Enjoying this page?

5 - Chamishi - Breishis/Genesis - Parshas Toldos 26:30-27:27

ספר בראשית - פרשת תולדות - חמישי - כו:ל-כז:כז

ל וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וַיֹּֽאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃

לא וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וַיִּשָּֽׁבְע֖וּ אִ֣ישׁ לְאָחִ֑יו וַיְשַׁלְּחֵ֣ם יִצְחָ֔ק וַיֵּֽלְכ֥וּ מֵֽאִתּ֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם׃

לב וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֨אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל־אֹד֥וֹת הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם׃

לג וַיִּקְרָ֥א אֹתָ֖הּ שִׁבְעָ֑ה עַל־כֵּ֤ן שֵׁם־הָעִיר֙ בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {ס}

(לג) שִׁבְעָה – עַל שֵׁם הַבְּרִית.

לד וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת־יְהוּדִ֔ית[1] בַּת־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת־אֵילֹ֖ן[2] הַֽחִתִּֽי׃

(לד) בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה – עֵשָׂו הָיָה נִמְשָׁל לַחֲזִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ, יד): "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר". הַחֲזִיר הַזֶּה כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב, פּוֹשֵׁט טְלָפָיו, לוֹמַר: רְאוּ שֶׁאֲנִי טָהוֹר! כָּךְ אֵלּוּ גּוֹזְלִים וְחוֹמְסִים וּמַרְאִים עַצְמָם כְּשֵׁרִים. כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה עֵשָׂו צָד נָשִׁים מִתַּחַת יַד בַּעֲלֵיהֶן וּמְעַנֶּה אוֹתָם. כְּשֶׁהָיָה בֶּן אַרְבָּעִים אָמַר: אַבָּא בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה נָשָׂא אִשָּׁה, אַף אֲנִי כֵּן (בראשית רבה סה, א).

לה וַתִּֽהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה׃ {ס}

(לה) מוֹרַת רוּחַ – לְשׁוֹן הַמְרָאוּת רוּחַ, כְּמוֹ (דברים ט, כד): "מַמְרִים הֱיִיתֶם". כָּל מַעֲשֵׂיהֶן הָיוּ לְהַכְעִיס וּלְעִצָּבוֹן לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה, שֶׁהָיוּ עוֹבְדוֹת עֲבוֹדָה זָרָה (בראשית רבה סה, ד).

בראשית פרק כז

א וַֽיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵֽרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃

(א) וַתִּכְהֶיןָ – בַּעֲשָׁנָן שֶׁל אֵלּוּ [שֶׁהָיוּ מְעַשְּׁנוֹת וּמַקְטִירוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה] (בראשית רבה סה, ד). דָּבָר אַחֵר: כְּשֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְהָיָה אָבִיו רוֹצֶה לְֹשָחֳטוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וְרָאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְהָיוּ בוֹכִים, וְיָרְדוּ דִמְעוֹתֵיהֶם וְנָפְלוּ עַל עֵינָיו. לְפִיכָךְ כָּהוּ עֵינָיו (בראשית רבה סה, י). דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת.

ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃

(ב) לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: אִם מַגִּיעַ אָדָם לְפֶרֶק אֲבוֹתָיו, יִדְאַג חָמֵשׁ שָׁנִים לִפְנֵיהֶן וְחָמֵשׁ לְאַחַר כֵּן. וְיִצְחָק הָיָה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ [כִּי יַעֲקֹב בֶּן שִׁשִּׁים וְשָׁלוֹשׁ כְּשֶׁנִּתְבָּרֵךְ, דּוֹק בְּרַשִׁ"י סוֹף הַסֵּדֶר]. אָמַר: שֶׁמָּא לְפֶרֶק אִמִּי אֲנִי מַגִּיעַ, וְהִיא מֵתָה בַּת מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְשֶׁבַע, וַהֲרֵינִי בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים סָמוּךְ לְפִרְקָהּ? לְפִיכָךְ לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי – שֶׁמָּא לְפֶרֶק אִמִּי, שֶׁמָּא לְפֶרֶק אַבָּא (בראשית רבה סה, יב).

ג וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צָֽיִד׃

(ג) שָׂא נָא – לְֹשוֹן הַשְׁחָזָה, כְּאוֹתָהּ ֹשֶשָנִינוּ (ביצה כ"ח ע"א): "אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּה" – חַדֵּד סַכִּינְךָ וֹּשְחוֹט יָפֶה, שֶׁלֹּא תַאֲכִילֵנִי נְבֵלָה[3].
תֶּלְיְךָ – חַרְבְּךָ שֶׁדֶּרֶךְ לִתְלוֹתָהּ.
וְצוּדָה לִי – מִן הַהֶפְקֵר וְלֹא מִן הַגֶּזֶל (בראשית רבה סה, יג).

ד וַֽעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּֽעֲב֛וּר תְּבָֽרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃

ה וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת[4] בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא׃

(ה) לָצוּד צַיִד לְהָבִיא – מַהוּ "לְהָבִיא"? אִם לֹא יִמְצָא צַיִד, יָבִיא מִן הַגֶּזֶל (בראשית רבה סה, יג).

ו וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל־יַֽעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֨עְתִּי֙ אֶת־אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל־עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר׃

ז הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַֽעֲשֵׂה־לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַאֲבָֽרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי׃

(ז) לִפְנֵי ה' – בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁיַּסְכִּים עַל יָדִי.

ח וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַֽאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ׃

ט לֶךְ־נָא֙ אֶל־הַצֹּ֔אן וְקַֽח־לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב׃

(ט) וְקַח לִי – מִשֶּׁלִּי הֵם וְאֵינָם גֶּזֶל, שֶׁכָּךְ כָּתַב לָהּ יִצְחָק בִּכְתֻבָּתָהּ לִטּוֹל שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים בְּכָל יוֹם (בראשית רבה סה, יד).
שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים – וְכִי שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים הָיָה מַאֲכָל שֶׁל יִצְחָק? אֶלָּא פֶּסַח הָיָה, הָאֶחָד הִקְרִיב לְפִסְחוֹ, וְהָאֶחָד עָשָׂה מַטְעַמִּים; בְּפִרְקֵי דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פרק לב).
כַּאֲשֶׁר אָהֵב – כִּי טַעַם הַגְּדִי כְּטַעַם הַצְּבִי.[5]

י וְהֵֽבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּֽעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָֽרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ׃

יא וַיֹּ֣אמֶר יַֽעֲקֹ֔ב אֶל־רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָֽנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק׃

(יא) אִישׁ שָׂעִר – בַּעַל שֵׂעָר.

יב אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֨נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵֽבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה[6]׃

(יב) יְמֻשֵּׁנִי – כְּמוֹ "מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם" (דברים כח, כט).

יג וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָֽתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַֽח־לִֽי׃

יד וַיֵּ֨לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו׃

טו וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַֽחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן׃

(טו) הַחֲמֻדֹת – הַנְּקִיּוֹת, כְּתַרְגּוּמוֹ "דָּכְיָיתָא". דָּבָר אַחֵר: שֶׁחָמַד אוֹתָן מִן נִמְרוֹד.
אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת – וַהֲלֹא כַמָּה נָשִׁים הָיוּ לוֹ, וְהוּא מַפְקִיד אֵצֶל אִמּוֹ? אֶלָּא שֶׁהָיָה בָּקִי בְמַעֲשֵׂיהֶן וְחוֹשְׁדָן (בראשית רבה סה, טז).

טז וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו[7]׃

יז וַתִּתֵּ֧ן אֶת־הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַֽעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ׃

יח וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי׃

יט וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָֽנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א[8] שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּֽעֲב֖וּר תְּבָֽרְכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃

(יט) אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ – אָנֹכִי הַמֵּבִיא לְךָ, וְעֵשָׂו הוּא בְּכוֹרֶךָ.
עָשִׂיתִי – כַּמָּה דְבָרִים כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי.
שְׁבָה – לְשׁוֹן מֵסֵב עַל הַשֻּׁלְחָן, לְכָךְ מְתֻרְגָּם "אִסְתְּחַר".

כ וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי׃

כא וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃

(כא) גְּשָׁה נָא וַאֲמֻשְׁךָ – אָמַר יִצְחָק בְּלִבּוֹ: אֵין דֶּרֶךְ עֵשָׂו לִהְיוֹת שֵׁם שָׁמַיִם שָׁגוּר בְּפִיו, וְזֶה אָמַר: "כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ" (בראשית רבה סה, יט).

כב וַיִּגַּ֧שׁ יַֽעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַֽעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃

(כב) קוֹל יַעֲקֹב – שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים (לעיל פסוק יט): "קוּם נָא". אֲבָל עֵשָׂו בִּלְשׁוֹן קַנְטוּרְיָא דִּבֶּר (להלן פסוק לא): "יָקֻם אָבִי".

כג וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃

כד וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי׃

(כד) וַיֹּאמֶר אָנִי – לֹא אָמַר "אֲנִי עֵשָׂו" אֶלָּא "אָנִי".

כה וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃

כו וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י בְּנִֽי׃

כז וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרְכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרְכ֖וֹ יְהוָֽה[9]׃

(כז) וַיָּרַח... – וַהֲלֹא אֵין רֵיחַ רַע יוֹתֵר מִשֶּׁטֶף הָעִזִּים? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנַס עִמּוֹ רֵיחַ גַּן עֵדֶן (בראשית רבה סה, כב).
כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה' – שֶׁנָּתַן בּוֹ רֵיחַ טוֹב, וְזֶהוּ שְׂדֵה תַּפּוּחִים. כָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית כ"ב ע"ב). 

Links to questions and answers on the Parsha

  1. 1 [רש"י בראשית לו, ב]
  2. 2 [רש"י בראשית לו, ב]
  3. 3 (לכאורה אם הפירוש של "שא" הוא "השחזה", מהו המשך הפסוק "וקשתך", הרי לכאורה אין משחיזין קשת? ולמה יאמר לו יצחק שישחיז את הקשת? ולכאורה הפירוש של חדד סכינך אינו קאי על "תליך" שהוא החרב, כי לכאורה הרי לא שוחטים עם חרב, וכדיוק לשון רש"י "חדד סכינך", ולא "חדד חרבך", והפסוק לפי פירוש רש"י לכאורה מדבר משני סוגי כלים, א' הוא סכין השחיטה, שלאחרי שיצוד את הציד הזהירו שיחדד את אחד הכלים, היינו הסכין לשחיטה יפה, וסוג הב' הוא החרב והקשת, ובפסוק קורא אותו "תליך וקשתך", והם הנצרכים בשביל הצידה, אבל אינו שוחט עם החרב, ורק משתמש בו אם הוא בסכנה וכיו"ב. ולפי"ז גם הפירוש של שא נא תליך, לכאורה אינו מובן, שהרי אינו שוחט עם החרב? ועוד למה אין רש"י מפרש בפשטות ש"שא נא" שהוא ש"ישא" את הכלים? ולכאורה י"ל שכל זה מתרץ רש"י, בזה שפירש התיבות של "תליך" שהוא החרב, לפני פירושו של התיבות שקודמים בפסוק "שא נא". והוא להודיענו שבאמת אינו מוציא את פירוש הפסוק מפשוטו ש"שא נא" פירשו שישא את החרב וכו', אמנם כיון שפירש רש"י ש"תליך" הוא החרב א"כ הוקשה לו לרש"י לפי"ז למה מקדים הפסוק "כליך", "לפני תליך וקשתך" הי' לו לומר "שא נק תליך וקשתך" בלי "כללך"? דבשלמא אם "תליך" הי' פירושו מה שהוא אחר, ולא חרבך, אם כן כליך הוא החרב, ובפרט שבהמשך הפסוק מבואר שעל חרבך תחי', הייינו שהחרב הוא הכלים של עשיו. וזה מובן אפי' מבלי הפסוק שלקמן, כיו שהפסוק אומר בתחילת הפרשת שעשיו היה יודע ציד, א"כ דבר פשוט הוא שהחרב הוא הכלי שלו. וכן גם מובא ברש"י אח"כ בברכות יעקב "כלי חמס מכרותיהם" שהחרב בידי בני יעקב הוא חמס, כיון ששיך לעשיו. אמנם כיון שהפירוש בתליך הוא החרב א"כ מה הפירוש של כליך? ועוד למה אומר בלשון "נא", היינו בקשה נוספת על הבקשה כללית, וכפירוש רש"י לעיל בדברי הקב"ה אל אברהם "קח נא את" בכדי שלא יאמרו, וכו'. א"כ מה היתה בקשתו של יעקב במיוחד בנוסף על הבקשה הכללית, ואמר למען תרכני נפשך, אבל מה מוסיף באמירת "נא"? וע"ז מבאר שבכליך בא הכתוב לרמז שיצחק ביקש ממנו מלבד הכלים שמפרשם בפסוק תליך וקשתך, רימז לו יצחק עוד כלי, והוא סכין השחיטה. אבל סכין השחיטה הרי אין צריך לקחת עמו כשהולך לצוד וזה נשאר בבית ומשתמש בו כשיחזור מהצידה. א"כ א"א לפרש ע"ז "שא" שישא, היינו שיקחהו. ולכן מפרש רש"י שלגבי הסכין המרומז ביתרון המלה "כליך", צריכים לפרש ש"נא" הוא לשון השחזה, היינו שבקשו שישחיז הסכין בכדי שלא להאכילו נבילה, וע"ז בקשו בלשון "נא", "שא נא",ובקשר לשאר הכלים שמפורטים בכתוב, היינו החרב והקשת ע"ז נשאר כפירוש הפשוט ש"שא נא" שישא את החרב והקשת וילך לצוד ציד. וכל זה שאנו מפרשים כן הוא רק לאחרי שאנו יודעים שהפירוש של "תליך" הוא החרב, וא"כ צריכים לפרש ש"כליך" הוא הסכין, ועל הסכין מפרש ש"שא", הוא מלשון השחזה.
  4. 4 [רש"י בראשית לז, כז]
  5. 5 (לכאורה קושיית רש"י "וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק", היינו שאין אדם אחד אוכל שני גדיים למאכלו. ולכאורה א"כ מה מתרץ רש"י "אלא האחד הקריב לפסחו" אבל מ"מ הרי אוכלים הקרבן פסח, א"כ איך יצחק אוכל שני גדיים אף שמאחד עשו פסח? אלא שלכאורה המטעמים שרצה יצחק לא היו יכולים לעשותו מהגדי של פסח, כיו שצריך להיות צלוי, וזה לא המטעמים שאהב, וא"כ הי' צריך גדי אחר להמעטעמים. והנה הוא שלח את עשו להביא לו צבי, אמנם רק כשב או עז כשר לקרבן פסח, א"כ צריך לומר שמלבד מה ששלח את עשו, הי' בדעתו לאכול גדי לקרבן פסח, ולכאורה צירף בזה גם כל המשפחה, וא"כ לא אכלו לבד, ובתיב"ע מביא שאחד הי' לשם פסח, ואחד לשם חגיגה, ולכאורה י"ל, כיון שהפסח נאכל על השובע הי' צריך גם להחגיגה בכדי שיהא נאכל על השובע, אמנם רש"י אינו מביא שהשני הי' חגיגה רק שהי' מטעמים. וצ"ל שקיים יצחק את הדינים של קרבן פסח, כמו שמצינו אצל נח שלמד תורה שהקב"ה אמר לו להביא מהבהמה הטהורה שרק מהם יכול להקריב קרבן. ולפי"ז לכאורה נראה ששלח את עשיו רק להביא את המטעמים, אבל רבקה היתה מכינה לו בלא"ה גדי אחד לקרבן פסח שהי' אוכלו ביחד עם משפחתו. ורש"י לומד מזה שהביאו לו שני גדיים, שזה הי' בפסח, דבלא"ה אין יצחק אוכל שני גדיים, וא"כ צ"ל שאחד הי' לקרבן פסח שבו השתתפו כמה וכמה, והשני הי' למטעמים כמו שבקש. ולכן נמצא שלא אכל יצחק לבדו שני גדיים)
  6. 6 עי' רש"י מכות כד, א "לא רצה לשקר מתחלה שאמר: אולי ימושני [אבי]. אלא שאמו הכריחתו, ועל פי הדבור. דכתיב: עלי קללתך בני - ומתרגמינן: אלי אתאמר בנבואה [דלא  ייתון לווטיא עלך ברי]"
  7. 7 [רש"י סוטה יא, ב]
  8. 8 [רש"י בראשית כז, כב]
  9. 9 ראה לקו"ש שיחה ב' לפרשת ויחי שמביא הספרי אל פסוק זה ומבאר אותו, וכן מבאר שם את הפסוק בהמשך: "ויתן לך האלוקים"