יט חמישייטוְלָ֣קַחְתָּ֔ אֵ֖ת הָאַ֣יִל הַשֵּׁנִ֑י וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃
כ כ וְשָׁחַטְתָּ֣ אֶת־הָאַ֗יִל וְלָקַחְתָּ֤ מִדָּמוֹ֙ וְנָֽתַתָּ֡ה עַל־תְּנוּךְ֩ אֹ֨זֶן אַהֲרֹ֜ן וְעַל־תְּנ֨וּךְ אֹ֤זֶן בָּנָיו֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדָם֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְלָ֖ם הַיְמָנִ֑ית וְזָרַקְתָּ֧ אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃
(כ) תנוך - הוא הסחוס האמצעי שבתוך האוזן, שקורין טנדרו"ם [סחוס]:
בהן ידם - הגודל ובפרק האמצעי:
כא כא וְלָקַחְתָּ֞ מִן־הַדָּ֨ם אֲשֶׁ֥ר עַֽל־הַמִּזְבֵּ֘חַ֮ וּמִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָה֒ וְהִזֵּיתָ֤ עַֽל־אַהֲרֹן֙ וְעַל־בְּגָדָ֔יו וְעַל־בָּנָ֛יו וְעַל־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וְקָדַ֥שׁ הוּא֙ וּבְגָדָ֔יו וּבָנָ֛יו וּבִגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃
כב כבוְלָקַחְתָּ֣ מִן־הָ֠אַ֠יִל הַחֵ֨לֶב וְהָֽאַלְיָ֜ה וְאֶת־הַחֵ֣לֶב ׀ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֗רֶב וְאֵ֨ת יֹתֶ֤רֶת הַכָּבֵד֙ וְאֵ֣ת ׀שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֗ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן וְאֵ֖ת שׁ֣וֹק הַיָּמִ֑ין כִּ֛י אֵ֥יל מִלֻּאִ֖ים הֽוּא׃
(כב) החלב - זה חלב הדקים או הקיבה:
והאליה - מן הכליות ולמטה.
כמו שמפורש בויקרא (ג, ט) שנאמר, "לעומת העצה יסירנה".
מקום שהכליות יועצות.
ובאמורי הפר לא נאמר אליה.
שאין אליה קריבה אלא בכבש וכבשה ואיל.
אבל שור ועז, אין טעונים אליה:
ואת שוק הימין - לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם האמורים אלא זו בלבד:
כי איל מלאים הוא - שלמים.
לשון שלמות, שמושלם בכל.
מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום, למזבח, ולעובד העבודה, ולבעלים.
לכך אני מצריכו החזה להיות לו לעובד העבודה למנה.
וזהו משה.
ששימש במלואים.
והשאר אכלו אהרן ובניו, שהם בעלים.
כמפורש בענין:
כגכג וְכִכַּ֨ר לֶ֜חֶם אַחַ֗ת וְֽחַלַּ֨ת לֶ֥חֶם שֶׁ֛מֶן אַחַ֖ת וְרָקִ֣יק אֶחָ֑ד מִסַּל֙ הַמַּצּ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
(כג) וככר לחם - מן החלות:
וחלת לחם שמן - ממין הרבוכה:
ורקיק - מן הרקיקין.
אחד מעשרה שבכל מין ומין.
ולא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח, נקטרת, אלא זו בלבד.
שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר, נתונה לכהנים עם חזה ושוק.
ומזה לא היה למשה למנה, אלא חזה בלבד:
כד כד וְשַׂמְתָּ֣ הַכֹּ֔ל עַ֚ל כַּפֵּ֣י אַהֲרֹ֔ן וְעַ֖ל כַּפֵּ֣י בָנָ֑יו וְהֵנַפְתָּ֥ אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃
(כד) על כפי אהרן וגו' והנפת - שניהם עסוקים בתנופה, הבעלים והכהן.
הא כיצד?
כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף.
ובזה היו אהרן ובניו בעלים, ומשה כהן:
תנופה - מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו.
ותנופה מעכבת רוחות רעות.
תרומה מעלה ומוריד, למי שהשמים וארץ שלו.
ומעכבת טללים רעים:
כה כה וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ מִיָּדָ֔ם וְהִקְטַרְתָּ֥ הַמִּזְבֵּ֖חָה עַל־הָעֹלָ֑ה לְרֵ֤יחַ נִיח֙וֹחַ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה אִשֶּׁ֥ה ה֖וּא לַיהֹוָֽה׃
(כה) על העולה - על האיל הראשון שהעלית עולה:
לריח ניחוח - לנחת רוח, למי שאמר, ונעשה רצונו:
אשה - לאש נתן:
לה' - לשמו של מקום:
כו וְלָקַחְתָּ֣ אֶת־הֶֽחָזֶ֗ה מֵאֵ֤יל הַמִּלֻּאִים֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן וְהֵנַפְתָּ֥ אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְהָיָ֥ה לְךָ֖ לְמָנָֽה׃
כז וְקִדַּשְׁתָּ֞ אֵ֣ת ׀ חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוּנַ֖ף וַאֲשֶׁ֣ר הוּרָ֑ם מֵאֵיל֙ הַמִּלֻּאִ֔ים מֵאֲשֶׁ֥ר לְאַהֲרֹ֖ן וּמֵאֲשֶׁ֥ר לְבָנָֽיו׃
(כז) וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו' - קדשם לדורות, להיות נוהגת תרומתם והנפתם כחזה ושוק של שלמים.
אבל לא להקטרה, אלא, "והיה לאהרן ולבניו" לאכול:
תנופה - לשון הולכה והובאה, וינטילי"ר בלעז [להניף]:
הורם - לשון מעלה ומוריד:
כח וְהָיָה֩ לְאַהֲרֹ֨ן וּלְבָנָ֜יו לְחׇק־עוֹלָ֗ם מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י תְרוּמָ֖ה ה֑וּא וּתְרוּמָ֞ה יִהְיֶ֨ה מֵאֵ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִזִּבְחֵ֣י שַׁלְמֵיהֶ֔ם תְּרוּמָתָ֖ם לַיהֹוָֽה׃
(כח) לחק עולם מאת בני ישראל - שהשלמים לבעלים, ואת החזה ואת השוק יתנו לכהן:
כי תרומה הוא - החזה ושוק הזה:
כט וּבִגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַהֲרֹ֔ן יִהְי֥וּ לְבָנָ֖יו אַחֲרָ֑יו לְמׇשְׁחָ֣ה בָהֶ֔ם וּלְמַלֵּא־בָ֖ם אֶת־יָדָֽם׃
(כט) לבניו אחריו - למי שבא בגדולה אחריו:
למשחה - להתגדל בהם.
שיש משיחה שהיא לשון שררה.
כמו, (במדבר יח, ח) "לך נתתים למשחה".
(תהילים קה, טו) "אל תגעו במשיחי":
ולמלא בם את ידם - על ידי הבגדים הוא מתלבש בכהונה גדולה:
ל שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים יִלְבָּשָׁ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תַּחְתָּ֖יו מִבָּנָ֑יו אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֛א אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לְשָׁרֵ֥ת בַּקֹּֽדֶשׁ׃
(ל) שבעת ימים - רצופין:
ילבשם הכהן - אשר יקום מבניו תחתיו לכהונה גדולה.
כשימנוהו להיות כהן גדול:
אשר יבא אל אהל מועד - אותו כהן המוכן ליכנס לפני ולפנים ביום הכפורים.
וזהו כהן גדול.
שאין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בו:
תחתיו מבניו - מלמד שאם יש לו לכהן גדול בן ממלא את מקומו, ימנוהו כהן גדול תחתיו:
הכהן תחתיו מבניו - מכאן ראיה, כל לשון "כהן" לשון פועל עובד ממש, לפיכך ניגון תביר, נמשך לפניו:
לא וְאֵ֛ת אֵ֥יל הַמִּלֻּאִ֖ים תִּקָּ֑ח וּבִשַּׁלְתָּ֥ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בְּמָקֹ֥ם קָדֹֽשׁ׃
(לא) במקום קדוש - בחצר אהל מועד.
שהשלמים הללו קדשי קדשים היו:
לב וְאָכַ֨ל אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר הָאַ֔יִל וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ל פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
(לב) פתח אהל מועד - כל החצר קרוי כן:
לג וְאָכְל֤וּ אֹתָם֙ אֲשֶׁ֣ר כֻּפַּ֣ר בָּהֶ֔ם לְמַלֵּ֥א אֶת־יָדָ֖ם לְקַדֵּ֣שׁ אֹתָ֑ם וְזָ֥ר לֹא־יֹאכַ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֵֽם׃
(לג) ואכלו אתם - אהרן ובניו, לפי שהם בעליהם:
אשר כפר בהם - כל זרות ותיעוב:
למלא את ידם - באיל ולחם הללו:
לקדש אותם - שעל ידי המלואים הללו נתמלאו ידיהם, ונתקדשו לכהונה:
כי קדש הם - קדשי קדשים.
ומכאן למדנו אזהרה לזר האוכל קודש קדשים.
שנתן המקרא טעם לדבר, משום דקדש הם:
לד וְֽאִם־יִוָּתֵ֞ר מִבְּשַׂ֧ר הַמִּלֻּאִ֛ים וּמִן־הַלֶּ֖חֶם עַד־הַבֹּ֑קֶר וְשָׂרַפְתָּ֤ אֶת־הַנּוֹתָר֙ בָּאֵ֔שׁ לֹ֥א יֵאָכֵ֖ל כִּי־קֹ֥דֶשׁ הֽוּא׃
לה וְעָשִׂ֜יתָ לְאַהֲרֹ֤ן וּלְבָנָיו֙ כָּ֔כָה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּ֖יתִי אֹתָ֑כָה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תְּמַלֵּ֥א יָדָֽם׃
(לה) ועשית לאהרן ולבניו ככה - שנה הכתוב וכפל, לעכב.
שאם חסר דבר אחד מכל האמור בענין, לא נתמלאו ידיהם להיות כהנים, ועבודתם פסולה:
אתכה - כמו אותך:
שבעת ימים תמלא וגו' - בענין הזה, ובקרבנות הללו, בכל יום:
לו וּפַ֨ר חַטָּ֜את תַּעֲשֶׂ֤ה לַיּוֹם֙ עַל־הַכִּפֻּרִ֔ים וְחִטֵּאתָ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּכַפֶּרְךָ֖ עָלָ֑יו וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ׃
(לו) על הכפרים - בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב.
ולפי שנאמר (פסוק לה) "שבעת ימים תמלא ידם", אין לי אלא דבר הבא בשבילם, כגון האילים והלחם, אבל הבא בשביל המזבח, כגון פר שהוא לחטוי המזבח, לא שמענו?
לכך הוצרך מקרא זה.
ומדרש תורת כוהנים אומר, כפרת המזבח הוצרך.
שמא התנדב איש דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח:
וחטאת - "ותדכי", לשון מתנת.
דמים הנתונים באצבע, קרוי חטוי:
ומשחת אותו - בשמן המשחה.
וכל המשיחות כמין "כי" יונית:
לז שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תְּכַפֵּר֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹת֑וֹ וְהָיָ֤ה הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֹ֣דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֔ים כׇּל־הַנֹּגֵ֥עַ בַּמִּזְבֵּ֖חַ יִקְדָּֽשׁ׃
(לז) והיה המזבח קדש - ומה היא קדושתו?
"כל הנוגע במזבח, יקדש".
אפילו קרבן פסול שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד.
מתוך שנאמר, "כל הנוגע במזבח יקדש", שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי.
כגון, דבר שלא היה פסולו בקדש.
כגון, הרובע, והנרבע, ומוקצה, ונעבד, והטרפה, וכיוצא בהן?
תלמוד לומר, "וזה אשר תעשה", הסמוך אחריו.
מה "עולה" ראויה, אף כל ראוי.
שנראה לו כבר, ונפסל משבא לעזרה.
כגון, הלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, וכיוצא בהן: