Enjoying this page?

Chulin, Page 038a

צורת הדף:

גועה והטילה ריעי

גועה והטילה ריעי - או זה או זה. גועה צועקת כמו אם יגעה שור על בלילו (איוב ו):

וכשכשה באזנה - הרי זה פירכוס.

אמר להו: אצטריכא ליה לאבא

לאבא - לרב הוה קרי ליה שמואל הכי משום כבוד:

לאזוזי אוני?!

לאזוזי אוני - לפרכס האוזן בתמיה דפירכוס חיות גדול הוא זה. אזוזי לשון מזיזין אותו ממקומו (אבות פ"ג מי"ז):

שאני אומר

שאני אומר - שאינה צריכה כל כך אלא כל פירכוס שמסוכנת מפרכסת שאינה עושה דבר שהוא הוצאת נפש הוי פירכוס כדלקמן:

כל שאינו דברים שהמיתה - עושה.

מאי נינהו דברים שהמיתה עושה?

אמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: היתה ידה כפופה ופשטתה - דבר שהמיתה עושה.

פשוטה וכפפה - דברים שאין המיתה עושה.

שאין המיתה עושה - בשעת הוצאת נפש קרי לה מתה. ובבהמה דקה קאי דאילו גסה אפילו כפופה ופשטתה הוי פירכוס:

מאי קמ"ל?

תנינא?

בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה - פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש.

הא החזירה כשרה?

אי ממתני' הוה אמינא דוקא דכייפה ופשטה והדר כייפה לה.

אי - מדוקיא דמתניתין הוה גמרינן לה כדקדייקת: הא החזירה כשרה משמע שפשטתה מכפיפותה והחזירה:

אבל פשוטה וכפפתה - לא

אבל פשוטה - מעיקרא וכפפתה לא:

קמ"ל.

קמ"ל - דהיכא דהויא פשוטה מעיקרא, וכפפתה הוי פירכוס:

מיתיבי. ר' יוסי אומר היה ר"מ אומר: גועה בשעת שחיטה אין זה פירכוס.

ר"א ברבי יוסי אומר משמו

משמו - של ר' יוסי:

אפילו הטילה ריעי וכשכשה בזנבה - אין זה פירכוס.

קשיא גועה אגועה קשיא ריעי אריעי?

גועה אגועה לא קשיא.  הא 

הא - דאמר רב לעיל גועה הוי פירכוס:

דעבי קלה

דעבי קלה - שהיה קולה עבה וחזקה דודאי אתי מכח חיות:

הא דעמי קלה

דעמי קלה - כהה מתרגמינן עמיא (ויקרא יג):

ריעי אריעי נמי לא קשיא.

כאן בשותתת

שותתת - בסמוך:

כאן במתרזת

מתרזת - למרחוק וחיות הוא זה:


אמר רב חסדא: פירכוס שאמרו: בסוף שחיטה - 

אמר רב חסדא פירכוס שאמרו - אני שמעתי בסוף שחיטה ואני מפרש מאי סוף ששמעתי - אמצע שחיטה היא. והאי דקרי ליה סוף לאפוקי אם בתחלת שחיטה פירכסה, כיון דבאמצע שחיטה לא פירכסה לא הוי לה חיותא כי האי אסיר משום נטילת נשמה:

מאי בסוף שחיטה - באמצע שחיטה.

לאפוקי תחלת שחיטה - דלא.

אמר רב חסדא: מנא אמינא לה

מנא אמינא לה - דהאי סוף ששמעתי אמצע הוא:

דתנן. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה.

אימת

אימת - פשטה ולא החזירה דאמרינן פסולה:

אילימא בסוף שחיטה כל היכי תיחי ותיזיל

כל היכי תיחי ותיזיל - דלאחר ששחטה לא תסגי בפשיטת יד בלא כפיפה וחזרה בתמיה:

אלא לאו באמצע שחיטה.

א"ל רבא: לעולם בסוף שחיטה.

א"ל רבא לעולם סוף שחיטה - דוקא ודקאמרת כל היכי תיחי ותיזיל לאחר שחיטה שתפשוט ותחזיר:

שאני אומר כל שאינה עושה כן בסוף שחיטה בידוע שנשמתה נטולה הימנה קודם לכן.

שאני אומר כל שאינה עושה כן - פשטה וחזרה לאחר שחיטה בידוע כו':

ר"נ בר יצחק אמר: פירכוס שאמרו בתחלת שחיטה.

בתחלת שחיטה - כלומר אפי' פירכסה בתחלת שחיטה דייה כשרה אע"ג דהויא מסוכנת כיון דמלאים כותלי בית השחיטה דם בידוע שזינקה:

 

אמר ר"נ בר יצחק: מנא אמינא לה?

דתנן: אמר ר"ש: השוחט בלילה ולמחר מצא כתלים מלאים דם - כשרה, שזינקה.

וכמדת ר"א

וכמידת ר"א - דאמר זינוק הוי פירכוס:

ואמר שמואל: כותלי בית שחיטה שנינו.

ואמר שמואל כו' - להכי איצטריך לפרושי דכותלים דהכא לא הוו כותלים ממש אלא כותלי בית השחיטה. דאי הוו כותלים ממש למחר היינו יכולים להבין אי האי זינוק הוה בתחלת שחיטה או באמצע שחיטה, דאי הוה בתחלת שחיטה ימצא הזינוק למעלה בכותל דמחמת כח וחיות שהיה עדיין בבהמה זינקה למרחוק, ואם ימצא הזינוק למטה בכותל בידוע שבאמצע שחיטה זינקה שלא היה בה כח כל כך לזנק הדם למרחוק. אבל השתא דאמר שמואל דהני כותלי לא הוו כותלי ממש אלא כותלי בית השחיטה לא מצינו למידע אי תחלת שחיטה זינקה או לאחר שחיטה. ולהכי קאמר אי אמרת בשלמא כל כמה דפירכס אפילו בתחלת שחיטה הוי פירכוס:

אי אמרת בשלמא בתחלת שחיטה - שפיר

שפיר - דהא חזינן למחר ע"י זינוק דפרכיס באורתא:

אלא אי אמרת בסוף שחיטה - ליחוש דלמא בתחלת שחיטה זינקה.

אלא אי אמרת - באמצע שחיטה בעינן, מאן לימא לן למחר דזינוק דלאורתא באמצע שחיטה הוה דלמא בתחלת שחיטה זניק:

ודלמא שאני זינוק דעדיף?

ודלמא - לעולם שאר פירכוסין לא הוו פירכוס אלא באמצע או בגמר שחיטה, ושאני זינוק דעדיף חיותיה ופירכוס גדול הוא הלכך אפילו בתחלת שחיטה זינקה שפיר דמי:

ומי עדיף?

והתנן ר"א אומר: דייה אם זינקה

דייה אם זינקה - ומדקתני דייה מכלל דקיל:

קל מדרבן גמליאל

קיל מדרבן גמליאל - דבעי ביד וברגל בשניהם:

ועדיף מדרבנן.

אמר רבינא: אמר לי סמא בר חילקאי, אקשי בה אבוה דבר אבוברם

אבוברם - שם האיש:

אבוה בר אבוברם - זהו אבוברם עצמו ומכירין היו את הבן ולא את האב והיו קורין אותו על שם בנו שעשו את בנו סימן לו:

ואמרי לה אחוה דבר אבוברם:

ומדרבנן מי עדיף?

והא תנן: וחכמים אומרים עד שתפרכס או ביד או ברגל.

עד - משמע דחמיר האי פירכוס דרבנן מהנך דלעיל. ואי דר"א עדיף מאי עד דרבנן משמע דעדיף כיון מיבעי להו למימר. אלא ש"מ זינוק קיל ואפ"ה סגיא ליה כי הוי בתחלת שחיטה:

רבנן אהייא קיימו.

אילימא אדר"ג כיון שפירכסה מיבעי ליה?

אלא פשיטא אדר"א. ואי עדיף מאי עד?

רבא אמר: פירכוס שאמרו בסוף שחיטה.

בסוף שחיטה - סוף ממש שתפרכס בגמר שחיטה דתהוי בה חיות אחר שחיטה:

אמר רבא: מנא אמינא לה?

דתניא: שור

 

תוספות

גועה או הטילה ריעי וכשכשה באזנה ה"ז פירכוס. אפילו לר"ג דמחמיר ובעי פירכוס יד ורגל חשיב האי פירכוס ולהכי פריך שפיר מברייתא דקתני בסמוך גועה והטילה ריעי אין זה פירכוס ושמואל דאמר איצטריך ליה לאבא אזוזי אוני סבר כרבנן דאמרי או יד או רגל ולהכי פריך עליה דרב ענן דמפרש מילתיה דשמואל תנינא דפשיטא דאליבא דרבנן פשוטה וכפפה ה"ז פירכוס כפופה ופשטה לא הוי פירכוס:

אצטריך ליה לאבא. פי' בקונטר' דשמואל הוה קרי הכי לרב בלשון כבוד ובערוך פירש שכך שמו ורב היו קורין אותו על שם חשיבותו כמו דבכל דוכתי הוו קרו ליה רבי לר' יהודה הנשיא ושמואל שהיה חבירו היה קורהו בשמו וכן לקמן אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום ובערבי פסחים (פסחים דף קיט:) גבי גוזלייא וארזילייא לאבא ובפרק כל גגות (עירובין דף צד.) אי קפיד אבא קטרו ביה המיינא ובפירוש משמע סוף פרק ראשית הגז (לקמן דף קלז:) דאמר רבי יוחנן לאיסי מאן ריש סדרא בבבל א"ל אבא אריכא וכעס עליו ר' יוחנן על שקראו כן משמע בהדיא דאבא לאו לשון חשיבות ומיהו ממה שהיה קורהו בשמו לחודיה לא היה כועס אי לאו משום דאמר אריכא שזהו לשון גנאי דר' יוחנן גופיה היה קורהו אבא בפרק כסוי הדם (לקמן פד.) אבא ממשפחת בריאים הוה אע"פ שרב היה חשוב הרבה מר' יוחנן מיהו על רב המנונא דאמר בפ' יה"כ (יומא דף פז.) קא אזיל אבא למיקטל גברא קשה שהיה תלמידו וקורהו בשמו ואמר בחלק (סנהדרין ק.) מפני מה היה נענש גחזי מפני שקורהו לרבו בשמו ולפירוש הקונט' דאבא לשון חשיבות ניחא:

אילימא בסוף שחיטה כל היכי תיחי ותיזיל. ומפרש רבינו תם דמדקתני שאינה אלא הוצאת נפש דייק דאטו מי לא חיתה הרבה אם לא הוציאה נפשה עד סוף שחיטה:

רבא אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה. והא דלא חיישינן דלמא בתחלת שחיטה זינק משום דלא שכיחא שיהיה זינוק אלא בסוף:

כי יולד פרט ליוצא דופן. לאו מלשון לידה דריש אלא גמר לידה לידה מבכור כדאמרינן בריש פרק יוצא דופן (נדה דף מ.) והא דדרשינן התם אשה כי תזריע וילדה עד שתלד ממקום שמזרעת דמשמע דצריך מיעוט למעט יוצא דופן ולא ממעטינן ליה מלידה לידה מבכור משום דאי לאו כי תזריע הוה דרשינן תלד לרבות יוצא דופן כרבי שמעון: