613 - תריג איסור רחיצה ביום הכיפורים ובו כ"א סעיפים

תריג איסור רחיצה ביום הכיפורים ובו כ"א סעיפים:

א רחיצה כיצד?

כל רחיצה של תענוג - אסורה ביום הכיפורים. משום: "אשר לא תעונה וגו'".

לפיכך אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. בין בחמין, בין בצונן. ואפילו להושיט אצבעו במים - אסור.

אבל אם היו ידיו או רגליו או שאר מקום בכל גופו מלוכלך בטיט או בצואה, או שנטף דם מחוטמו - מותר לרחצו. כיון שאינו מתכוין לתענוג. רק שיזהר שלא ירחוץ אלא מקום המטונף בלבד:

ב וכן בבוקר, כשניער משינתו - נוטל ידיו ג' פעמים. כמ"ש בסימן ד'. (מטעם שנתבאר בסימן תקנ"ד). ויברך: "על נטילת ידים".

ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו. ולא יכוין להנאת רחיצה, רק להעביר הרוח רעה מעל הידים.

ולאחר שניגב ידיו במפה - מעביר המפה על גבי עיניו להעביר מהם חבלי שינה:

ג ואם יש לכלוך על גבי עיניו, ודרכו לרחצם בכל ימות השנה - רוחץ אותם כדרכו ואינו חושש.

וכן מי שהוא איסטניס, ואין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח פניו במים - מותר לו לקנח במים ביום הכיפורים.

אבל המנהג להחמיר, שאפילו מי שהוא איסטניס - אין מקנח פניו, ולא עיניו במים.

אלא אם כן יש לפלוף על פניו או על גבי עיניו, שאז מותר לכל אדם לרחוץ כדרכו בכל השנה:

ד אם הטיל מי רגלים ושפשף בידיו להעביר הנצוצות מעל רגליו. או שעשה צרכיו וקינח בידו - מותר לו לרחוץ ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו להעביר מהן הלכלוך. וכדי לברך אשר יצר בידים נקיות.

אבל אם לא שפשף ולא קינח בידו - לא יטול ידיו כלל. שמותר לברך: "אשר יצר" בלא נטילת ידים. כיון שלא נתלכלכו ידיו.

והרוצה ליטול ידיו קודם שיברך: "אשר יצר", ישפשף בידו ויקנח כדי שיצטרך ליטול ידיו. וכן נכון לעשות - כדי לברך אשר יצר בידים נקיות וטהורות:

ה במה דברים אמורים, בליל יום הכיפורים אחר התפלה. אבל קודם התפלה, או ביום, שמתפללין כל היום: אם הטיל מים אע"פ שלא שפשף בידיו, או שעשה צרכיו אע"פ שלא קינח בידו - מותר ליטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו. שמצוה להתפלל בידים טהורות ברחיצה. שנאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל":

ו וכן כהן העולה לדוכן - נוטל ידיו, אע"פ שנטל ידיו קודם התפלה. וכן הלוי, במקום שנוהגין שהלוי נוטל ידיו קודם שיוצק מים על ידי הכהן - מותר לו ליטול ביום הכיפורים. כיון שאינו מתכוין לתענוג.

ולפיכך הבא מן הדרך ורגליו כהות - מותר לרחצן, כיון שאינו מתכוין אלא לרפואה. וכן כל כיוצא בזה:

ז אסור לרחוץ פיו ביום הכיפורים. כמו שנתבאר בסי' תקס"ז ע"ש:

ח ההולך לבית המדרש או להקביל פני אביו או פני רבו או מי שגדול ממנו בחכמה או לצרכי שאר מצות - יכול לעבור במים עד צוארו, בין בהליכה בין בחזרה.

ואין חושש משום איסור רחיצה ביום הכיפורים - כיון שהולך לדבר מצוה. ועוד שאינו מתכוין לתענוג.

ובלבד שיעשה שינוי מכל עובר במים בחול. דהיינו שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו כדי להגביה חלוקו מעט, כמו שעושין כל עוברי במים בחול. כדי שע"י השינוי יזכור שהיום אינו חול, ולא יבוא לסחוט את בגדיו.

ואע"פ שבגד - שרייתו במים זהו כיבוסו, אע"פ שאינו סוחטו, כמ"ש בסי' ש"ב? 

אעפ"כ התירו לעבור במים ביום הכיפורים.

משום שלא אמרינן: "שרייתו זהו כיבוסו" אלא אם כן היה מלוכלך קודם השרייה. כמ"ש בסי' ש"ב (סעיף כא) ע"ש:

ט במה דברים אמורים, באמת המים, שאין מימיו רודפים מהר. אבל נחל שמימיו רודפין מהר ושוטפין - אף בחול אסור לעבור בו, אפילו אין המים מגיעין לו אלא מעט למעלה ממתניו -  מפני הסכנה, שלא ישטפוהו המים:

י אין היתר לעבור במים לדבר מצוה, אלא כשעובר במים עצמן. אבל לעבור בספינה קטנה - אסור אפילו לדבר מצוה.

לפי שלא התירו לדבר מצוה אלא איסור רחיצה - כיון שאין מתכוין לתענוג. אבל לעבור בספינה שיש בזה שבות גמור מדברי סופרים, כמ"ש בסי' רמ"ח (סעיף ט), ושל"ט (סעיף י) - העמידו חכמים את דבריהם, לבטל מצוה בשב ואל תעשה:

יא הרב אסור לעבור במים כדי לקבל פני תלמידו. ואפילו להקביל פני חבירו - אסור. אם אין חבירו גדול ממנו בחכמה.

אבל אם רוצה לשאול דבר הלכה מחבירו או מתלמידו שלמד גם אצל חכמים אחרים. ואין צריך לומר אם הולך ללמוד עם תלמידים. כגון שאין התלמיד יכול לבא אצלו - מותר לו לעבור במים בהליכה ובחזרה:

יב ההולך לשמור פירותיו - מותר לו לעבור במים. אע"פ שאין מצוה בהליכתו? מכל מקום משום הפסד ממונו התירו לו לעבור.

אבל בחזרתו - אסור לעבור. שאין בכך הפסד ממון אם לא יחזור למקומו עד לאחר יום הכיפורים:

יג אף במקום שהתירו לו לעבור במים - לא יעבור אלא אם כן אין לו דרך אחרת שיכול להגיע למחוז חפצו אם לא יעבור במים.

אבל אם יש לו דרך אחרת להקיף את המים, אפילו היא ארוכה מזו - מוטב שירבה בהילוך להקיף את המים ואל יעבור במים, שיש כאן חשש רחיצה. ועוד, שהוא קרוב לבוא לידי סחיטה:

יד מותר להצטנן בטיט, אע"פ שיש בו קצת לחלוחית. ואין בו משום איסור רחיצה. 

אבל אם יש בו כל כך לחות, עד שאם יניח עליו ידו תעלה בה לחות כל כך, עד שאם ידביקנה לידו אחרת תדבק בה הלחות שקבלה מן הטיט. וזהו נקרא טופח על מנת להטפיח - אסור להצטנן בו, מפני שזהו כרוחץ במים:

טו ומותר להצטנן בכל מיני פירות ובתינוק ובכל מיני כלים הריקים. בין שהם של כסף וזהב בין שהם של חרס. שלא אסרו אלא רחיצה במים.

אבל אסור להצטנן בכלים שיש בהם מים, אפילו אינן מלאים. שמא יתנענעו הכלים וישפכו המים שבהן על גופו ונמצא רוחץ ביום הכיפורים:

טז אע"פ שמן הדין מותר לשרות מפה במים בערב יום הכיפורים, ומוציאה מן המים קודם יום הכיפורים, ומתנגבת והולכת, עד שלא יהא בה טופח על מנת להטפיח, ואז מקנח בה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן.

אע"פ שאינו עושה להעביר הליכלוך אלא כדי להתענג - אעפ"כ מותר מן הדין - כיון שהיא נגובה מן המים, כמו שנתבאר בסימן תקנ"ד לענין תשעה באב.

מכל מקום, ביום הכיפורים - יש להחמיר. לפי שאם היה מקנח במפה שאינה נגובה מן המים, יש בכאן איסור מן התורה משום סחיטה. לפיכך יש להחמיר אף בנגובה מן המים שהיו עליה מבעוד יום. גזירה שמא לא תתנגב יפה ויקנח בה ויבא לידי סחיטה:

יז חולה, אע"פ שאין בו סכנה - מותר לרחוץ כדרכו ביום הכיפורים:

יח הכלה אחר נישואיה - מותרת לרחוץ פניה ביום הכיפורים. לפי שהיא צריכה להתנאות עד שתתחבב על בעלה. וכל שלשים יום לחופתה, היא קרויה כלה:

יט מי שראה קרי ביום הכיפורים: בזמן הזה שבטלה תקנת עזרא שתיקן טבילה לבעל קרי - אסור לו לטבול, או לשפוך עליו תשעה קבין. 

אפילו מי שנוהג כך בכל ימות השנה - לא ינהג כן ביום הכיפורים. שאין מנהג להתיר את האסור, אלא לאסור את המותר. 

אלא אם הקרי עדיין הוא לח, מקנחו במפה, ודיו.

ואם נתייבש כבר או שנתלכלך בבשרו - רוחץ במקומות המלוכלכין שבו לבד ומתפלל:

כ אסור לאשה לטבול בליל יום הכיפורים, אפילו הגיע זמן טבילתה בלילה זו. כיון שאסורה לשמש בלילה זו - אין בטבילתה מצוה כלל. לפי מ"ש ביו"ד סימן קצ"ז, דטבילה בזמנה לאו מצוה היא אלא אם כן בעלה עמה, ומשום ביטול פריה ורביה:

כא אבל אשה הלובשת לבנים ביום הכיפורים, מותרת לרחוץ קצת בין ירכותיה בין בחמין בין בצונן - דכיון שע"י רחיצה זו היא ממהרת לטבול ולשמש - א"כ היא רחיצה של מצוה. וכבר נתבאר שכל רחיצה של מצוה מותרת ביום הכיפורים, ולא אסרו אלא כשמתכוין לתענוג: