אמר רב יוסף: דופי של סמיכה קתני.
דופי של סמיכה - דעד יוסף בן יועזר לא נחלקו בסמיכה ולא בשום דבר שעדיין לא נתמעט הלב ולהכי נקט סמיכה דהיא היתה מחלוקת ראשונה שנחלקו בו חכמים מעולם ומיוסף בן יועזר ואילך היה בהן דופי של סמיכה שנחלקו בסמיכת שלמים ביום טוב כדאמרי' בחגיגה (דף טז.) שמאי אומר לסמוך והלל אומר שלא לסמוך:
והא יוסף בן יועזר גופיה מיפליג פליג בסמיכה?
והא יוסף גופיה - איפליג ביה במסכת חגיגה (שם):
כי איפליג בה בסוף שניה, דבצר ליבא.
דבצר ליבא - שנתמעט הלב בסוף שנותיו נשתכחו:
גופא. אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה.
נשתכחה בימי אבלו של משה - אם מתה אם רועה והיא מאותם הלכות (יאפ"ש) יהושע שאלו תחלה ואחריו שמואל ואחריו פנחס ואחריו אלעזר יאפ"ש יהושע אלעזר פנחס שמואל יפל"ל יהושע פנחס אלעזר שמואל:
אמרו לו ליהושע: שאל.
א"ל: (דברים ל) "לא בשמים היא".
אמרו לו לשמואל: שאל.
אמר להם: "אלה המצות", שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.
אמר ר' יצחק נפחא: אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה.
אמרו לפנחס: שאל.
אמר ליה: "לא בשמים היא".
א"ל לאלעזר: שאל.
אמר להם: "אלה המצות", שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך.
אמר לו: רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר. לא כך כתבת בי: (שמות לג) "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל".
מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות.
ונשתכחו ממנו - מיהושע בעון שגרם להחליש דעתו של משה שנצטער משה על יהושע בעצמו שהיה גדול כמותו:
ונולדו לו שבע מאות ספיקות.
ועמדו כל ישראל להרגו.
להרגו - עד שיאמר להם:
אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר לך.
וטורדן במלחמה. שנאמר: (יהושוע א) "ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו'".
במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין.
קלין וחמורין - מדרשי ק"ו:
וגזירות שוות.
ודקדוקי סופרים.
דקדוקי סופרים - מפרש בשקלים (דף ח.) שעשו התורה ספירות ספירות כגון ט"ו נשים פוטרות צרותיהן י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור חמשה לא יתרומו שצירפו הדברים ומנאום יחד שלא ישתכחו ומאותן דקדוקין שעדיין לא צירפום נשתכחו בימי אבלו של משה:
נשתכחו בימי אבלו של משה.
אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.
שנאמר: (יהושוע טו, יז) "וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב [ויתן לו את עכסה בתו לאשה].
וילכדה עתניאל - לקרית ספר ומאי קרית ספר הלכות:
ולמה נקרא שמה עכסה - שכל הרואה אותה כועס על אשתו.
כועס על אשתו - מתוך יופיה:
(יהושוע טו, יח) "ויהי בבואה, ותסיתהו לשאל מאת אביה שדה, ותצנח מעל החמור".
ותצנח - לשון צווחה צועקת:
מאי: "ותצנח"?
אמר רבא א"ר יצחק: אמרה לו: מה חמור זה, כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק, כך אשה כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה, מיד צועקת.
(יהושוע טו, יט) "ותאמר תנה לי ברכה, כי ארץ הנגב נתתני" - בית שמנוגב מכל טובה. ונתתה לי גולות מים, אדם שאין בו אלא תורה בלבד.
[אלא תורה בלבד - שהתורה נקראת מים] ועתניאל לא היה עשיר אלא חכם:
מנוגב - חרב ויבש מכל טוב:
גולות מים - התורה כלומר אדם שהתורה גלויה לו:
(יהושוע טו) "ויתן לה כלב את גולות עליות ואת גולות תחתיות".
אמר לה מי שדר עליונים ותחתונים יבקש ממנו מזונות?
יבקש ממנו מזונות - דהאי ודאי לא יצטרך דכתיב בה (משלי לא) היתה כאניות סוחר וגו':
וכלב בן קנז הוא? והלא כלב בן יפונה הוא?
בן קנז - דכתיב לעיל עתניאל בן קנז אחי כלב אלמא כלב בן קנז היה דכתיב בדוכתא אחריתי (יהושע יד) כלב בן יפונה הקניזי ולא כתיב בן קנז:
מאי יפונה - שפנה מעצת מרגלים.
ואכתי בן קנז הוא? בן חצרון הוא?
דכתיב: (דברי הימים א ב, יח) "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה".
אמר רבא: חורגיה דקנז הוא.
חורגיה דקנז - ועתניאל אחיו מן האם:
דיקא נמי - דכלב לאו בן קנז הוא דכתיב בדוכתא אחריתי כלב בן יפונה הקנזי ולא כתיב בן קנז אלמא גידלו קנז ולא ילדו:
תנא: הוא עתניאל הוא יעבץ. ומה שמו? - יהודה אחי שמעון שמו.
"עתניאל" - שענאו אל.
"יעבץ" - שיעץ וריבץ תורה בישראל.
ומנלן שענאו אל?
דכתיב: (דברי הימים א ד, י) "ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמור, אם ברך תברכני והרבית את גבולי, והיתה ידך לבלתי עצבי, ויבא אלהים את אשר שאל".
"אם ברך תברכני" - בתורה.
"והרבית את גבולי" - בתלמידים.
"והיתה ידך עמדי" - שלא ישתכח תלמודי מלבי.
"ועשה מרעתי" - שיזדמנו לי ריעים כמותי.
ועשית לי מרעה לבלתי - כלומר לבלתי ישגבני יצר הרע מלשנות שלא ישגבני יצר הרע לבטל מתלמוד תורה:
"לבלתי עצבי" - שלא ישגבני יצה"ר מלשנות.
עצבי - משמע לשון עצב והכי אמר לפניו אם אתה עושה לי כך מוטב ואם לאו הריני הולך בנסיסי לשאול הריני מת בעצבוני כדמתרגמינן (בראשית לד) ויתעצבו ואיתנסיסו:
אם אתה עושה כן - מוטב. ואם לאו, הריני הולך לנסיסי לשאול.
מיד: "ויבא אלהים את אשר שאל".
כיוצא בדבר אתה אומר: (משלי כט, ) "רש ואיש תככים נפגשו, מאיר עיני שניהם ה'".
כיוצא בדבר אתה אומר - שכל המוסר עצמו לחזר אחר תורה ממלאין לו שאלותיו:
ואיש תככים - בינוני שיודע שני סדרים או שלשה שמוסמך בינוני:
מאיר עיני שניהם - שאף הרב צריך עדיין לימוד ומלמדו הקב"ה:
בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו: למדני תורה. אם מלמדו - מאיר עיני שניהם ה'. ואם לאו - (משלי כב, ב) "עשיר ורש נפגשו, עושה כולם ה'". - מי שעשאו חכם לזה - עושה אותו טיפש. טיפש לזה - עושה אותו חכם. זו משנת ר' נתן.
עושה שניהם - עכשיו הוא מתחיל לעשותם חדשים לזה חכם ולזה טיפש:
ר' יהודה הנשיא אומר: "אם ברך תברכני" - בפריה ורביה. "והרבית את גבולי" - בבנים ובבנות. "והיתה ידך עמדי" - במשא ובמתן. "ועשית מרעתי" - שלא יהא בי מיחוש ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים. "לבלתי עצבי" - שלא ישגבני יצה"ר מלשנות. אם אתה עושה כן - מוטב. ואם לאו, הריני הולך בנסיסי לשאול. "ויבא לו אלהים את אשר שאל".
כיוצא בדבר אתה אומר:
כיוצא בדבר כו' - שהמבקש על מזונותיו ועל צרכיו שנזקקין לו מן השמים למלא שאלותיו:
"רש ואיש תככים נפגשו, מאיר עיני שניהם ה'" - בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואמר: פרנסני. אם מפרנסו - מוטב. ואם לאו - "עשיר ורש נפגשו", עושה כולם ה'. מי שעשאו עשיר לזה - עושה אותו עני. עני לזה - עושה אותו עשיר:
אר"ש מה מצינו כו': ת"ר: רבי שמעון אומר: חמש חטאות מתות: ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וחטאת שכפרו בעליה, וחטאת שעיברה שנתה.
אי אתה יכול לומר ולד חטאת בציבור - לפי שאין חטאת נקבה בציבור.
ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בציבור - לפי שאין ציבור עושין תמורה.
ואי אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בציבור - לפי שאין הציבור מתים.
שכיפרו בעליה ושעיברה שנתה לא מצינו.
יכול יהו נוהגות בין ביחיד בין בציבור - אמרת: ילמד סתום ממפורש.
סתום - שכיפרו בעליה ושעיברה שנתה:
מה מפורש ביחיד ולא בצבור,
מפורש - ולד ותמורתו ושמתו בעליה שמפורש לנו דאינן בצבור:
אף בשכיפרו בעליה ושעיברה שנתה, ביחיד דברים אמורים ולא בציבור.