דף ה,א
רבי שמעון אומר, י"ג פרים.
רבי שמעון אומר שלש עשרה פרים - פר לכל שבט ושבט, ופר לבית דין.
וטעמייהו דכולהו, מפרש בגמרא:
ובעבודה זרה, שלשה עשר פרים, וי"ג שעירים.
פר ושעיר, לכל שבט ושבט.
פר ושעיר לב"ד.
הורו ב"ד, ועשו ז' שבטים, או רובן, על פיהן.
הורו בית דין ועשו שבעה שבטים או רובו - של כל שבט ושבט, דשבעה שבטים.
וכגון דהוי רובן של ישראל.
"מביאין פר וכו' דברי רבי מאיר".
[דס"ל] ב"ד מביאין פר ולא צבור:
מביאין פר.
ובעבודה זרה, מביאין פר ושעיר.
דברי ר"מ.
רבי יהודה אומר, ז' שבטים שחטאו, מביאין ז' פרים.
רבי יהודה אומר ז' שבטים שחטאו מביאין ז' פרים ושאר שבטים שלא חטאו מביאין פר פר על ידיהם - כלומר, פר לכל שבט ושבט.
ואמר בגמרא, דז' דקאמר ר' יהודה, לאו דוקא.
דהוא הדין לשבט אחד שחטא על [פי] הוראת בית דין הגדול, שהשאר שבטים שלא חטאו, מביאין על ידיהן פר פר.
ואיידי דקאמר ר"מ ז', דאיהו בעי רובא ממש, קא"ר יהודה נמי:
ושאר שבטים שלא חטאו, מביאין על ידיהן פר.
שאף אלו שלא חטאו, מביאין ע"י חוטאין.
ר"ש אומר, ח' פרים.
ובעבודה זרה, ח' פרים וח' שעירים.
פר ושעיר לכל שבט ושבט.
פר ושעיר לב"ד.
הורו ב"ד של אחד מן השבטים, ועשה אותו השבט על פיהן.
אותו שבט הוא חייב.
ושאר כל השבטים, פטורין.
דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים, אין חייבין אלא על הוריות בית דין הגדול בלבד.
וחכמים אומרים אין חייבים פר אלא על הוראת ב"ד הגדול - אבל שבט אחד בהוראת בית דינו, כשגגת מעשה דמי.
ומביאין כל אחד כשבה או שעירה:
שנאמר, (ויקרא ד) "ואם כל עדת ישראל ישגו", ולא עדת אותו שבט:
עדת ישראל - היינו סנהדרין.
כלומר, סנהדרין של ישראל, דהיינו ב"ד הגדול:
גמרא
ת"ר, "ידעו שהורו, וטעו מה הורו.
ידעו שהורו וטעו מה שהורו - כלומר, הורו ב"ד שחלב מותר, בבטול מקצת, ועשו קהל על פיהן, ואכלו שוגגין חלב ודם.
דהוי חד, בשגגת מעשה בלבד, וחד בהוראה.
ואח"כ ידעו שהורו שלא כראוי, אלא שטעו במה שהורו.
דאינם יודעים אם על החלב הורו או על הדם.
יכול יהו חייבין פר דליהוי הוראה מעליא:
יכול יהו חייבין?
ת"ל, (ויקרא ד) "ונודעה החטאת",
ת"ל "ונודעה החטאת - אשר חטאו עליה, והקריבו".
כלומר, דצריך שיודע החטאת, שיהיו יודעין על מה הורו, אם על החלב או על הדם:
ולא שיודעו החוטאין.
ולא שידעו החוטאין - דלא סגי בידיעה דחוטאין.
דאע"ג דעשו בהוראה, דממה נפשך חד מנייהו בהוראה הוה.
דהא אכלי לתרווייהו, חלב ודם.
אפ"ה פטורין.
דצריך שיברר להם אותו חטא שעשו בהוראה:
"אשר חטאו".
חטאו שני שבטים, מביאין שני פרים.
חטאו שני שבטים מביאין ב' פרים - והוא הדין דכי חטא שבט אחד שמביא פר אחד.
והא קמ"ל, דשני שבטים לא סגי להו בפר אחד:
חטאו שלשה, מביאין שלשה.
או אינו אומר אלא חטאו שני יחידים, מביאין שני פרים, חטאו ג', מביאין ג'?
ת"ל, "הקהל".
הקהל חייב.
וכל קהל וקהל חייב.
כיצד?
חטאו שני שבטים, מביאין שני פרים.
חטאו ז', מביאין ז'.
ושאר שבטים שלא חטאו, מביאין על ידיהן פר פר.
שאפילו אלו שלא חטאו, מביאין ע"י החוטאין.
לכך נאמר, "קהל", לחייב על כל קהל וקהל.
לחייב על כל קהל וקהל - דשבט אחד איקרי קהל.
כדמפרש טעמא לקמן:
דברי רבי יהודה.
ר"ש אומר, ז' שבטים שחטאו, מביאין ז' פרים.
ובית דין מביאין על ידיהן פר.
שנאמר למטה, "קהל", ונאמר למעלה, "קהל".
מה קהל האמור למעלה, ב"ד, עם הקהל.
מה הקהל האמור למעלה ב"ד עם הקהל - דתרוייהו כתיב.
"למעלה, ב"ד עם קהל".
דכתיב "ונעלם דבר מעיני הקהל".
דהאי "מעיני", היינו ב"ד:
אף קהל האמור למטה, ב"ד, עם הקהל.
אף קהל האמור למטה - "והקריבו הקהל", ב"ד עם הקהל.
(המשך דברי רש"י אחרי דעת ר"מ)
רבי מאיר אומר, ז' שבטים שחטאו.
ב"ד מביאין על ידיהם פר, והן פטורין.
נאמר, "קהל" למטה, ונאמר "קהל" למעלה.
מה קהל האמור למעלה, ב"ד, ולא צבור.
אף קהל האמור למטה, ב"ד, ולא צבור.
הכי דריש ר"מ:
מה קהל האמור למעלה, "ונעלם דבר מעיני הקהל", בית דין ולא קהל.
כלומר, דהוראה תלויה היא בב"ד, ולא בקהל.
דהא לא כתיב "ונעלם מקהל", אלא "מעיני הקהל", דמשמע מב"ד של קהל, ולא מקהל.
אף קהל האמור למטה, "והקריבו הקהל", בית דין ולא צבור:
רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו, חטאו ששה שבטים והם רובו של קהל.
או ז', אע"פ שאינו רובו של קהל.
מביאין פר".
אמר מר, "'ונודעה החטאת', ולא שיודעו החוטאין".
מאן תנא?
אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבא, דלא כרבי אליעזר.
דתנן, "אמר ר' אליעזר, מה נפשך.
מה נפשך - דתנן במסכת כריתות בפ' ספק אכל חלב, (דף יט):
"חלב ונותר לפניו, ואכל את אחד מהם, ואינו יודע איזה מהן אכל.
רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר".
ותניא, "אמר רבי אליעזר, מה נפשך.
אם חלב אכל, חייב. אם נותר אכל, חייב.
אמר לו רבי יהושע, הרי הוא אומר, "אשר חטא בה", עד שיודע לו במאי חטא".
הכא נמי סבירא ליה לר' אליעזר, מה נפשך.
אם חלב אכלו בהוראה, מביאין פר.
ואם דם אכלו בהוראה, מביאין פר.
וחייבין ממ"נ:
אם חלב אכל, חייב. נותר אכל, חייב".
רב אשי אמר, אפילו תימא רבי אליעזר.
שאני הכא, דכתיב (ויקרא ד) "אשר חטאו עליה".
אפי' תימא רבי אליעזר ושאני הכא דכתיב ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו - דמשמע שיודע להם החטא שחטאו עליו, ע"פ בית דין:
התם נמי, הכתיב (ויקרא ד) "אשר חטא בה"?
התם נמי הא כתיב אשר חטא בה - דמשמע עד שיודע לו במה חטא:
ההוא מיבעי ליה, פרט למתעסק.
בה - (פרט למתעסק, דבה) משמע, דמתכוין לעשות החטא, פרט למתעסק בשבת.
כגון שנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר, דפטור.
אבל מתעסק בחלבים ובעריות, חייב.
שכבר נהנה.
כדאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין סב):
מ"ט דר' יהודה?
קסבר, ארבעה קהלי כתיבי.
ד' קהל כתיבי - "מעיני הקהל".
"והקריבו הקהל".
דלימא קרא, "מעיני קהל", מאי "הקהל"? תרי.
וליכתוב קרא, "והקריבו קהל", מאי "הקהל"? תרי.
והרי ארבעה.
"חטאת הקהל" לא קא חשיב.
דהא לא כתיב, לא בהוראה ולא בהקרבה:
קהל, הקהל. קהל, הקהל.
חד, לחייב על כל קהל וקהל.
לחייב על כל קהל וקהל - על כל שבט ושבט, דשבט אחד איקרי קהל, כדאמר לקמן:
וחד, להוראה תלויה בב"ד, ומעשה תלוי בקהל.
וחד להוראה תלויה בב"ד - כדאמר לעיל (דף ג), "'הקהל ועשו', הוראה תלויה בב"ד, ומעשה תלוי בקהל'.
וחד למידה, דשאר שבטין שלא חטאו, נגררין אחר החוטאין, ומביאין על ידיהם פר פר:
וחד לגרירה.
וחד לשבט שעשה בהוראת ב"ד.
וחד לשבט שעשה בהוראת בית דינו - כדתנן בסיפא דמתניתין, "הורו ב"ד של אחד מן השבטים" כו':
ור"ש?
תלתא קהלי כתיבי.
ג' קהל כתיבי - "מעיני הקהל", לא דרשינן ביה תרתי.
דהא לשמוש הוא דאתא.
דאורחיה דקרא דמשתעי הכי.
כדאמרי אינשי, "מעיני דפלניא".
הכא נמי, "מעיני הקהל", משמע מעיני של קהל, וחד הוא.
אבל, "והקריבו הקהל", דרשינן ביה תרי.
דלכתוב קרא, "והקריבו קהל", מאי הקהל?
תרי.
הא תלת:
הקהל, קהל, הקהל.
"מעיני הקהל" אורחיה דקרא הוא.
כדאמרי אינשי, מעיני דפלניא.
חד, לחייב על כל קהל וקהל.
חד לחייב על כל קהל וקהל - דר"ש נמי ס"ל דשבט אחד איקרי קהל, אייתרי ליה תרי לג"ש.
"נאמר קהל למעלה" וכו':
ותרי אחריני, נאמר למטה קהל, ונאמר למעלה קהל, מה להלן ב"ד עם הקהל, אף כאן ב"ד עם הקהל.
ור"מ?
קהל הקהל לא דריש.
הלכך תרי קהלי כתיבי.
מיבעי ליה, ל"נאמר למטה קהל, ונאמר למעלה קהל, מה להלן ב"ד ולא צבור, אף כאן ב"ד ולא צבור".
ורשב"א מ"ט?
ור"ש בן אלעזר מ"ט - דכתיב בהוראה דעבודת כוכבים, בפרשת שלח לך אנשים, "והיה אם מעיני העדה".
אלמא, אפי' מיעוטא חטאו, מביאין פר ושעירה.
דכתיב, "מעיני", משמע מקצת עיני, ולא כל עיני.
וכתיב, "כי לכל", משמע, דרובא אין, דרובו ככולו, ומיעוטא לא.
הא כיצד? וכו'.
ד"מעיני" אפי' מיעוט קהל.
כגון ברוב שבטים.
והאי דכתי' "כי לכל"?
דבעינן רובא דקהל, אפילו במיעוט שבטים:
כתיב (במדבר טו) "והיה אם מעיני העדה", אלמא מיעוטא, דכתי' "מעיני".
וכתי' (במדבר טו) "כי לכל העם בשגגה". למימרא דרובא אין, מיעוטא לא.
הא כיצד?
עשו ו' והן רובו של קהל, או ז' אע"פ שאינן רובו של קהל, חייבין.