011B - אלו הן הגולין, פרק שני, מכות דף יא ע"ב

צורת הדף באתר היברובוקס

אמר רב יהודה אמר רב: נידוי על תנאי - צריך הפרה. 

מנלן? - מיהודה.

דכתיב: (בראשית מג, ט) "אם לא הביאותיו אליך וגו'".

וחטאתי לך - לשון נידוי הוא שיהא מנודה לאביו:

וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאי דכתיב: (דברים לג, ו) "יחי ראובן ואל  ימות וגו' וזאת ליהודה"?

מאי דכתיב יחי ראובן וגו' וזאת ליהודה - מה ראה לסמוך יהודה לראובן, ומה ראה להתחיל בברכת יהודה בלשון: "וזאת ליהודה"? אלא לפי שהיו עצמות כל השבטים שלדן קיים ושל  יהודה מגולגלין - אמר לשון זה: "יחי ראובן" כלומר ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי, וזאת תהיה ליהודה שהם מגולגלין? עצמות כל השבטים יצאו ממצרים ונשאום בניהם במדבר. וזהו שאמר יוסף לאחיו: (שמות יג) "והעליתם עצמותי מזה אתכם" עם עצמותיכם:

כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר, עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים.

אמר לפניו: "רבונו של עולם! מי גרם לראובן שיודה - יהודה.

(דברים לג, ז) "וזאת ליהודה"?

"שמע ה' קול יהודה" - עאל איבריה לשפא.

על איבריה לשפא - נכנסו עצמותיו למקום חיבורם ששפו משם. כמו: "דשף מדוכתיה" (חולין דף מב: נד.:) לשפא אישלויי"ש דורא:

לא הוה קא מעיילי ליה למתיבתא דרקיע - (דברים לג, ז) "ואל עמו תביאנו".

לא הוה קא ידע למישקל ומיטרח בשמעתא בהדי רבנן.

למשקל ולמטרח - לישא וליתן:

(דברים לג, ז) "ידיו רב לו".

ידיו רב לו - יהי בו כח לריב ריבו לעצמו נגד חביריו:

לא הוה ידע לפרוקי קושיא - (דברים לג, ז) "ועזר מצריו תהיה".

 

איבעיא להו: במיתת כולן הוא חוזר או דלמא במיתת אחד מהן?

ת"ש: "נגמר דינו בלא כ"ג - אינו יוצא משם לעולם".

ואם איתא ליהדר (ביה) בדהנך?

ליהדר בהנך - במיתת מרובה בבגדים או בשעבר ממשיחותו אלא לאו ש"מ כולהו:

בדליכא:

 

מתני' משנגמר דינו מת כ"ג - ה"ז אינו גולה.

ה"ז אינו גולה - מפרש טעמא בגמ' מק"ו:

אם עד שלא נגמר דינו מת כ"ג, ומנו אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו - חוזר במיתתו של שני.

חוזר במיתתו של שני - יליף טעמא בגמ':

נגמר דינו בלא כ"ג,

נגמר דינו בלא כ"ג - שלא מינו אחר תחתיו עד שנגמר דינו של זה לגלות:

וההורג כ"ג.

וכ"ג שהרג 

- אינו יוצא משם לעולם.

ואינו יוצא: לא לעדות מצוה. ולא לעדות ממון. ולא לעדות נפשות.

ואפי' ישראל צריכים לו. ואפי' שר צבא ישראל, כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם לעולם.

שנאמר:(במדבר לה, כה) "אשר נס שמה" - שם תהא דירתו. שם תהא מיתתו. שם תהא קבורתו.

כשם שהעיר קולטת, כך תחומה קולט.

רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם - רבי יוסי הגלילי אומר: מצוה ביד גואל הדם. ורשות ביד כל אדם.

רבי עקיבא: אומר רשות ביד גואל הדם. וכל אדם חייבין עליו:

 

גמ' מ"ט?

אמר אביי: ק"ו. ומה מי שגלה כבר - יצא. עכשיו, מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה?

ודלמא, האי דגלה - איכפר ליה. האי דלא גלה - לא?

מידי גלות קא מכפרא? מיתת כהן הוא דמכפרא:

 

אם עד שלא נגמר דינו וכו':

מנא הני מילי?

אמר רב כהנא: דאמר קרא: (במדבר לה, כה) "וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקדש". וכי הוא מושחו? אלא זה שנמשח בימיו.

שנמשח בימיו - משנעשה זה רוצח:

מאי הוה ליה למעבד?

מאי הוה ליה - להאי כהן למיעבד מאחר שעדיין לא היה כ"ג כשהרג זה למה הוא נענש:

היה לו לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות, ולא ביקש.

 

אמר אביי: נקטינן, נגמר דינו ומת - מוליכין את עצמותיו לשם. דכתיב: (במדבר לה, לב) "לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן", ואיזהו ישיבה שהיא בארץ - הוי אומר זו קבורה.

תנא: מת קודם שמת כ"ג

תנא מת - רוצח בערי מקלט ומת כ"ג אחר זמן:

מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו.

דכתיב: (במדבר לה, כח) "ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" - איזהו ישיבה שהיא בארץ אחוזתו הוי אומר זו קבורה. 

לשבת בארץ - בתוך הקרקע:

נגמר דינו ונעשה כהן בן גרושה או בן חלוצה - פליגי בה רבי אמי ור' יצחק נפחא. חד אומר: מתה כהונה.

מתה כהונה - הרי הוא כמת ואין הרוצח גולה:        

וחד אומר: בטלה כהונה.

בטלה כהונה - איגלאי מילתא למפרע שלא היה כ"ג והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כהן גדול ואינו חוזר לעולם:

לימא בפלוגתא דר"א ורבי יהושע קא מיפלגי?

דתנן: היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה -

ונעשה כ"ג בן גרושה - יצא עליו עדות שהוא חלל:

ר"א: אומר כל קרבנות שהקריב - פסולין. ורבי יהושע: מכשיר.

מאן דאמר מתה - כר' יהושע.