המצווה הקל"ב
האזהרה שהזהרנו מלאכול את הפיגול.
והפיגול הוא הקרבן שנתקלקלה בו המחשבה בשעת שחיטתו או בשעת הקרבתו.
שחשב האיש שעסק בהקרבתו שיאכל ממנו אחר זמנו או יקטיר מה שראוי להקטיר ממנו אחר זמנו, כמו שביארנו ובררנו בפרק ב' מזבחים.
והאזהרה על אכילת פיגול זה היא אמרו: "לא יאכל כי קדש הם" (שמות כט, לג), כמו שביארנו במצווה שלפני זו.
אבל את העונש למדנו ממה שנאמר בפיגול בפרשת צו את אהרן: "ואם אכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה, המקריב אתו לא יחשב לו, פיגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו עוונה תשא" (ויקרא ז, יח).
ובאה הקבלה בפירוש פסוק זה, שהוא מדבר בקרבן שנתקלקלה בו המחשבה בשעת הקרבתו והוא הנקרא: פיגול, ושאמרו "האכל יאכל" אין כוונתו אלא אם חשב עליו שיאכל ממנו ביום השלישי.
אמרו: "כוף אזנך לשמוע, במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר". שהוא מתקלקל במחשבה זו.
והאוכל ממנו אחר מחשבה זו - חייב כרת.
שנאמר: "והנפש האכלת ממנו עונה תשא".
ואמר בנותר: "ואכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה" (שם יט, ח).
ובגמרא כרתות אמרו: "אל תהי גזרה שווה קלה בעיניך, שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שווה דילף עוון עוון מנותר: כתיב הכא "והנפש האכלת ממנו עונה תשא". וכתיב התם "ואכליו עונו ישא" מה להלן כרת אף כאן כרת".
וגם האוכל פיגול בשגגה - יביא חטאת קבועה.
וכבר נתבארו דיני הפיגול והנותר במקומות שונים בסדר קדשים.