ויקרא פרק א

א וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃

(א) ויקרא אל משה - לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים, קדמה קריאה, לשון חבה. לשון שמלאכי השרת משתמשים בו. שנאמר (ישעיה ו, ג) "וקרא זה אל זה". אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה. שנאמר (במדבר כג, ד) "ויקר אלוהים אל בלעם":

ויקרא אל משה - הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות הייתה קריאה? תלמוד לומר, "וידבר". לדבור הייתה קריאה, ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין. קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט:

אליו - למעט את אהרן. ר' יהודה בן בתירא אומר, "שלשה עשר דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן". וכנגדן נאמרו שלושה עשר מיעוטין. ללמדך, שלא לאהרן נאמרו, אלא למשה שיאמר לאהרן. ואלו הן שלושה עשר מיעוטין: "לדבר אתו" "מדבר אליו". "וידבר אליו". "ונועדתי לך". כולן, בתורת כהנים. יכול שמעו את קול הקריאה? תלמוד לומר, "קול לו" "קול אליו" (במדבר ז, פט). משה שמע, וכל ישראל לא שמעו:

מאהל מועד - מלמד שהיה הקול נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל. יכול מפני שהקול נמוך? תלמוד לומר, "את הקול" (שם). מהו "הקול"? הוא הקול המפורש בתהילים (כט, ד - ה) "קול ה' בכח קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים". אם כן למה נאמר מאהל מועד? מלמד שהיה הקול נפסק. כיוצא בו (יחזקאל י, ה) "וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה". יכול (מפני) שהקול נמוך? תלמוד לומר (שם) "כקול אל שדי בדברו". אם כן למה נאמר עד החצר החיצונה? שכיון שמגיע שם, היה נפסק:

מאהל מועד לאמר - יכול מכל הבית? תלמוד לומר, "מעל הכפורת". יכול מעל הכפורת כולה? תלמוד לומר, "מבין שני הכרובים":

לאמר - צא ואמור להם דברי כבושים. בשבילכם הוא נדבר עמי. שכן מצינו, שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים, מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדבור עם משה. שנאמר, (דברים ב טז) "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי לאמר". אלי היה הדיבור. דבר אחר. צא ואמור להם דברי, והשיבני אם יקבלום. כמו שנאמר (שמות יט, ח) "וישב משה את דברי העם וגו'":

[רש"י ויקרא ז, פט]

ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם׃

(ב) אדם כי יקריב מכם - כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר העניין:

אדם - למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:

הבהמה - יכול אף חיה בכלל? תלמוד לומר, "בקר וצאן":

מן הבהמה - ולא כולה. להוציא את הרובע ואת הנרבע:

מן הבקר - להוציא את הנעבד:

מן הצאן - להוציא את המוקצה:

ומן הצאן - להוציא את הנוגח שהמית. כשהוא אומר למטה מן העניין (פסוק ג) "מן הבקר", שאין תלמוד לומר. להוציא, את הטריפה:

תקריבו - מלמד, ששנים מתנדבים עולה בשותפות:

קרבנכם - מלמד שהיא באה נדבת צבור. היא עולת, "קיץ המזבח", הבאה מן המותרות:

ג אִם־עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

(ג) זכר - ולא נקבה. כשהוא אומר "זכר" למטה, שאין תלמוד לומר. "זכר", ולא טומטום ואנדרוגינוס:

תמים - בלא מום:

אל פתח מועד - מטפל בהבאתו עד העזרה. מהו אומר יקריב יקריב? אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון, יקריב כל אחת לשם מי שהוא.וכן עולה בחולין, ימכרו החולין לצרכי עולות, והרי הן כולן עולות ותקרב כל אחת לשם מי שהוא. יכול אפילו נתערבה בפסולין או בשאינו מינו? תלמוד לומר, "יקריבנו":

יקריב אתו - מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: "לרצונו". הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

לפני ה' וסמך - אין סמיכה בבמה:

ד וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָֽעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃

(ד) על ראש העולה - להביא עולת חובה לסמיכה, ולהביא עולת הצאן:

העולה - פרט לעולת העוף:

ונרצה לו - על מה הוא מרצה לו? אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין, או מיתה בידי שמים, או מלקות? הרי עונשן אמור?! הא אינו מרצה אלא על עשה, ועל לאו שנתק לעשה:

ה וְשָׁחַ֛ט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְ֠הִקְרִיבוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֤ן הַכֹּֽהֲנִים֙ אֶת־הַדָּ֔ם וְזָֽרְק֨וּ אֶת־הַדָּ֤ם עַל־הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ סָבִ֔יב אֲשֶׁר־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

(ה) ושחט, והקריבו, הכהנים - מקבלה ואילך מצוות כהונה. למד על השחיטה שכשרה בזר:

לפני ה' - בעזרה:

והקריבו - זו קבלה, שהיא הראשונה. ומשמעה, לשון הולכה. למדנו, ששתיהן בבני אהרן:

בני אהרן - יכול חללים? תלמוד לומר, "הכהנים":

את הדם וזרקו את הדם - מה תלמוד לומר דם דם שתי פעמים? להביא את שנתערב במינו או בשאינו מינו. יכול אף בפסולים, או בחטאות הפנימיות, או בחטאות החיצוניות, שאלו למעלה והיא למטה? תלמוד לומר, במקום אחר "את דמו":

וזרקו - עומד למטה, וזורק מן הכלי לכותל המזבח, למטה מחוט הסיקרא, כנגד הזויות. לכך נאמר "סביב", שיהא הדם ניתן בארבע רוחות המזבח. או יכול יקיפנו כחוט? תלמוד לומר, "וזרקו". ואי אפשר להקיף בזריקה. אי וזרקו יכול בזריקה אחת? תלמוד לומר, "סביב". הא כיצד? נותן שתי מתנות שהן ארבע:

אשר פתח אהל מועד - ולא בזמן שהוא מפורק:

[רש"י פסחים ז,ב]

ו וְהִפְשִׁ֖יט אֶת־הָֽעֹלָ֑ה וְנִתַּ֥ח אֹתָ֖הּ לִנְתָחֶֽיהָ׃

(ו) והפשיט את העלה - מה תלמוד לומר "העולה"? לרבות את כל העולות, להפשט וניתוח:

אתה לנתחיה - ולא נתחיה לנתחים:

ז וְ֠נָֽתְנוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן הַכֹּהֵ֛ן אֵ֖שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְעָֽרְכ֥וּ עֵצִ֖ים עַל־הָאֵֽשׁ׃

(ז) ונתנו אש - אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט:

בני אהרן הכהן - כשהוא בכיהונו. הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט, עבודתו פסולה:

ח וְעָֽרְכ֗וּ בְּנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים אֵ֚ת הַנְּתָחִ֔ים אֶת־הָרֹ֖אשׁ וְאֶת־הַפָּ֑דֶר עַל־הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃

(ח) בני אהרן הכהנים - כשהם בכיהונם. הא כהן הדיוט שעבד בשמונה בגדים, עבודתו פסולה:

את הנתחים את הראש - לפי שאין הראש בכלל הפשט, שכבר הותז בשחיטה, לפיכך הוצרך למנותו לעצמו:

ואת הפדר - למה נאמר? ללמדך שמעלהו עם הראש, ומכסה בו את בית השחיטה. וזהו דרך כבוד של מעלה:

אשר על המזבח - שלא יהיו הגזירין יוצאין חוץ למערכה:

ט וְקִרְבּ֥וֹ וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיח֖וֹחַ לַֽיהוָֽה׃ {ס}

(ט) עלה - לשם עולה יקטירנו:

אשה - כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש. וכל אשה לשון אש פויאד"א בלע"ז [אש]:

ניחוח - נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני:

י וְאִם־מִן־הַצֹּ֨אן קָרְבָּנ֧וֹ מִן־הַכְּשָׂבִ֛ים א֥וֹ מִן־הָֽעִזִּ֖ים לְעֹלָ֑ה זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ׃

(י) ואם מן הצאן - וי"ו מוסיף על עניין ראשון. ולמה הפסיק? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה:

מן הצאן מן הכבשים או מן העזים - הרי אלו שלושה מיעוטין. פרט לזקן, לחולה, ולמזוהם: 

יא וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְזָֽרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּֽהֲנִ֧ים אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃

(יא) על ירך המזבח - על צד המזבח:

צפנה לפני ה' - ואין צפון בבמה:

יב וְנִתַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִנְתָחָ֔יו וְאֶת־רֹאשׁ֖וֹ וְאֶת־פִּדְר֑וֹ וְעָרַ֤ךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔ם עַל־הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃

יג וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְרִ֨יב הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃ {פ}