דף ד,ב
בעי רב יוסף, אין חרישה בשבת, מהו?
בעי רב יוסף אין חרישה בשבת מהו - הכא, לא מבעיא ליה לרב יוסף, בדבר שאין הצדוקין מודין, כלל.
אלא בבטול מקצת וקיום מקצת, קא מבעיא ליה:
מי אמרינן, כיון דקא מודו בכולהו מלתא, כביטול מקצת וקיום מקצת דמי.
מי אמרינן כיון דקא מודו - ב"ד, בכולהו שאר מלאכות דשבת דאסירי, כבטול מקצת וקיום מקצת דמי, וחייבין:
או דלמא, כיון דקא עקריין ליה לחרישה כל עיקר, כעקירת גוף דמי?
ת"ש, "יש נדה בתורה, אבל הבא על שומרת יום כנגד יום, פטור".
ואמאי?
הא עקריין לשומרת יום כנגד יום כל עיקר?
אמר לך רב יוסף, שומרת יום דקאמרין, כדשנין.
(וכלהו) כדשנין - לעיל, דלא הוי עקירת כל הגוף דשומרת יום:
ת"ש, "יש שבת בתורה, אבל המוציא מרה"י לרה"ר, פטור".
ואמאי?
הא עקריין להוצאה כל עיקר?
התם נמי, כדשנין.
(וכולה) כדשנין - דמושיט וזורק שרי, דלא הוי עקירת כל הגוף:
ת"ש, "יש עבודה זרה בתורה, אבל המשתחוה, פטור".
ואמאי?
והא עקריין להשתחויה כל עיקר?
אמרי, השתחויה נמי, כדשנין.
(וכולה) כדשנין - דהשתחואה שלא כדרכה שריא:
בעי ר' זירא, אין שבת בשביעית, מהו?
במאי טעו?
בהדין קרא (שמות לד, כא) "בחריש ובקציר תשבות", בזמן דאיכא חרישה איכא שבת,
בחריש ובקציר תשבות - דמשמע, בזמן דאיכא חרישה, דהיינו בשאר שני שבוע, "תשבות", איכא שבת:
ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת.
בזמן דליכא חרישה - דהיינו בשביעית, ליכא שבת:
מי אמרינן, כיון דמקיימין לה בשאר שני שבוע, כביטול מקצת וקיום מקצת דמי.
או דלמא, כיון דקא עקריין ליה בשביעית, כעקירת הגוף דמי?
אמר רבינא, ת"ש, "נביא שנתנבא לעקור דבר מדברי תורה, חייב.
נביא שהתנבא - כגון שתחלתו נביא של אמת, ולבסוף נביא השקר.
שהתנבא לעקור דבר מדברי תורה, חייב.
ודברי הכל, בחנק:
לביטול מקצת ולקיום מקצת.
לקיום מקצת ולבטל מקצת - דשאר מצות, ר"ש פוטר. וה"ה לרבנן:
רבי שמעון אומר פטור.
ובעבודה זרה, אפילו אמר היום עובדה ולמחר בטלה, חייב".
ובעבודת כוכבים אפי' אמר לך היום עובדה ולמחר בטלה - דהיינו קיום מקצת ובטול מקצת דעבודת כוכבים, חייב.
דרחמנא אמר, "להדיחך מן הדרך", אפי' מקצת דרך. ובעבודת כוכבי' הוא דכתיב.
וכי קתני "חייב" כגון לרבנן בסקילה, ולר"ש בחנק. והכי מתרץ ליה רב חסדא, בפ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף צ).
ו"היום עובדה ולמחר בטלה", כ"אין שבת בשביעית" דמי. וקרי להו, ביטול מקצת וקיום מקצת.
ש"מ:
שמע מינה, אין שבת בשביעית, כביטול מקצת וקיום מקצת דמי.
שמע מינה:
משנה
הורו ב"ד, וידע אחד מהן שטעו, ואמר להן טועין אתם.
ואמר להם טועים אתם - לא הוי הוראה מעליא, ופטור.
דבעינן עד שיורו כולן, כדאמר לעיל:
או שלא היה מופלא של ב"ד שם.
או שלא היה מופלא של ב"ד שם - אע"ג דלא הוה מסנהדרין עצמן.
דאילו הוי מסנהדרין עצמן, אפי' (אם) קטן שבכולן לא היה שם, לא הויא הוראה מעליא.
כדאמר לקמן, מ"אם כל עדת", איתא לכולה סנהדרי הויא הוראה, ואי לא, לא.
ואיכא למימר, נצטרך אחד מהן לצאת לדרך, ומינו אחר במקומו.
א"נ זקן (או) שאין לו בנים היה, לכך נתמנה אחר בסנהדרין:
או שהיה אחד מהן גר או ממזר או נתין או זקן שלא ראוי לבנים.
או זקן שאין ראוי לבנים - וקשיא לי מפני מה אין ראוי להוראה?:
ה"ז פטור.
שנאמר כאן "עדה",
נאמר כאן עדה - דכתיב, (ויקרא ד) "אם כל עדת ישראל ישגו":
ונאמר להלן "עדה".
ונאמר להלן עדה - "ושפטו העדה והצילו העדה" (במדבר לה), דהיינו סנהדרין, כדתנן בפ"ק דסנהדרין (ד' ב):
מה עדה האמורה להלן כולן ראוין להוראה, אף עדה האמורה כאן, עד שיהיו כולן ראוין להוראה:
(ושפטו את העדה) - מה להלן ראויין להוראה כו':
גמרא
"או שלא היה מופלא של ב"ד שם", מנלן?
אמר רב ששת, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, "מפני מה אמרו, הורו בדבר שהצדוקין מודין בו, פטורין?
מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו".
לא היה מופלא של ב"ד שם, נמי פטורין.
מפני שהיה להם ללמוד, ולא למדו:
נאמר שם עדה ונאמר כאן עדה, עד שיהו כולן ראוין להוראה:
והתם מנלן?
והתם מנ"ל - דכולהו דהויין ראויין להוראה:
דאמר רב חסדא אמר קרא, (במדבר יא, טז) "והתיצבו שם עמך", עמך בדומין לך.
אמר רב חסדא - גמר ממשה.
דמשה אוקי סנהדרין דהוו כולן ראויין להוראה.
דכתי', "והתיצבו שם עמך", "עמך", בדומין לך, דליהוי (הם) כולן ראויין להוראה.
ה"נ, בעינן דסנהדרי דעלמא, ליהוו ראויין להוראה.
והואיל ומצינו דעדה האמורה כאן, כולן ראויין להוראה, שמעינן מינה נמי, דהיינו סנהדרי גדולה.
דתניא בת"כ, "עדת ישראל", עדה המיוחדת לכל ישראל.
ואיזו?
זו סנהדרי גדולה:
ואימא, עמך לשכינה?
ואימא עמך משום שכינה - דלגופיה הוא דאתא.
כלומר, שיהו עומדין עמך, ולא יכנסו לפני ולפנים במקום שכינה.
דסלקא דעתא אמינא, והואיל דכתב "אספה לי", דיכנסו במקום שכינה.
קמ"ל.
[ל"א] "עמך" משום שכינה.
כלומר, ברור צדיקים גמורים שאני רוצה להשרות שכינה עליהם:
אלא אמר ר"נ בר יצחק אמר קרא, (שמות יח, כב) "ונשאו אתך", אתך בדומין לך:
אתך בדומין לך - שיהיו ראויין להוראה:
משנה
הורו ב"ד שוגגין, ועשו כל הקהל שוגגין.
הורו ב"ד שוגגין ועשו הקהל שוגגין - על פיהם, ב"ד מביאין פר.
רבי מאיר כדאית ליה, ור' יהודה כדאית ליה, ור"ש כדאית ליה.
דהוי הוראה מעליא:
מביאין פר.
מזידין, ועשו שוגגין.
מביאין כשבה ושעירה.
הורו ב"ד מזידין ועשו הקהל שוגגין - לא הוי הוראה מעליא.
ד"אם כל עדת ישראל ישגו", כתיב.
דבעינן שוגגין בב"ד.
והכא הוה ליה שגגת מעשה בלא הוראה.
ומביאין כל אחד מן הקהל, כשבה או שעירה, דכיחיד דמו:
שוגגין ועשו מזידין.
הרי אלו פטורין:
הורו ב"ד שוגגין ועשו הקהל מזידים פטורים - דמזיד לאו בר קרבן הוא:
גמרא
"שוגגין ועשו מזידין, הרי אלו פטורין".
טעמא דשוגגין ועשו מזידים דפטורין - דמזיד לאו בר קרבן הוא, לא צבור ולא יחיד.
הא שוגג דומיא דמזיד, דלא הוי ממש תולה בב"ד, הוי שוגג.
תולה בעצמו, וחייב בשגגת מעשה, קרינא ביה:
הא שוגג דומיא דמזיד, חייב.
והיכי דמי?
שהורו בית דין שחלב מותר,
כגון שהורו ב"ד שחלב מותר - שעל הקרב, ולא שעל הכליות.
דלא הוי עוקר כל הגוף:
ונתחלף לו בשומן, ואכלו.
ונתחלף חלב בשומן ואכלו - דחייב.
דתולה בעצמו הוא.
והאי דקרי ליה, "דומיא דמזיד"?
משום דכי היכי דמזיד לאו תולה בב"ד הוא, האי שוגג נמי לאו תולה בב"ד הוא.
ותפשוט האי דבעי רמי בר חמא (לעיל דף ב):
לימא תפשוט הא דבעי רמי בר חמא?
אמר לך, משום דתנא רישא "מזידין ועשו שוגגין", תנא סיפא, "שוגגין ועשו מזידין":
אמר לך - רמי בר חמא, האי דקתני "שוגגין ועשו מזידים" לאו למידק מינה קא אתי.
אלא איידי דתנא, "מזידין ועשו שוגגין", תנא נמי "שוגגין ועשו מזידים".
וכדי נסבה, ולא דייקי' מינה כלום.
ובעיא דידי', מהא ליכא למשמע מינה:
משנה
הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהן.
הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהן מביאין פר - (כגון) ב"ד ולא צבור:
מביאין פר.
ובעבודה זרה.
מביאין פר ושעיר.
בעבודת כוכבים ב"ד מביאין פר ושעי' דברי ר"מ - דבעבודת כוכבים בהוראה, פר ושעיר מייתי.
דכתי' בפ' שלח לך אנשים, "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה", דהיינו בעבודת כוכבים.
כדאמר לקמן בפרק הורה כהן משיח, "איזו היא מצוה ששקולה כנגד כל המצות?
הוי אומר זה עבודת כוכבים".
וכתיב (במדבר טו) "ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה לריח ניחוח לה' מנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד לחטאת":
דברי ר"מ.
ר' יהודה אומר, י"ב שבטים, מביאין י"ב פרים.
רבי יהודה אומר י"ב שבטים מביאין י"ב פרים - דכל שבט ושבט אקרי קהל, וקסבר צבור מביאין פר ולא בית דין:
ובעבודה זרה מביאין י"ב פרים, ושנים עשר שעירים.