ברם, צריך להיות לזכרון תמיד, ראשית העבודה ועיקרה ושרשה.
והוא: כי אף שהיראה, היא שרש לסור מרע. והאהבה, לועשה טוב.
אעפ"כ, לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב.
ולפחות צריך לעורר תחלה, היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל, שלא למרוד בממ"ה הקב"ה כנ"ל, שתהא בהתגלות לבו או מוחו עכ"פ.
דהיינו להתבונן במחשבתו עכ"פ, גדולת א"ס ב"ה ומלכותו, אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים.
ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין.
וכמ"ש: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא".
ומניח העליונים ותחתונים, ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל, ועליו בפרט.
כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם.
והוא גם הוא, מקבל עליו מלכותו, להיות מלך עליו, ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד.
"והנה ה' נצב עליו", "ומלא כל הארץ כבודו", ומביט עליו, ובוחן כליות ולב, אם עובדו כראוי.
ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה, כעומד לפני המלך.
ויעמיק במחשבה זו, ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו, וכפי הפנאי שלו, לפני עסק התורה או המצוה.
כמו לפני לבישת טלית ותפילין.
וגם יתבונן, איך שאור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין, הוא רצון העליון, הוא מלובש באותיות וחכמת התורה, או בציצית ותפילין אלו.
ובקריאתו או בלבישתו, הוא ממשיך אורו ית' עליו. דהיינו על חלק אלוה ממעל שבתוך גופו, ליכלל וליבטל באורו יתברך.
ודרך פרט: בתפילין, ליבטל וליכלל בחי' חכמתו ובינתו שבנפשו האלהית בבחי' חכמתו ובינתו של א"ס ב"ה המלובשות דרך פרט בפ' "קדש", "והיה כי יביאך". דהיינו, שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו בלתי לה' לבדו.
וכן ליבטל ולכלול בחי' הדעת שבנפשו, הכולל חו"ג שהן יראה ואהבה שבלבו בבחי' דעת העליון הכולל חו"ג המלובש בפ' "שמע", "והיה אם שמוע". והיינו כמ"ש בש"ע: "לשעבד הלב והמוח כו'".
ובעטיפת ציצית יכוין כמ"ש בזהר: להמשיך עליו מלכותו ית', אשר היא מלכות כל עולמים וכו', לייחדה עלינו על ידי מצוה זו. והוא כענין: "שום תשים עליך מלך".
ואזי, אף אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו - מ"מ מאחר שמקבל עליו מלכות שמים וממשיך עליו יראתו ית' בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו.
וקבלה זו היא אמיתית בלי שום ספק, שהרי היא טבע נפשות כל ישראל שלא למרוד במלך הקדוש ית' - הרי התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו ומחמת המשכת היראה שבמוחו - נקראות בשם עבודה שלימה ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו.
משא"כ אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצותיו - אינה נקראת בשם עבודת העבד. והתורה אמרה: "ועבדתם את ה' אלהיכם וגו'". "ואותו תעבודו וגו'".
וכמ"ש בזהר [פ' בהר]: "כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא כו', הכי נמי אצטריך לב"נ לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא כו'. ואי האי לא אשתכח גביה לא שריא ביה קדושה כו'".
[ובר"מ שם ד' קי"א ע"ב]: שכל אדם צ"ל בשתי בחי' ומדרגות, והן בחי' עבד ובחי' בן. ואף דיש בן שהוא ג"כ עבד - הרי אי אפשר לבא למדרגה זו בלי קדימת היראה עילאה כידוע ליודעים:
והנה, אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה - מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה, ממדרגות תחתונות די"ס דעשיה. אעפ"כ, מאחר שמתכוין בעבודתו כדי לעבוד את המלך - הרי זו עבודה גמורה. כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצות במנין תרי"ג, ואינן מעכבות זו את זו.
ועוד שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו. כי בשעה ורגע זו עכ"פ, מורא שמים עליו עכ"פ כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך, המביט עליו. שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו - שזו נק' יראה.
כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו'. תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם כו'".
רק שיראה זו נקראת: "יראה תתאה", ו"יראת חטא" שקודמת לחכמתו.
"ויראה עילאה", הוא ירא בושת כו'. דאית יראה ואית יראה כו'.
אבל בלי יראה כלל לא פרחא לעילא באהבה לבדה, כמו שהעוף אינו יכול לפרוח בכנף אחד. דדחילו ורחימו הן תרין גדפין, [כמ"ש בתיקונים].
וכן היראה לבדה היא כנף אחד ולא פרחא בה לעילא, אף שנק' עבודת עבד. וצריך להיות ג"כ בחי' בן. לעורר האהבה הטבעית עכ"פ, המסותרת בלבו שתהא בהתגלות מוחו עכ"פ. לזכור אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו לדבקה בו ית'.
וזאת תהיה כוונתו בעסק התורה או המצוה הזו, לדבקה בו נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן כנ"ל.
אך אמנם אמרו רז"ל: "לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל".
לכן יתכוין ליחד ולדבקה בו ית', מקור נפשו האלהית ומקור נפשות כל ישראל, שהוא רוח פיו ית'.
הנק' בשם שכינה, על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן.
והיא היא המשפעת בו כח הדבור הזה שמדבר בדברי תורה או כח המעשה הזה לעשות מצוה זו.
ויחוד זה הוא ע"י המשכת אור א"ס ב"ה למטה, ע"י עסק התורה והמצות, שהוא מלובש בהן.
ויתכוין להמשיך אורו ית' על מקור נפשו ונפשות כל ישראל, לייחדן.
וכמ"ש לקמן פי' יחוד זה באריכות ע"ש.
וזהו פי': "לשם יחוד קב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל":
הגהה
(וגם על ידי זה, יתמתקו גם כן הגבורות בחסדים ממילא, בהתכללות המדות ויחודם, על ידי גילוי רצון העליון ב"ה המתגלה למעלה. באתערותא דלתתא, הוא גילויו למטה, בעסק התורה והמצוה שהן רצונו ית'.
וכמ"ש באדרא רבא ובמשנת חסידים מסכת א"א פ"ד: שתרי"ג מצות התורה נמשכות מחיוורתא דא"א, שהוא רצון העליון, מקור החסדים):
ואף שלהיות כוונה זו אמיתית בלבו, שיהיה לבו חפץ באמת יחוד העליון הזה.
צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו, לעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לרוות נפשו הצמאה לה'.
אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמי', דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה כו' [כמ"ש לעיל בשם רעיא מהימנא].
מ"מ יש לכל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו.
כי אף שאינה באמת לאמיתו לגמרי בלבו, שיחפוץ בזה בכל לבו.
מ"מ מעט מזער חפץ לבו בזה באמת, מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל לעשות כל מה שהוא רצון העליון ב"ה.
ויחוד זה הוא רצונו האמיתי. והיינו יחוד העליון שבאצילות, הנעשה באתערותא דלתתא, ע"י יחוד נפש האלהית והתכללותה באור ה' המלובש בתורה ומצות שעוסקת בהן, והיו לאחדי' ממש כמש"ל.
כי עי"ז מתיחדים ג"כ מקור התורה והמצות שהוא הקב"ה, עם מקור נפשו האלהית הנקרא בשם שכינה, שהן בחי' ממלא כל עלמין ובחי' סובב כל עלמין. כמ"ש במ"א באריכות.
אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' להיות לאחדים.
בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו לגמרי, בכל לב ובכל נפש.
מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל לדבקה בה', ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל ח"ו מיחודו ואחדותו ית' בשום אופן, אפי' במסירת נפש ממש.
ועסק התורה ומצות והתפלה הוא ג"כ ענין מסירת נפש ממש.
כמו בצאתה מן הגוף, במלאת שבעים שנה, שאינה מהרהרת בצרכי הגוף, אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפלה, שהן דבר ה' ומחשבתו ית', והיו לאחדים ממש.
שזהו כל עסק הנשמות בג"ע. כדאיתא בגמרא ובזהר.
אלא ששם מתענגים בהשגתם והתכללותם באור ה'.
וזהו שתקנו בתחלת ברכות השחר קודם התפלה: אלהי נשמה וכו' ואתה נפחתה כו' ואתה עתיד ליטלה ממני כו'.
כלומ' מאחר שאתה נפחתה בי ואתה עתיד ליטלה ממני, לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך לייחדה באחדותך.
וכמ"ש: אליך ה' נפשי אשא.
והיינו על ידי התקשרות מחשבתי במחשבתך ודיבורי בדיבורך באותיות התורה והתפלה. ובפרט באמירה לה' לנכח, כמו: ברוך אתה וכה"ג.
והנה בהכנה זו של מסירת נפשו לה', יתחיל ברכות השחר: ברוך אתה כו'.
וכן בהכנה זו, יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה.
וכן באמצע היום, קודם שיתחיל ללמוד צריכה הכנה זו לפחות.
כנודע שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחל' הלימוד בבינונים.
וכמו בגט וס"ת שצריכים לשמה לעכב ודיו שיאמר בתחלת הכתיבה: הריני כותב לשם קדושת ס"ת או לשמו ולשמה כו'.
וכשלומד שעות הרבה רצופות יש לו להתבונן בהכנה זו הנ"ל בכל שעה ושעה עכ"פ.
כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים, להחיות התחתונים.
והמשכת החיות שבשעה שלפניה חוזרת למקורה [בסוד רצוא ושוב שבס' יצירה] עם כל התורה ומעשים טובים של התחתונים.
כי בכל שעה שולט צירוף אחד מי"ב צירופי שם הוי"ה ב"ה בי"ב שעות היום וצירופי שם אדנ"י בלילה כנודע.
והנה כל כוונתו במסירת נפשו לה' ע"י התורה והתפלה להעלות ניצוץ אלהות שבתוכה למקורו תהא רק כדי לעשות נחת רוח לפניו ית', כמשל שמחת המלך בבוא אליו בנו יחידו בצאתו מן השביה ובית האסורים כנ"ל.
והנה כוונה זו היא אמיתית באמת לאמיתו לגמרי בכל נפש מישראל בכל עת ובכל שעה, מאהבה הטבעית שהיא ירושה לנו מאבותינו.
רק שצריך לקבוע עתים להתבונן בגדולת ה' להשיג דחילו ורחימו שכליים וכולי האי ואולי וכו' כנ"ל: