בלשון עזה?
בלשון עזה - בכל יהושע כתיב ויאמר ה' וכאן נאמר וידבר ה' אל יהושע ודיבור לשון עז הוא:
דכתיב: (יהושע כ, א) "וידבר ה' אל יהושע לאמר דבר אל בני ישראל לאמר תנו לכם את ערי המקלט אשר דברתי אליכם וגו'"?
מפני שהן של תורה.
למימרא דכל דיבור לשון קשה?
אין. כדכתיב: (בראשית מב, ל) "דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות".
והתניא: (מלאכי ג, טז) "נדברו" - אין נדברו אלא לשון נחת. וכן הוא אומר: (תהלים מז, ד) "ידבר עמים תחתינו"?
ידבר עמים - ינהל עמים תחתינו:
דבר לחוד ידבר לחוד:
(סימנ"י רבנ"ן מהמנ"י וספר"י)
פליגי בה רבי יהודה ורבנן: חד אומר: מפני ששיהם.
מפני ששיהם - שלא הפרישם לאחר שחלקו מיד עד שנאמר לו מפי הקב"ה:
וחד אומר: מפני שהן של תורה.
(יהושע כד, כו) "ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים" - פליגי בה ר' יהודה ור' נחמיה.
פליגי בה - בפירושא דהאי קרא מה כתב יהושע בס"ת:
חד אומר: שמנה פסוקים. וחד אומר: ערי מקלט.
חד אמר שמנה פסוקים - מוימת שם משה עד סיפא וחד אמר בפרשת ערי מקלט הוא אומר שכתובה בספר יהושע:
בשלמא למ"ד ח' פסוקים - היינו דכתיב: "בספר תורת אלהים".
אלא למ"ד ערי מקלט, מאי בספר תורת אלהים?
ה"ק: "ויכתוב יהושע בספרו את הדברים האלה הכתובים בספר תורת אלהים".
ספר שתפרו בפשתן - פליגי בה ר' יהודה ור"מ. חד אומר: כשר. וחד אומר: פסול.
למ"ד פסול - דכתיב: (שמות יג, ט) "למען תהיה תורת ה' בפיך".
למען תהיה תורת וגו' - ורישיה דקרא משתעי בתפילין ואיתקש הכא תורה לתפילין:
ואיתקש כל התורה כולה לתפילין. מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין, אף כל לתופרן בגידין.
ואידך?
כי איתקש למותר בפיך,
כי איתקש למותר בפיך - דכתיב בהאי קרא בפיך מן המותר בפיך שאין נכתבין על עור בהמה טמאה:
להלכותיו לא איתקש.
להלכותיהן - לדבר שאינו כתוב בתורה ובתפילין גופייהו לא גמרינן ליה אלא מהלכה למשה מסיני לא ילפי' בהיקשא:
אמר רב: חזינן להו לתפילין דבי חביבי
דבי חביבי - דודי אחי אבא והוא רבי חייא:
דתפירי בכיתנא.
ולית הלכתא כוותיה:
מתני. אחד משוח בשמן המשחה,
אחד כהן משוח בשמן המשחה - הם כהנים גדולים שהיו עד יאשיהו:
ואחד המרובה בבגדים,
ואחד המרובה בבגדים - הם ששימשו מיאשיהו ואילך, שנגנז שמן המשחה. כדאמרינן בהוריות (דף יב.). ושוב לא נמשחו כהנים. ולא היתה ניכרת כהונה גדולה בהם אלא בריבוי בגדים שמשמש בח' בגדים:
ואחד שעבר ממשיחותו
ואחד שעבר ממשיחותו - שאירע פסול בכ"ג ושימש אחר תחתיו וכשנתרפא כהן חזר לעבודתו ועבר זה ממשיחותו:
מחזירין את הרוצח.
מחזירין את הרוצח - במיתתן. כמו שנאמר: "ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח":
רבי יהודה אומר: אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח
משוח מלחמה - כהן המשוח לומר במלחמה צרכי המלחמה: "אל ירך לבבכם" וכל הענין (דברים כ):
לפיכך אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו:
גמ' מנא הני מילי?
אמר רב כהנא: דאמר קרא: (במדבר לה, כה) "וישב בה עד מות הכהן הגדול". וכתיב: (במדבר לה, כח) "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול". וכתיב: (במדבר לה, כח) "ואחרי מות הכהן הגדול".
וישב בה עד מות הכהן הגדול - הא חד. "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול" הא תרי. "ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח" הא תלתא:
ור' יהודה?
כתיב קרא אחרינא: (במדבר לה, לב) "לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן (וגו')".
ואידך?
מדלא כתיב: "הגדול", חד מהנך הוא:
לפיכך אימותיהן של כהנים וכו':
טעמא דלא מצלו, הא מצלו - מייתי.
והכתיב: (משלי כו, ב) "כצפור לנוד כדרור לעוף - כן קללת חנם לא תבא"?
(א"ל) ההוא סבא: מפירקיה דרבא שמיע לי, שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו.
שהיה להן לבקש רחמים על דורן - הלכך לאו קללת חנם היא:
ואיכא דמתני: כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו.
טעמא דמצלו, הא לא מצלו - מייתי - מאי הוה ליה למעבד?
הכא אמרינן: טוביה חטא וזיגוד מנגיד.
הכא אמרי - בבבל אומרין משל זה על אדם שלוקה בשביל סרחון של אחרים:
טוביה חטא וזיגוד מנגיד - משום ההיא דאמרי' בערבי פסחים: "טוביה חטא וזיגוד אסהיד ביה ביחידי", שלא היה עד שני בדבר, ונגדי' רב פפא לזיגוד. א"ל: "טוביה חטא וזיגוד מנגיד", ומאז היתה למשל:
התם אמרי: שכם נסיב ומבגאי גזיר.
התם אמרי' - בא"י אומרין משל זה:
שכם נסיב מבגאי גזר - שכם בן חמור לקח את דינה בת יעקב וההנאה שלו, ושאר בני העיר שלא נהנו מלו עצמן ונצטערו. "מבגאי" שם איש מבני העיר:
אמר ליה ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו.
כי הא דההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דר' יהושע בן לוי, ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי.
אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפי' בחנם היא באה.
מנלן?
מאחיתופל. שבשעה שכרה דוד שיתין, קפא תהומא, בעא למישטפא לעלמא.
שכרה דוד שיתין - יסודות של בית המקדש. ובגמרת ירושלמי (סנהדרין פ"י) מצינו: "תימוליוס של בית המקדש", והוא יסוד בלשון יוני:
קפא תהומא - צף התהום. בגמרת ירושלמי (שם): שמצא שם חרס שהגביה קולו ואמר לו אל תטלני מכאן שאני כבוש על התהום מיום מתן תורה שרעדה כל הארץ. ולא שמע דוד לדבריו ונטלו:
אמר: מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה?
מי שרי למכתב שם - פן ימחקוהו המים, ועובר משום: "ואבדתם את שמם" (דברים יב) ו"לא תעשון כן וגו'" (שם):
ליכא דאמר ליה מידי.
אמר: "כל היודע דבר זה ואינו אומרו - יחנק בגרונו".
נשא אחיתופל ק"ו בעצמו.
נשא אחיתופל כו' - יש תימה בדבר, שהרי לא קנה דוד את הגורן מארונה היבוסי עד מעשה דהסתה, שהיתה לאחר מיתת אחיתופל ג' שנים. ולפי דברים הללו צריכין אנו לומר שאע"פ שלא קנה הגורן, יודע היה מנעוריו מיום [שנמשח]. וישבו הוא ושמואל בנוית הרמה ובדקו בספר יהושע, ומצאו מקום לבית המקדש. כדכתיב: "עד אמצא מקום וגו'", וכדדרשינן ליה בזבחים באיזהו מקומן. (דף נד:) וחפר היסודות ברשותו:
אמר: "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה התורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לכל העולם כולו לא כל שכן?"
ימחה על המים - דכתיב בסוטה: (במדבר ה) "ומחה אל מי המרים", והרבה הזכרות בפרשה, ואפ"ה כתיב: "ומחה כו'". וקללה זו בחנם היתה - שלא היה מקללו אלא אם אינו אומר:
א"ל: שרי.
כתב שם אחספא, שדי אתהומא, נחת וקם אדוכתיה.
ואפ"ה כתיב: (שמואל ב יז, כג) "ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו, ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו (ו) אל עירו, ויצו אל ביתו, ויחנק וגו'".
א"ר אבהו: קללת חכם אפילו על תנאי היא באה.
אפי' על תנאי - ולא נתקיים התנאי אעפ"כ היא באה דהא קללה על תנאי היתה: "אם תכחד ממני", ולא נתקיים - שלא כיחד, ואעפ"כ נתקיימה הקללה. דכתיב: "ולא הלכו בניו בדרכיו וגו'". וזו קללה קללו עלי כה יעשה לך כמו שנעשה לי שאין בני מהוגנין:
מנלן?
מעלי.
דקאמר ליה [עלי] לשמואל:(שמואל א ג, יז) "כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר".
ואף על גב דכתיב: (שמואל א ג, יח) "ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו", [ואפ"ה] כתיב: (שמואל א ח, ג) "ולא הלכו בניו בדרכיו וגו'"