה תנור". ולימד הכתוב, שיביא או חלות או רקיקין. החלות בלולות, והרקיקין משוחין. ונחלקו רבותינו במשיחתן. יש אומרים, מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג. שכל המנחות טעונות לוג שמן. ויש אומרים, מושחן כמין "כי" יונית. ושאר השמן נאכל בפני עצמו לכהנים. מה תלמוד לומר "בשמן, בשמן" שתי פעמים? להכשיר שמן שני ושלישי היוצא מן הזיתים. ואין צריך שמן ראשון אלא למנורה, שנאמר בו (שמות כז, כ) זך. ושנינו במנחות (עו, א), "כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצוות ע"י פתיתה, כולן באות עשר עשר חלות. והאמור בה "רקיקין", באה עשרה רקיקין:

ה וְאִם־מִנְחָ֥ה עַל־הַֽמַּחֲבַ֖ת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִֽהְיֶֽה׃

(ה) ואם מנחה על המחבת - שאמר, "הרי עלי מנחת מחבת". וכלי הוא שהיה במקדש, שאופין בו מנחה על האור בשמן, והכלי אינו עמוק, אלא צף. ומעשה המנחה שבתוכו, קשין. שמתוך שהיא צפה, האור שורף את השמן. וכולן טעונות שלוש מתנות, שמן, יציקה, ובלילה. ומתן שמן בכלי קודם עשייתן:

סלת בלולה בשמן - מלמד, שבוללן בעודן סולת:

ו פָּת֤וֹת אֹתָהּ֙ פִּתִּ֔ים וְיָֽצַקְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ שָׁ֑מֶן מִנְחָ֖ה הִֽוא׃ {ס}

(ו) פתות אתה פתים - לרבות כל המנחות, הנאפות קודם קמיצה, לפתיתה:

ויצקת עליה שמן מנחה הוא - לרבות כל המנחות ליציקה. יכול אף מנחת מאפה תנור כן? תלמוד לומר, "עליה". אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין? תלמוד לומר, "הוא":