א) כל הדברים הטובים שאירעו בט"ו באב הם תוצאה של שלמות מילוי הלבנה. מדוע דווקא בט"ו באב ולא בט"ו בשאר החודשים? ומשמע שהוא גדול מפסח וסוכות. המעלה של ט"ו באב היא שלמות לאחר חסרון.
ב) ט"ו באב אצל מתי מדבר קשור עם הירידה שבתשעה באב וגזירת החורבן, ובט"ו באב כלו מתי מדבר הוא העליה לאחר הירידה, ובו מאיר מעין הגילוי שלעתיד לבוא.
ג) לעתיד לבוא יהיה ביום ההוא ב' פעמים י"ה כי ו"ה יהיה גם בבחינת י"ה. ואז לא תהיה יניקה לחיצונים, לא יהיה חורבן ובית המקדש יהיה נצחי. לכן, הט"ו באב הוא בחינת י"ה קשור לבית המקדש השלישי. "ואתחנן" בגימטריה ת"ק עם ט"ו, ה' חסדים דאריך ודעתיק כפול 100. ועניין תקט"ו הוא שהחסדים דאריך ודעתיק מאירים בי"ה. כתף בגימטרא 500. וחמש עשרה אמות בשני הכתפים היינו שני פעמים י"ה היינו שהכתף 500 נמשך בחמש עשרה פעמיים. ב ענינים עליית זו"נ, והמשכת הכתר.
ד) ההמשכות בט"ו באב משום הירידה שלפניה לכן העליה היא בשלימות. אבל הרי כל השלימות הוא רק בענין הגילוי דהלבנה עצמה היא בשלימות בכל החודש, א"כ מעלת ט"ו הוא רק בענין הגילוי? וגם הרי הגילויים שבט"ו הרי הי' לפני כן בקלעי החצר כנ"ל? אף שכלו מתי מדבר בת"ב אמנם הגילוי הי' בט"ו ונקבע שבו כלו מתי מדבר.
ה) ביטול גזירת החורבן הוא בתשעה באב, נולד מושיען של ישראל אלא שגילוי זהו הוא בט"ו. ובאמת גם לפני תשעה באב שהכוונה היתה שיבא ארי' ויבנה אריאל אלא שהוא בהעלם. ועיקר הגילוי הוא בט"ו. היינו ששלימות ט"ו באב הוא כשלימות הלבנה בענין הגילוי.
ו) הציווי ועשו לי מקדש הוא בקשר למשכן אלא שבו נכללים כל הבתי מקדש. והגאולה העתידה הוא ע"י תשובה בזמן הגלות ולכן הציווי הוא במשכן דביצי"מ היו בגדר צדיקים. ולכן העינין של חמש עשר אמה לכתף הי' בתכלית ההעלם. ואז מתגלה שהבכיה שהי' בת"ב הוא בעצם בכי' של שמחה מצד התגלות מדרגות גבוהות.
ז) המחול בט"ו הוא מעין המחול דלע"ל ואז יהי' שני פעמים זה.
All the positive events that occurred on Tu B'Av are a result of the full moon. Why does this happen specifically on Tu B'Av and not on the 15th of other months? It seems that Tu B'Av is even greater than Pesach and Sukkot. The greatness of Tu B'Av lies in its perfection following a deficiency.
For the generation of the desert, Tu B'Av is connected to the decline of Tisha B'Av and the decree of destruction. On Tu B'Av, the deaths in the desert ceased, symbolizing an ascent following a descent, and it contains a glimpse of the future revelation.
In the future, the day will come when the letters "Yud" and "Hei" will be doubled, as the "Vav" and "Hei" will also be in the state of "Yud" and "Hei." Then, the external forces will have no influence, there will be no destruction, and the Third Beit HaMikdash will be eternal. Therefore, Tu B'Av is connected to the Third Beit HaMikdash.
The numerical value of "V'etchanan" is 515, which includes 15 (Tu B'Av), representing the five chassadim (kindnesses) of Arich and Atik, each multiplied by 100. The significance of 515 is that the chassadim of Arich and Atik shine within the letters "Yud" and "Hei." The numerical value of "ketef" (shoulder) is 500. The fifteen cubits on both shoulders symbolize the double "Yud" and "Hei," where the 500 extends into the fifteen, doubled, representing the ascent of Zeir Anpin and Nukva, and the drawing down of Keter.
The elevation of Tu B'Av stems from the descent that preceded it, making the ascent complete. But all completeness relates only to the revelation aspect, as the moon itself is complete throughout the month. So, is the significance of Tu B'Av only about the revelation? Furthermore, weren’t the revelations of Tu B'Av already present in the curtains of the courtyard? Although the deaths in the desert ended on Tisha B'Av, the revelation occurred on Tu B'Av, marking it as the day when the deaths ceased.
The nullification of the decree of destruction occurs on Tisha B'Av, the day the savior of Israel was born, but this revelation is seen on Tu B'Av. In truth, even before Tisha B'Av, the intention was for the Lion to come and rebuild Ariel, but this was concealed. The primary revelation is on Tu B'Av, signifying that the completeness of Tu B'Av is akin to the completeness of the moon in terms of revelation.
The command "Make for Me a sanctuary" refers to the Mishkan (Tabernacle) but includes all future Batei Mikdash (Temples). The future redemption will come through teshuva (repentance) during exile, and therefore the command was related to the Mishkan, where those who left Egypt were considered righteous. Hence, the matter of the fifteen cubits for the shoulder was utterly concealed. At that time, it will be revealed that the weeping on Tisha B'Av was essentially weeping of joy, due to the revelation of high levels.
The dance of Tu B'Av is a reflection of the future dance, where there will be a double "zeh"
בס"ד. יום ב' פ' עקב, חמשה עשר באב ה'תשמ"ז*
לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים[1], ומביא אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמרו המבאר ענין חמשה עשר באב[2], דאיתא בפע"ח[3] שהיו"ט דט"ו באב הוא שאז הוא שלימות[4] מילוי הלבנה [והענינים שאירעו בחמשה עשר באב (המנוים בגמרא[5]) הם כמו תוצאות מענינו העיקרי של יום זה – שלימות מילוי הלבנה]. ומדייק בהמאמר, הרי זה שביום הט"ו קיימא סיהרא באשלמותא[6] הוא בכל חודש, ואעפ"כ לא נקבעו ליו"ט מלבד פסח (ט"ו בניסן) וסוכות (ט"ו בתשרי). וביותר אינו מובן, שמפשטות הלשון לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו' משמע שהוא יו"ט גדול יותר מכל הימים טובים, גם מהימים טובים דפסח וסוכות, אף שגם ימים טובים אלה הם בט"ו בחודש[7]. ונקודת הביאור בזה (בהמאמר), שעיקר המעלה דמילוי ושלימות הלבנה ביום הט"ו הזה הוא שהמילוי והשלימות הוא לאחרי חסרון, שלאחרי חסרון היא שלימות נעלית יותר מהשלימות שמצד עצמה, כידוע[8] הכלל בעליות וירידות, דהעלי' שלאחרי ירידה היא עלי' למעלה יותר מהדרגא שלפני הירידה, וכל שהירידה היא ביותר, העלי' היא ביותר. ולכן עיקר המעלה דמילוי הלבנה הוא בט"ו באב, כי בחודש אב, הירידה דהלבנה (וישראל דדומין ללבנה[9]) היא ירידה גדולה ביותר, ולכן העלי' דט"ו באב (שלאחרי הירידה דתשעה באב) היא עלי' גדולה ביותר.
ב) ויש לומר, דענין הנ"ל שהיו"ט דט"ו באב הוא לפי שאז היא העלי' שלאחרי הירידה דתשעה באב מרומז גם בזה שהענין הראשון שאירע בט"ו באב הוא שכלו בו מתי מדבר[10]. דענין מתי מדבר קשור עם תשעה באב, שבת"ב נגזר על דור המדבר שימותו במדבר ולא יכנסו לארץ[1], וגם קיום הגזירה היתה בתשעה באב, שבכל ת"ב (דל"ט שנים האחרונות שהיו במדבר) היו עושין קבריהן[11]. והיו"ט דט"ו באב שבו כלו מתי מדבר הוא העלי' שלאחרי הירידה דתשעה באב[12]. ומזה מובן גם בנוגע ל(עיקר) הירידה דתשעה באב שבו חרב הבית בראשונה ובשני' [ובפרט שגם גזירת החורבן היתה באותו היום[13] (תשעה באב דשנה ראשונה שהיו במדבר) שבו נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ, ושתי הגזירות היו בשביל אותו החטא (חטא המרגלים)[13]], שבט"ו באב מאיר מעין הגילוי דלעתיד[14], שעיקרו[15] הוא בנין ביהמ"ק השלישי[16] – העלי' שלאחרי הירידה דחורבן בית ראשון ושני.
ג) וממשיך בהמאמר[17] ביאור השייכות דט"ו [באב] לביהמ"ק השלישי, שלע"ל יהיו גם ו"ה בבחינת י"ה, כמ"ש[18] ביום ההוא יהי' (יהי' הוא ב' פעמים י"ה)[19]. וכיון שיניקת החיצונים היא מבחינת ו"ה (זו"ן), משא"כ מבחינת י"ה (או"א) א"א להיות יניקה, לכן, לע"ל שגם ו"ה יהיו כמו י"ה, לא יהי' שייך אז חורבן וגלות. ומוסיף בהמאמר, שמהחילוקים בין י"ה (או"א) לו"ה (זו"ן) הוא, דאו"א הן תרין רעין דלא מתפרשין וזו"ן זיווגם הוא רק לפרקים[20]. ולע"ל שאז יהיו ו"ה כמו י"ה, גם ו"ה יהי' זיווגם בתמידות. ולכן, ביהמ"ק דלעתיד יהי' נצחי[21]. [דנוסף לזה שבביהמ"ק דלעתיד לא יהי' שייך חורבן לפי שלא יהי' שייך אז יניקת החיצונים, הנה גם הביהמ"ק עצמו יהי' באופן שאין שייך בו הפסק, אהל[22] בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח]. וזוהי השייכות די"ה [באב] לביהמ"ק השלישי, כי המעלה דביהמ"ק השלישי שאין שייך בו הפסק הוא לפי שיהי' בבחינת י"ה.
וממשיך בהמאמר[23] בביאור הענין דב' פעמים י"ה בהקדים הידוע[24] בענין ואתחנן בגימטריא תקט"ו[25], ת"ק עם ט"ו, דת"ק הוא ה' חסדים דאריך [שכל אחד מהם כלול ממאה] ולמעלה יותר ה' חסדים דעתיק, וענין תקט"ו הוא שה"ח דאריך ודעתיק מאירים בי"ה. וזהו גם חמש עשרה אמה קלעים לכתף[26], חמש עשרה (אמה) הוא י"ה וכתף בגימטריא ת"ק[27], וענין חמש עשרה אמה קלעים לכתף הוא המשכת עתיק בי"ה. וזהו גם ענין ב' פעמים י"ה, כי בחצר המשכן היו שני כתפים ובכל אחד מהם חמש עשרה קלעים[28], ושני פעמים חמש עשרה הוא ב' פעמים י"ה. ויש לומר, שהשייכות דחמש עשרה קלעים לכתף (המשכת עתיק בי"ה) עם ב' פעמים י"ה (שזו"ן הם כמו או"א) היא, כי מצד סדר ההשתלשלות, זו"ן הם למטה מאו"א, ובכדי שזו"ן יהיו כמו או"א הוא ע"י המשכת הכתר שלמעלה מהשתלשלות, ובכתר עצמו – עתיק. והחילוק דשני הביאורים (בהמאמר) הוא, שבביאור הראשון מדבר בענין העלי' דזו"ן, ובביאור השני מדבר בענין המשכת עתיק (השורש והסיבה להעלי' דזו"ן). וממשיך בהמאמר דט"ו באב שייך גם לביאור השני דשני פעמים י"ה, כי בט"ו באב הוא גילוי ה"ח דעתיק באו"א[29], ועי"ז נמשך גילוי עתיק גם במלכות[30]. ועיקר גילוי זה יהי' לע"ל, אלא שמעין זה מאיר גם עכשיו בט"ו באב, כנ"ל (סעיף ב) שבט"ו באב הוא מעין הגילוי דלעתיד.
ד) והנה הטעם לזה שבט"ו באב מאיר גילוי זה הוא לפי שבט"ו באב הוא השלימות דהלבנה שלאחרי הירידה דתשעה באב (כנ"ל סעיף א). וצריך להבין, דעיקר קיימא סיהרא באשלמותא (בחמשה עשר בחודש) הוא רק בנוגע להגילוי שלה. דהלבנה עצמה היא בשלימות בכל ימי החודש, והמעלה דחמשה עשר היא שהשלימות דהלבנה היא בגילוי. וכיון שכל הענינים שבתורה הם בתכלית הדיוק, צריך לומר, שהמעלה דחמשה עשר באב היא בענין הגילוי. וצריך ביאור, הרי בט"ו באב הוא מעין הגילוי דביהמ"ק דלעתיד, שיהי' (נוסף על הגילוי דבית ראשון ובית שני[31]) גדול מבית ראשון ושני[32], והגדלות דבית השלישי על בית ראשון ושני היא גדלות באין ערוך, וכמובן גם מהמבואר לעיל (סעיף ג) שביהמ"ק השלישי קשור עם ענין ב' פעמים י"ה שזו"ן יהי' כמו או"א ושבאו"א יהי' גילוי עתיק, ואעפ"כ, מקשרים המעלה דחמשה עשר באב עם זה שבחמשה עשר הוא שלימות הלבנה, שלימות בענין הגילוי[33].
גם צריך להבין, דכיון שהענין דחמשה עשר באב הוא ע"ד הענין דחמש עשרה אמה קלעים לכתף שהיו בחצר המשכן, שהי' עוד לפני הענין דחמשה עשר באב, גם לפני ענין הראשון שאירע בחמשה עשר באב, יום שכלו בו מתי מדבר [ויתירה מזו – גם לפני שילוח המרגלים שבשביל זה נגזר הענין דמתי מדבר], מהו גודל העילוי והחידוש דחמשה עשר באב, ועד שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב.
והנה ענין זה (שהיו"ט דט"ו באב קשור עם ענין הגילוי) מובן גם מזה שמהטעמים על קביעת היו"ט דחמשה עשר באב הוא לפי שהוא יום שכלו בו מתי מדבר (כנ"ל סעיף ב), דתוכן יום שכלו בו מתי מדבר הוא, שאז נתברר ונתגלה, איגלאי מילתא למפרע[34], שתשעה באב הוא יום שכלו בו מתי מדבר. ואעפ"כ קבעו היו"ט בחמשה עשר באב, שבו נתברר ונתגלה שכלו מתי מדבר, כי יו"ט זה קשור עם ענין הגילוי.
ה) ויובן זה בהקדים, דכמו שהגזירה דמתי מדבר כלתה בת"ב, אלא שלא ידעו ברור עד שנתמלאה הלבנה ביום הט"ו, עד"ז הוא בהגזירה דחורבן ביהמ"ק והגלות, שביטול גזירה זו הוא בתשעה באב, דבתשעה באב נולד משיח[35], ובמוצאי תשעה באב מקדשין הלבנה שענינה (דקידוש לבנה) הוא שהם[36] עתידים להתחדש כמותה[37], אלא שגילוי ענין זה (ובשלימות) הוא בט"ו באב, שבו הוא מילוי ושלימות הלבנה.
ובעומק יותר יש לומר, דזה שבתשעה באב היתה התחלת הענין דגאולה העתידה הוא לא רק ברגע שלאחרי החורבן שאז נולד מושיען של ישראל, אלא גם לפנ"ז. שהרי זה שעלה ארי' והחריב את אריאל הוא על מנת שיבוא ארי' ויבנה אריאל[38], דמזה מובן, שהכוונה דיבנה אריאל היתה לפני שהחריב את אריאל[39], אלא שאז, היתה כוונה ומחשבה זו בהעלם (בדרגא דמחשבה) ולא נמשכה בגילוי, בכדי שיוכל להיות חורבן ביהמ"ק, שעי"ז דוקא יהי' בנין ביהמ"ק השלישי שגדול יותר מבית ראשון ושני, וברגע שלאחרי החורבן, הותחל הגילוי דגאולה העתידה, נולד מושיען של ישראל. אלא שהלידה שבת"ב הוא רק התחלת הגילוי [כמובן גם מהענינים דת"ב שישנם גם לאחרי מנחת ת"ב וגם לאחרי קידוש לבנה במוצאי ת"ב[40]], ועיקר הגילוי הוא בט"ו באב. ועפ"ז יובן הקשר דמעלת חמשה עשר באב עם זה שבחמשה עשר הוא שלימות הלבנה, שהיא שלימות בענין הגילוי, כי ענין חמשה עשר באב הוא שבו הוא גילוי הגאולה שהיתה (בהעלם, במחשבה וכוונה) בת"ב.
ו) ויש לומר, דהטעם על זה שהציווי[41] ועשו לי מקדש, שהוא ציווי לדורות לעשות בית לה'[42] [ציווי על כל בתי מקדשות, כולל גם ביהמ"ק דלעתיד], נאמר (בגילוי) בנוגע לעשיית המשכן, הוא, לפי שבהמשכן הי' כלול בהעלם גם ביהמ"ק שהוא דירת קבע[43], וגם ביהמ"ק דלעתיד שהוא אהל בל יצען גו', עיקר ענין הקביעות (כנ"ל סעיף ג). וע"ד הידוע[44] בענין הגאולות, שבהגאולה דיציאת מצרים נפתח הצינור והיו כלולים בה כל הגאולות, כולל גם הגאולה העתידה. אלא שהגילוי דביהמ"ק השלישי ודגאולה השלישית הוא ע"י העבודה שבזמן הגלות, שהיא ע"ד עבודת התשובה. וכיון שביציאת מצרים היו ישראל במדריגת צדיקים[45], לכן, הענין דגאולה העתידה שכלול בהגאולה דיציאת מצרים, הי' אז בהעלם.
ועפ"ז יש לבאר זה שבחצר המשכן היו חמש עשרה אמה קלעים לכתף, אף שענין זה שייך לביהמ"ק השלישי, כי במשכן הי' כלול גם ביהמ"ק וגם ביהמ"ק השלישי. ואעפ"כ לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, כי לפני חטא המרגלים, כאשר מצד סדר ההשתלשלות לא הי' נתינת מקום לחורבן ביהמ"ק ובמילא גם לא לבנין ביהמ"ק השלישי, הי' זה בתכלית ההעלם. ולאחרי חטא המרגלים, כשנגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ וגם התחלת הענין דחורבן ביהמ"ק [כי אז היתה התחלת ההמשכה דביהמ"ק השלישי בהדרגא דמחשבה], הנה בחמשה עשר באב בכל שנה (מתחיל מחמשה עשר באב בו כלו מתי מדבר, ועאכו"כ לאחרי חורבן ביהמ"ק) הוא גילוי הפנימיות דחמש עשרה אמה קלעים לכתף שבחצר המשכן, שענינם הוא המשכת עתיק בי"ה ועי"ז גם במלכות, ענין אהל בל יצען, ביהמ"ק השלישי שאין (שייך) בו הפסק. ואז מתגלה גם הכוונה הפנימית של הבכי' דתשעה באב הראשון, ויבכו העם בלילה ההוא[46] שעי"ז נקבע בכי' לדורות, שהיא בכדי שתהי' הבכי' למעליותא דלע"ל, בבכי יבואו[47], בכי' של שמחה[48] מצד התגלות מדרגות הגבוהות[49], וע"ד שאמרו רז"ל[50] גבי ר"ע שכשהשיג סודות התורה בשיר השירים זלגו עיניו דמעות, דמעות של שמחה מצד ריבוי האור[51].
ז) וזהו שבחמשה עשר באב היו בנות ירושלים [ויש גורסין[52] – בנות ישראל] יוצאות וחולות בכרמים, שהמחול דחמשה עשר באב הוא בדוגמת ומעין המחול דלע"ל[53] שעתיד[54] הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכאו"א מראה באצבעו ואומר[55] הנה[56] אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, דביציאת מצרים אמרו "זה" פעם אחת (זה א-לי ואנוהו[57]) ולע"ל יאמרו שני פעמים זה[58] (הנה אלקינו זה גו' זה הוי' גו'). דביציאת מצרים שהיו אז במדריגת צדיקים אמרו זה רק פעם אחת – גילוי הוי' דז"א, ולע"ל, שיהיו במדריגת בעלי תשובה [דתשובה היא כפלים לתושי'[59]] יאמרו שני פעמים זה – גילוי הוי' דז"א וגילוי הוי' דעתיק[60]. וממשיך בכתוב נגילה ונשמחה בישועתו, דיש לומר, שישועתו (דהקב"ה) שלאחרי "זה" השני, הוא פנימיות עתיק. וכידוע[61] שלע"ל יהי' (גם) הגילוי דפנימיות עתיק.
ויהי רצון, שכל ענינים אלו יהיו בקרוב ממש, ובפרט לאחרי שאמרו בההפטורה דמנחת ת"ב קרובה ישועתי לבוא[62], שישועתי (דהקב"ה), הישועה שעלי' נאמר נגילה ונשמחה בישועתו, היא קרובה לבוא בקרוב ממש ובעגלא דידן, אמן[63] כן יהי רצון.
**********