Short review
שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני[1].
הנה בענין העולמות כן דרך השם:[2] ל"בני ישראל, עם קרובו", כשמתעורר למעלה בחינת "שמאל דוחה" מחמת מעשה התחתונים[3]: "ויהי להם למושיע", וגורם שאדרבה על ידי זה יהיה להם נשיאות ראש.
וזהו[4]: "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" - פירוש על ידי איזה פקידה שיפקד עליהם לרעה, חס ושלום, וכלשון רז"ל[5]: "אין לך כל 'פקידה' שאין בה מעון העגל" - הנה על ידי זה אדרבה: "תשא את ראש בני ישראל". כי בחינת ה"שמאל דוחה" אינה דחיה לגמרי חס ושלום, אלא: "וימין מקרבת". וזהו: "וימינו תחבקני": "[6]אשר כי יפול, לא יוטל", חס ושלום.
ולהבין ענין זה בעבודת ה'. כתיב[7]: הקל קול יעקב - ב' פעמים קול, א' בלא וא"ו וא' בוא"ו - כי ב' קולות הם: א' לתורה וא' לתפלה.
והנה פעם אמרו[8]: דתלמוד תורה כנגד כולן ופעם הפליגו מאד בשבח מעלת התפלה ושהיא כנגד הקרבנות? אך שניהם אמת, כי הם חלוקים בענינים, שהתפלה היא בבחי' מלמטה למעלה והתורה היא בבחי' מלמעלה למטה.
ובאור ענין זה, כי הנה ענין התפלה היא קיום המצות ק"ש[9]: ואהבת וגו' כמ"ש במ"א. ועד"ז תקנו ג"כ כל סדר התפלה קודם ק"ש כדי שיקבל עליו בק"ש ואהבת באמת, וכמשי"ת לקמן.
והנה הדרך המביאה את האדם לידי אהבה זו היא מ"ש[10]: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים לאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך וגו'. - כי בכל דבר בעוה"ז יש גשמיות ורוחניות, והרוחניות והחיות אלהי הוא חיים וטוב והגשמי' הוא מות ורע שהוא כלה ונפסד.
ומזה יראה האדם שכשם שהגשמיות כל דבר בטל לגבי הרוחני' המחייהו, וכן באדם עצמו הנה הגוף טפל ובטל לגבי הרוחניו' והחיו' שבו, לכן אוהב את חיי נפשו במאד מאד. כן ויותר מכן יש לאדם לאהוב את ה' כאשר יסתכל בעין שכלו בראי' חושית[11]: כי הוא חייך ממש - שהוא מקור וחיי החיים. וזהו ענין[12]: וכל צבא השמים לך משתחוים - כמארז"ל[13]: שהחמה שוקעת במערב ומשתחוה לקונה. וכן כל המזלות בעבור שרואים ומשיגים חיותם וקיומם המהוה ומחי' אותם ומקיימם.
וזהו: ראה נתתי לפניך וגו' - שזה יראה האדם לעינים בראי' חושיי' - שהרי רואה חיותו וקיומו, וכן רואה ההשתחואה של צבא השמים, ועי"ז יבא למדרגת: ואהבת את ה' אלהיך [14]בכל לבבך בשני יצריך, שאפי' היצה"ר הוא נכנע ובטל נגד אהבת ה'. וכמו שארז"ל[15]: בטל רצונך מפני רצונו - פי' לפי שאהבה זו הבאה מחמת ראי' חושיית כזו אין ערוך אליה ולא נמצא דוגמתה כלל בענינים גשמים, וכמאמר[16]: מי ידמה לך ומי ישוה לך ומי יערך לך.
ובחי' ראי' זו צריך להיות נצחית ותמידי', ומי שאינו מסתכל בזה תמיד, עליו נאמר[17]: והכסיל בחושך הולך, מה שאין כן[18]: החכם עיניו בראשו - שיהיה תמיד לנגד עיניו חיותו וקיומו מאור אין סוף ב"ה. וככה תהי' אהבת הוי"ה תקועה בלבו תמיד ותהיה נפשו קשורה באלהי' חיים קשר נפלא וחזק לעד ולעולמי עולמים.
וזהו ענין חילא דתיובתא יתיר ותדיר הנזכר בזה"ק לתקון פגם הברית - כי ברית הוא ענין התקשרות, ובקדושה הוא ענין התקשרות נפשו בשרשו וחיותו. ובהפך זלע"ז הוא ההתקשרות בתאוות עוה"ז ותענוגות בנ"א. ולכן התיקון הוא להפך לבו מהפוך להפוך מן הקצה אל הקצה ממש לדבקה נפשו בשרשו וחיותו הנמשך ממנו ית', שהוא: אל חי וקים - בחי' ברית המקשר וממשיך החיות מבחי' סוכ"ע להיות ממכ"ע, להחיות[19]: נפש כל חי ורוח כל בשר איש שתהי' דבקות אמתי ותמידי. וזהו: יתיר ותדיר.
ולא די בזה שהוא מעורר את האהבה בשעת התפלה וכיו"ב ואח"כ חולפת ועוברת. כדכתיב[20]: קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת[21]: ושפת אמת תכון לעד כתי'. משא"כ: ועד ארגיעה כו':
ב והנה בחי' ראי' חושיית זו המביא' לידי אהבה זו נמשך לישראל מלמע'' כמ"ש[22]: וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו - זה הוא המשכה והארה שמאיר ובא לישראל להיות עליהם: יראה - לראות באור ה' חיי החיים ית' בראי' חושית ולדבקה בו.
וע"ד זה תקנו לפני ק"ש כל סדר התפלה וברכות השחר: ברוך אתה כו' - שאנו מבקשי' שיאיר לנו אור הוי' בהתגלות כדי שיקבל עליו בק"ש מצות: ואהבת - באמת, וזהו: הוי' אלהינו.
כי הנה ארז"ל: גדולים ישראל יותר ממלאכים שממתינים לומ' קדוש עד שישראל אומרי' למטה. ולכאורה אינו מובן, שיהיה יתרון זה לאדם בהיותו בעוה"ז מלובש בגוף גשמי, ואין לך אדם שאין נופלים לו מחשבות זרות, עכ"פ מחשבה שהיא זרה אצלו לפי"ע הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, והמלאכי' כולם עומדים ברום עולם מופשטים מחומר הגוף הגשמי, וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם מו' ימ"ב בלי שום בטול והפסק אפי' רגע אחד:
ג אך הנה המלאכים אין אומרים קדוש מצד עצמם, רק מצד החיות המתפשט ונמשך בהם, רק שהם אינם תופסים מקום לפני חיות אלהות השורה בתוכם, והמשכות והתפשטות החיות שבהם הוא הוא האומר והעושה בהם כרצונו באין מונע. ולכן כתיב בהגר[23]: ותקרא שם ה' הדובר אליה - והוא המלאך שדיבר עמה, וכן במלאכים שבאו אצל אברהם כתיב[24]: ויאמר שוב אשוב אליך - ובשליחותו של מקום אמר לו כן, כאלו אמר הקב"ה בכבודו ובעצמו. והיינו לפי שאין תופסים מקום נגד חיות אלהות המדבר בהם, ואינם רק מעבר שעל ידיהם יומשך הדבור והפעולה למטה.
והמשכה והשפעה זו היא דרך השתלשלות, כמ"ש[25]: וקרא זא"ז ואמר קדוש, ותרגומו: ומקבלין דין מן דין. אלא שבלשון מקרא נאמר אל המשפיעים שקורא וממשיך שפע זה לזה ובלשון תרגום נאמר על המקבל בחי' נוקבא.
והנה מצד החיות לא שייך לומר על הקב"ה שהוא קדוש ומובדל - דמשמע שיש עוד דבר נפרד ויש זולתו אלא שהוא קדוש ומובדל ממנו, ובאמת אומרים: איה מקום כבודו כו' כמ"ש במ"א.
עד שנמשך החיות למטה לישראל המלובשים בגוף הגשמי שהוא דבר נפרד ויש בפ"ע ומכסה ומסתיר קדושת החיות. ואז ע"י אתעדל"ת בביטול גוף הגשמי לגבי הרוחניות ומקור החיות שבו בהגלות אור ה' למטה במה שאומרים ברוך אתה וכו', ומצד הגוף שייך לומר אליו ית' שהוא קדוש ומובדל.
ולכן גם המלאכים אומרי' קדוש וגו' - שהארה והמשכה זו שישראל ממשיכים למטה עוברת דרך המלאכים. וג' פעמים קדוש - כנגד ג' צמצומים שיש דרך כלל, עד שיומשך ויתפשט למטה הארה זו להיות נק' בשם: ה' צבאות, שבכל אלו הצמצומים הוא קדוש ומובדל.
והנה הארה והמשכה שמתפשט למט' בישראל לבטל הגוף אליו ית' יש לו יתרון על האור וחיות המתפשט במלאכים, כיתרון אור הבא מן החשך, שיש לה תוספת אורה ושמחה שגם הגוף נעשה מרכבה ליחודו ית'. ולכן אומרים: ה' אלהינו - שלנו ממש.
כמו ע"ד משל האדם מתפאר את עצמו בשלו אף בבחי' רגל שבו משא"כ בשל אחרים אינו מתפאר אפי' ביד שהיא חשובה יותר כיון שאינו שלו. כך הנה הארה והמשכה זו אף שהיא רק זיו והארה בעלמא שירדה מטה מטה, והיא בחי' רגל לעיקר האור של מעלה שאינה יכולה להתפשט בתוך הגוף, שאותו האור נק' בחי' ראש לגבי זה - מ"מ הנה אלהינו זה ממש שלנו, כדכתיב[26]: בנים אתם לה' אלהיכם, וברא כרעא דאבוה - שנעשה כמו בחי' רגל לגבי האדם שהוא עצמית אחד. ולכן אמרו רז"ל[27]: בטל רצונך מפני רצונו - דהיינו להיות בחי' רגל אצל הקב"ה, ולהיות בטל אצלו ולעשו' רצונו, שכמו שהרגל בטל לגבי האדם שלכל אשר יחפוץ יטנו ואין לה רצון וחפץ אחר כלל.
וזהו שאו' בתחלת ברכות השחר: הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה - כי התעוררות בחי' האהבה והיראה שבא לאדם אינם מצד עצמם כ"א שבא לו מלמעלה, ע"י בחי' שכוי רוחניות שיש למעלה שהוא המבחין בין יום ובין לילה, דהיינו בין חסדים לגבורות - ע"י המשכת בינה עלאה. וכן עד"ז כל שאר הברכות וכל סדר התפלה למתבונן בהם, ומשכיל על דבר ימצא.
אך כדי להמשיך לו האהבה שיבא לו מלמעלה צריך מתחלה לבטש את הגוף ולהכניעו ולהשפילו במרירות כמ"ש במ"א. כדכתיב[28]: קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע. וכדכתיב[29]: זבחי אלהים רוח נשברה - כי בכדי שיומשך בחי' הוי"ה לבחי' אלהים שלנו צריך מתחלה לעשות זבחי אלהים, שדרך ההוא נמשך בחי' הוי"ה.
והנה כל זה נקרא אתערותא דלתתא מלמטה למעלה, והוא ענין התפלה. אבל ענין התורה היא בחי' מלמעלה למטה. והוא בחי': ובכל נפשך - דהיינו שיומשך ויתפשט בכל כחות הנפש במחשב' דבור ומעשה, ונק' אתעדל"ע, שעי"ז מעורר למעלה בחי' חכמתו ורצונו, חכים ולא בחכמה ידיעא, שהתורה היא חכמתו ורצונו ית' אלא שמלובשת בענינים גשמיים. וזהו ענין: קורא בתורה כמ"ש במ"א:
ד ובכל מאדך - הוא ענין התשובה[30], כי גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה. ומאד הוא לשון רבוי הרבה יותר מכדי מדתו.
כי אהבת בכל לבבך ובכל נפשך הוא נמשך מהתפשטו' גילוי אלהותו השוכן בתחתונים שאינו אלא זיו והארה בלבד. כמ"ש[22]: ויצא כברק חצו - שאינו אלא מחשבה אחת בלבד, כמ"ש[31]: היוצר יחד לבם וגו'. וע"ד משל כשם שמחשבה אחת אינה נחשבת לכלום לגבי מהותו ועצמותו של האדם שיכול לחשוב מחשבות אין קץ ומספר - כך על אחת כמה וכמה שאין המחשבה זו נחשבת לכלום נגד עצמותו ית': כי אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא כו'. [32]ואני הוי"ה לא שניתי, וכל ימות עולם הזה ועולם הבא וג"ע התחתון והעליון וימות המשיח ותחיית המתים אינו נחשב אצלו אלא כרגע קטן. וכמ"ש במ"א. וזו היא עבודת ניצוץ הנשמה המתפשט ומתלבש בגוף הגשמי - כי לא כל הנשמה כולה מתלבש' בתוך הגוף רק נצוץ והארה ממנה בלבד, ועיקרה ושרשה נשאר למעלה בבחי' מקיף, והנצוץ המתפשט למטה נק' רגל לגבי בחי' עליונה שלמעלה שנק' בחי' ראש.
משא"כ בחי' בכל מאדך הוא בחי' עבודת עיקר הנשמה, בחי' הראש שבה, והיינו בטול הנפש במציאות ממש להשתפך אל חיק אביה ממש, מצד מהותו ועצמותו שהוא רם ונשא לאין קץ, ולא שייך עליו לאמר מצד עצמו לא ממלא כל עלמין ולא סוכ"ע, שאינו בגדר עלמין כלל וכמ"ש במ"א:
סוף חלק ג
ה והנה הזוכה לבחי' אהבה רבה ועצומה כזו, הוא הבעל תשובה - כי להיות שהיה בהפוך והיתה נפשו בארץ ציה ועיף. [33]ויזעקו אל הוי"ה וגו'. אזי יתגלה אהבה רבה ועצומה כזו להיות בכלות נפשו ממש.
וזהו[34]: ופרעה הקריב - ואמרו רז"ל[35] שהקריב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים. ולכן נק' בחי' אהבה זו: מאד, כמארז"ל[36]: והנה טוב - זה מלאך החיים, מאד - זה מלאך המות. שעי"ז יתרבה ויתגדל תשוקת האהבה ביתר שאת ויתר עז ויוסף אומץ דבקותו:
ו וזהו: שמאלו תחת לראשי - שע"י בחי' שמאל דוחה שהיה בו מתחלה:[37] על כן ירום ראש, ומתנשא בבחי' עבודת הראש של הנשמה כנ"ל. וזהו ענין מעלת הזהב על הכסף הנזכר בלקוטי אמרים.
והבחינה שוב שאחר זה, הוא בחי': וימינו תחבקני. שימינו הם תורה ומצות, בחי' חסד ומים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, והם מחבקין את האדם כדרך שמחבק האדם את חבירו מאחוריו ואינו מניחו ליפול. כך ע"ד משל התורה והמצות הם יורדים לבחי' אחוריים, להתלבש בענינים גשמיים להאחז את האדם שלא יפול כשפונה אחר תפלה לעסקיו, ויהיה סור מרע ועשה טוב.
והם יורדים ממקום גבוה: ציצית - קבלת עול מלכות שמים, וארבע פרשיות של תפלין - כנגד חכמה ובינה וחסד וגבורה של הקב"ה. פ' ראשונה: קדש לי כל בכור - רמז לחכמה. פ' שניה: כי ישאלך בנך מה זאת - שהוא ענין התבוננות דקיימא לשאלה. פ' שמע: מפורש בה ואהבת. פ': והיה אם שמוע - מפורש בה השמרו לכם וגו'. ולזה אומרים: אשר קדשנו במצותיו, כמ"ש במ"א.
וזהו[38]: והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש. והר סיני - אמרו רז"ל[39]: שירדה שנאה להעכו"ם - שהוא בחי' הרע, שעל זה נאמר[40]: תכלית שנאה שנאתים, ומואס ברע - נמשך מפני כי ירד ה' עליו, שירד והמשיך למטה באש, כמ"ש[41]: מימינו אש דת למו. והוא לחול על ראש רשעים[42]: כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו'.
וע"ד זה הם כל המצות הן בסור מרע הן בועשה טוב. וצדקה כנגד כולם, כי:[43] צדקה תרומם גוי - להיות בבחי' חבוק שלא יפרד ולא ישוב אחור, רק להיות עמו פב"פ, כמ"ש[44]: יאר הוי"ה פניו אליך וגו', כמ"ש במ"א.
וזהו: ונתנו איש כפר נפשו בפקוד אותם - כלומר אשר יפקד ויחסר פגם האות שלהם - אזי התקון הוא ע"י צדקה, שעי"ז מקשר ומעלה נפשו להוי"ה. ועמ"ש במ"א ע"פ: שאו את ראש כו' לגלגלתם: