זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה להוי"ה וגו'. (שמות ל, יג)
כתיב, "נודע בשערים בעלה". (משלי לא, כג) שהקדוש ברוך הוא, הוא בעל של כל נשמה מישראל, שמשפיע לכל אחד ואחד.
שכל אהבה או יראה, שיש לכל נשמה מישראל, הכל הוא מאתו יתברך. ולכל חד, לפום שיעורא דיליה, ולפי מה שנכנס בשערים. שהם ד' שערים: אהבה, ויראה, תורה, ומצות, כנודע. כנגד ד' אותיות הוי"ה ברוך הוא.
ולהבין זה, אם הכל ממנו יתברך, אם כן מהו הבחירה לאדם? ובודאי יש דבר התלוי בבחירתו של אדם!?
ולבאר זה, מה תלוי בבחירתו, ומה בא מלמעלה?
כתיב: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואהבת כו'". (דברים ו, ד וכו')
והנה, ב"ואהבת" יש ב' פירושים. אחד, לשון צווי, שתאהוב אותו. ואחד, לשון עתיד, שתבא האהבה ממילא.
וענין אהבה הראשונה, היא מההתבוננות. והיינו, להבין בדעתו אחדותו יתברך, בשבעה רקיעים, ובארבע רוחות. ו"אני ה' לא שניתי". (מלאכי ג, ו) שאין לו שום שינוי, כמו קודם בריאת העולם כן הוא ממש עתה. כי כל העולמות, בטלים בבטול גמור נגדו. כידוע, "כי שמש ומגן כו'". (תהילים פד, יב)
ואף שנראה לנו העולמות ליש? הוא שקר גמור. כי "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כו'". (תהילים לג, ו) ו"מבשרי אחזה כו'". (איוב יט, כו) כמו באדם, בתחלה כשחושב, אזי מחשבתו באחדות גמור אתו, בלי שום התחלקות כלל, ואחר כך, כשיוצא מפיו, הוא נפרד מאתו. כן כל העולמות, קודם הבריאה, היו באחדות גמור אתו ית'.
וכמו שבטל הדבור אצל המחשבה בבטול גמור, כי ברגע אחד יכול לחשוב דברים עד אין קץ. כן כל העולמות, שהם רק דבור אחד. והוא נמשך, מחכמתו יתברך. כדכתיב "ויצא כברק כו'". (זכריה ט, יד) "ובטובו מחדש בכל יום כו'".
וגם אחר הבראם, הרי אצל הקדוש ברוך הוא אין דבורו מובדל ממנו יתברך חס ושלום. כי אין לך דבר שחוץ ממנו כו'. וכמו שכתוב בתניא (פכ"א). ולכן, קמיה כולא כלא חשיב ממש.
וגם העולמות, בטלים זה בזה. ומה שלמעלה בחינת דבור, נקרא למטה נגד עולם התחתון, בחינת מחשבה, ובטל אצלו. כמו שהדבור של הרב, נעשה בחינת מחשבה, אצל התלמיד כו' כנודע.
(ועיין מה שכתוב על פסוק "כאשר דברת לאמר" בפ' שלח (במדבר יד, יז))
וזהו, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". דהיינו אף עולמות עליונים מאד, שהם בחינת מחשבה, הם בטלים אצלו יתברך, ולא תפיסא ביה כלל, כי הוא למעלה ממחשבה.
וזהו, "סתימא דכל סתימין טמירא וכו'". אף מעולמות הנקראים "סתימא, וטמירא" הוא סתים וטמיר, ולית מחשבה תפיסא ביה".
ועל זה נאמר הצווי, "ואהבת את הוי"ה אלקיך". שיתבונן כל כך באחד, ממש שיהיה הוי"ה אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, דהיינו, מחשבה דבור ומעשה. שלא יהיה לו מחשבה דבור ומעשה כלל, רק בטלים באחד, שהוא למעלה מן המחשבה, ולית מחשבה תפיסא ביה. כי האדם אינו יכול לחשוב רק דבר גשמי, וזהו שקר גמור כו'.
וזהו, "בכל נפשך" מסירת נפש. כי נפש של אדם הוא מחשבה דבור ומעשה, והכל למסור ולהיות בטל באחד ממש.
אבל להיות שזה בלתי אפשר, שיהיה בלי מחשבה כלל, לכן צריך לקשר מחשבתו ודבורו ומעשיו, להיות מרכבה לרצון העליון ברוך הוא, בתורה ובמצות. דאורייתא מחכמה נפקת, שהוא למעלה מן המחשבה.
וזהו כל העושה מצוה אחת כהלכתה וכו'.
(צריך לעיין הציון, אם זה סוטה ג, ב. או שבת סג, א. (עיין במהרש"א שם). או קדושין לט, ב. (קובץ וביאורים אה"ת שופטים תשס"ג))
ואף שהתורה נתלבשה בדברים גשמיים, איסור והיתר וכדומה? וכל שכן מעשה המצות שהם בדברים גשמיים ממש, כמו צדקה בממון, וכיוצא?
הוא כמשל השערות הנמשכות מהמוח, שאין במוח בחינת שערות כלל. כן הוא התורה והמצות, אף שהם דברים גשמיים, עם כל זה "אורייתא מחכמה נפקת כו'".
ודבר זה חובה על כל אדם להתבונן בזה היטב. וזה תלוי בבחירתו.
ופי' הב' של: "ואהבת את הוי"ה", לשון עתיד, הבא ממילא, הוא בחינת אהבה רבה הבאה מלמעלה, מאתו ית'.
ובזה פירוש "שמע", לשון שמיעה, שאינו יכול להיות בו שום התבוננות כלל, שהוא למעלה מההתבוננות.
וזה נקרא "שקל הקדש כסף". לשון "נכסף נכספת" (בראשית לא, א) בחינת אהבה רבה הבאה מלמעלה במשקל, כל חד לפום שיעורא דיליה. בבחינת עשה טוב וסור מרע, צריך להיות בתכלית.
והוא בחינת: "עובר לסוחר" (בראשית כג, טז), לשון סחור סחור, סובב כל עלמין.
וזהו: "ארבע מאות שקל כסף" (שם) בחינת ארבע מאות עלמין דכסופין לעלמא דאתי.
וזהו, "עשרים גרה השקל". כי כל אחד משני בחינת אהבה הנזכרים לעיל כלולה מעשר, שכל ומדות, כנודע. ובחינת אהבה רבה הבאה מלמעלה, גם כן כלולה מעשר. וזהו "עשרים גרה השקל".
וזהו, "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם". דהיינו נשמות הנקראים, ראש לפקודיהם, לשון "וה' פקד את שרה וכו'" (בראשית כא, א) "ונתנו איש כפר נפשו לה'".
אך שלא לכל אדם באה לו אהבה רבה הנזכר לעיל. ולהיות בבחינת עשרים גרה כו'.
אך בחינת אהבה ראשונה, חובה על הכל. והיינו בחינת מחצית השקל, למסור נפשו הכלולה מעשר.
וזהו, "זה יתנו כל העובר על הפקודים". רמ"ח פקודין.
היינו אף מי שעובר חס ושלום על איזה מצוה, אף על פי כן, חובה היא ליתן מחצית השקל בחינת עשר שלו, בבחינת אהבה רבה ראשונה הנזכר לעיל. ומחצית השקל, היא תרומה לה'.
(ועיין מה שכתוב לקמן על פסוק, ויקהל, בענין אית רצון ואית רצון.
ועיין עוד בלקוטי תורה, פרשת כי תבוא, בדבור המתחיל, "תחת אשר לא עבדת"(דברים כח, מז).
ושם פרק ב', גבי מה שכתוב שם, "ועל זה נאמר שמחו צדיקים בהוי"ה (תהילים צד, יב), ועיין סוף דבור המתחיל זה יתנו כו' מחצית השקל' עכ"ל.
ויובן משם גם כן, דבחינת העבודה בשמחה, שהחיוב על כל ישראל, כמו שכתוב, "תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה".
וכן נאמר, "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים ק, ב).
זהו בחינת מחצית השקל, שהחיוב על כל אחד מישראל ליתן.
ובחינת "שמחו צדיקים בה'", זהו מחצית השני):