בפרך".
בפרך בפה רך - משכום בדברים, ובשכר, עד שהרגילום לעבודה:
רבי שמואל בר נחמני אמר, בפריכה[1] .
בפריכה - בשברון גוף ומתנים, וחזקה:
(שמות א, יד), "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" וגו'.
אמר רבא, בתחילה "בחומר ובלבנים", ולבסוף ו"בכל עבודה בשדה".
"את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים.
ה"ג בעבודה קשה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן שהיו מחליפין וכו' - וזו היא קשה, שלא היו רגילים בכך:
ולמ"ד נמי התם "בפה רך", הכא ודאי בפריכה.
ולמאן דאמר - "בפרך" קמא, "בפה רך", האי "בפרך" בתרא, ודאי פריכה היא. דהכתיב, "וימררו":
דרש רב עוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים.
בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות,
ושופתות - כשמושיבין הסיר על גבי כירה, קרי לה שפיתה:
אחת של חמין,
אחת של חמין - לרחוץ רגלי בעליהן בשדה:
ואחת של דגים.
ומוליכות אצל בעליהן לשדה.
ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים.
בין שפתים - בין מצרי השדות, מקומות צנועין. מצר גבול השדה גבוה מכאן, וחבירו מכאן, וחריץ באמצע:
שנאמר, (תהילים סח, יד) "אם תשכבון בין שפתים" וגו'.
בשכר "תשכבון בין שפתים", זכו ישראל לביזת מצרים.
שנאמר, (תהילים סח, יד) "כנפי יונה נחפה בכסף, ואברותיה בירקרק חרוץ".
יונה - ישראל. שנאמר, "יונתי תמתי" (שיר השירים ו, ט):
וכיון שמתעברות, באות לבתיהם.
וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח.
שנאמר, (שיר השירים ח, ה) "תחת התפוח עוררתיך" וגו'. [שמה חבלתך אמך]
עוררתיך - לצאת ממעי אמך:
חבלתך - לשון חבלי יולדה (הושע יג, יג):
והקב"ה שולח משמי מרום, מי שמנקיר
מנקר - מנקה:
ומשפיר
משפר - כמו שעושין לתינוקות, ליישב את איבריהם ולתקנן, שניתקין מצער הלידה:
אותן, כחיה זו שמשפרת את הולד.
שנאמר, (יחזקאל טז, ד) "ומולדותיך ביום הולדת אותך, לא כרת שרך,
לא כרת שרך - לא היה לך מיילדת לחתוך טיבור הולד:
ובמים לא רחצת למשעי וגו'".
למשעי - להחליק בשר. כמו, "חלקת צואריו" (בראשית כז, טז) "שעיעות":
ומלקט להן שני עגולין,
עגולין - כעין ככר עגול:
אחד של שמן ואחד של דבש.
שנאמר, (דברים לב, יג) "ויניקהו דבש מסלע ושמן" וגו'.
וכיון שמכירין בהן מצרים, באין להורגן.
ונעשה להם נס
נעשה להן - נס:
ונבלעין בקרקע.
ומביאין שוורים וחורשין על גבן.
שנאמר, (תהילים קכט, ג) "על גבי חרשו חורשים וגו'".
לאחר שהולכין, היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה.
שנאמר, (יחזקאל טז, ז) "רבבה כצמח השדה נתתיך".
רבבה כצמח השדה - גדילים מן הארץ כצמח השדה:
וכיון שמתגדלין, באין עדרים עדרים לבתיהן.
שנאמר, (יחזקאל טז, ו) "ותרבי ותגדלי, ותבואי
ותבאי - לבית אביך:
בעדי עדים".
אל תקרי, "בעדי עדים", אלא "בעדרי עדרים".
וכשנגלה הקב"ה על הים, הם הכירוהו תחלה.
הם הכירוהו - שראו שכינתו כבר:
שנאמר, (שמות טו, ב) "זה אלי ואנוהו".
זה אלי - שראיתי כבר:
(שמות א, טו) "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות" וגו'.
רב ושמואל.
חד אמר, אשה ובתה.
וחד אמר, כלה וחמותה.
מ"ד אשה ובתה, יוכבד ומרים.
ומ"ד כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע.
אלישבע - בת עמינדב אשתו של אהרן:
תניא כמ"ד אשה ובתה.
דתניא, "שפרה" זו יוכבד.
ולמה נקרא שמה שפרה?
שמשפרת את הולד.
ד"א.
"שפרה" שפרו ורבו ישראל בימיה.
"פועה" זו מרים, ולמה נקרא שמה "פועה"?
שהיתה "פועה"[2].
שהיתה פועה לולד - משעשעת אותו כדרך שמשחקים לתינוקות בדברים ערבים לשעשעו:
ד"א.
"פועה", שהיתה פועה ברוח הקודש, ואומרת, "עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל".
פועה - צועקת. כמו, "כיולדה אפעה" (ישעיהו מב, יד):
(שמות א, טו) "ויאמר בילדכן את העבריות" וגו'.
מאי אבנים?
ה"ג וראיתן על האבנים - אמר רבי יוחנן, סימן גדול מסר להן, בשעה שכורעת לילד יריכותיה מצטננות כאבנים. ד"א "על האבנים", כדכתיב "וארד בית היוצר" וגו' מה יוצר זה ירך מכאן כו':
א"ר חנן, סימן גדול מסר להן.
אמר להן, בשעה שכורעת לילד, יריכותיה מצטננות כאבנים.
סימן גדול - שלא תטלנו האם ותחביאנו ותאמר, "נפל היה". זה לכם הסימן של לידה, ואז תטלוהו ותהרגוהו. ד"א. להכי קרי ליה למשבר של אשה, "אבנים", כדכתיב גבי יוצר כלי חרס, "אבנים". ואשה נמי ליוצר דמיא:
ואית דאמר, כדכתיב, (ירמיהו יח, ג) "וארד בית היוצר, והנה הוא עושה מלאכה על האבנים".
מה יוצר זה, ירך מכאן וירך מכאן וסדן באמצע,
סדן - עץ עב, שעליו יושב, ומגלגל הבצים, לעשותן בדפוס הכלי, לפי גדלו וקטנו:
אף אשה, ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע[3].
(שמות א, טז) "אם בן הוא והמתן אותו".
א"ר חנינא, סימן גדול מסר להן,
סימן גדול מסר להם - "וראיתן על האבנים, אם בן הוא". שם, אתן יכולות לראות מיד, אם בן הוא, בלא שום הגבהה:
בן פניו למטה,
בן פניו למטה - כדרך תשמישו:
בת פניה למעלה.
בת פניה למעלה - כדרך תשמישתה. והכי מפרש במסכת נדה (דף לא):
(שמות א, יז) "ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן" וגו'.
"להן" מיבעי ליה?
א"ר יוסי בר' חנינא, מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו.
אליהן - משמע על עיסקי ביאה. לשון, "ויבא אליה" (בראשית כט, כג):
(שמות א, יז) "ותחיין את הילדים".
ותחיין - הוה ליה למיכתב, "ולא המיתו הילדים". "ותחיין" משמע, שהיו מסייעין להחיותן. שהיו טומנות אותן בבתיהן, ומגדלות אותם:
תנא, לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון[4].
(שמות א, יט) "ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים" וגו'.
מאי חיות?
אילימא חיות ממש?
אי נימא חיות ממש - מילדות:
אטו חיה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה?!
אלא אמרו לו, אומה זו כחיה נמשלה.
כחיה נמשלה - וחית השדה אינה צריכה למילדת:
יהודה, (בראשית מט, ט) "גור אריה".
דן, "יהי דן נחש". (בראשית מט, יז)
נפתלי, "אילה שלוחה". (בראשית מט, כא)
יששכר, "חמור גרם". (בראשית מט, יד)
יוסף, "בכור שור". (דברים לג, יז)
בנימין, "זאב יטרף". (בראשית מט, כז)
דכתיב ביה, כתיב ביה.
ודלא כתיב ביה?
כתיב, (יחזקאל יט, ב) "מה אמך לביא בין אריות רבצה" וגו'.
(שמות א, כא) "ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים".
רב ושמואל.
וחד אמר, בתי מלכות[5].
מ"ד בתי כהונה ולויה, אהרן ומשה.
אהרן ומשה - שיצאו מיוכבד:
ומ"ד בתי מלכות, דוד, נמי ממרים קאתי.
דכתיב, (דברי הימים א' ב, יט) "ותמת עזובה,
ותמת עזובה אשת כלב - והיא מרים. ולקמן מפרש למה נקראת שמה "עזובה".
והאי, "ותמת", שנצטרעה:
ויקח לו כלב את אפרת, ותלד לו את חור".
ויקח לו כלב את אפרת - לאחר שנתרפאת, חזר ולקחה לו. אלמא אפרת קרי מרים. וכתיב בדוד, "בן איש אפרתי":
וכתיב, (שמואל א' יז, יב) "ודוד בן איש אפרתי" וגו':
(דברי הימים א' ב, יח) "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב וארדון".
וכלב בן חצרון - פסוק הוא בדברי הימים:
"בן חצרון"?!
(במדבר יג, ו) "בן יפנה" הוא?!
בן שפנה מעצת מרגלים.
בן יפונה בן שנפנה מעצת מרגלים - תירוצא הוא דקא מתרץ. לעולם בן חצרון הוא, ולמה נקרא "בן יפונה" על שם מעשיו:
ואכתי בן קנז הוא?
דכתיב, (שופטים א, יז) "וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב"?
אמר רבא, חורגו דקנז הוה