Enjoying this page?

החלצו

החלצו מאתכם וגו'. [במדבר לא, ג]

וצריך להבין דהוה לי' למימר: "יחלצו"?

כי החלצו משמע כולכם, וכיון שנאמר: מאתכם, דהיינו מקצתם, אלף למטה [שם פסוק ד], א"כ הוה לי' למימר: "יחלצו"?

גם, מהו ענין נקמת הוי' במדין?

גם, מהו: "לכל מטות", והוה לי' למימר: "מכל מטות"?

אך, הנה בחינת מדין, הוא ממש נגד בחי' שם הוי'.

ולכן קודם מתן תורה היה, צ"ל הכנעת קליפת מדין, ע"י יתרו כהן מדין שאמר: "עתה ידעתי כו' [שמות יח, יא]. (כמ"ש בזהר ר"פ יתרו ס"ז ב').

והענין. ע"ד משארז"ל: [זבחים קטז, א] דבשעת מתן תורה נתקבצו כל האומות כו' עד שפתחו כולם ואמרו: ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.

וכמארז"ל: [סנהדרין צט, ב] שהעוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה.

ולהבין ב' שלומות הללו, צריך להקדים.

דהנה בחורבן בהמ"ק ראשון אמרו רז"ל: [ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז. הובא בפ"א שער היחוד והאמונה. וצ"ע קצת למה הביא הירושלמי שמוסיף הפרט שלא ויתר, הרי כאן נוגע בעיקר שהחורבן בא על הג' עבירות לכאורה, ולכאורה הי' לו להביא מיומא ט, ב עי' במ"מ על הלק"ת] ויתר הקב"ה על עבודת כוכבים וג"ע וש"ד, ולא ויתר על ביטול תורה.

וחורבן בית שני, היה רק בשביל עון שנאת חנם לבד. [יומא ט, ב]

וא"כ, למה עכשיו אריכות הגלות, שבית המקדש חרב יותר מי"ז מאות שנה. וגלות בבל, שהיה מפני עבירות חמורות הנ"ל, אעפ"כ היה רק שבעים שנה?

אך הענין הוא. כי הנה בשבעה אומות שהיו בארץ בעת שבאו אבותינו לארץ: הכנעני והחתי כו', נאמר: [במדבר לג, נה] "והיה אשר תותירו מהם כו'". כי הם היו שבע מדות הרעות. לכן, כשחטאו ישראל אז בבית ראשון ונתגברו בהם השבע מדות הרעות אלו מפני שהשאירו מהם. 

וכמ"ש: (בשופטים סי' א' וסי' ב') "ואתם לא תכרתו ברית כו' ולא שמעתם בקולי כו'". ומחמתם, [בהוספות להערות וציונים כתוב: בבוך 1102: ומחמת זה נכשלו] נכשלו בעבירות חמורות הנ"ל.

ע"כ היה הגלות בבל שבעים שנה. שעי"ז נתקנו שבע מדות הנ"ל. לכל מדה עשר שנה. כי כל אחד כלולה מעשר.

אך בבית שני, לא היה החטא במדות הרעות עצמן, כ"א בשנאת חנם. והיא קליפת מדין, שאינה נחשבת משבעה עממין הנ"ל, ואינו רע גמור כמו תאות רעות כו' ניאוף. כ"א שנאת חנם. שזהו לשון: מדין - ריב ומדון.

ומדה זו, אע"פ שאינה רע גמור, אך הוא מקור התהוות הרע. והוא ג"כ הפך הקדושה האלקית. (ועי' בזהר ויקרא די"ו ע"ב) שהיא דוקא בחינת אחדות והתכללות. שהוא יסוד כל התורה. כמ"ש הלל הזקן: [שבת לא, א] דעלך סני כו' ואידך פירושא הוא.

והיינו, משום דכך הוא למעלה. הוי' אחד [דברים ו, ד]. בחי' אחדות והתכללות. איהו וגרמוהי חד כו' [ת"ז בהקדמה]. הוא היודע והוא הדעה [רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב ה"י].

כי פי' "אחד", אין פירושו מהו"ע ית' - דהוא נקרא יחיד. אך פי' "אחד", היינו אחד בז' רקיעים והארץ. [סמ"ק סק"ד.] 

ולמעלה הוא בחינות ז' מדות. שכולם בטלים ומתכללים באחד.

וע"כ, בחי' מדין, ונרגן מפריד [ע"פ משלי טז, כח] - הוא המנגד לשם הוי' שהוא אחד. שגם כל המדות וההפכיים, כולם מתאחדין ובטלים באור הוי' כו'.

וע"כ גלות זה, שהוא תיקון ובירור בחי' שנאת חנם משתהה זמן רב יותר.

וזהו שארז"ל: [יומא ט, ב] ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם כו'.

פי', נתגלה עוונם, שהיה רע גמור, ע"כ עשו תשובה ע"ז מיד.

משא"כ אחרונים שלא נתגלה עוונם, דהיינו ענין שנאת חנם.

שכל אחד מטעה א"ע, שאין זה עון גמור. ע"כ לא נתגלה קצם, מפני שאין מתחרטין כ"כ מזה.

(וכמ"ש כה"ג ברבינו יונה רפ"ק דברכות, שלכך האשם שתי סלעים, וחטאת בת דנקא, [עי' בשו"ע אדה"ז סי' תר"ג] דכיון שהאשם בא על ספק חטא, אינו מתחרט כ"כ כו'. ע"ש)

או כמו עד"מ, לברר הפסולת הדק, צריך שהות יותר מן הפסולת הגס, שהוא ניכר לכל שהוא פסולת.

וכן בדינים בגמרא. א"צ עיון שהעורב אסור והיונה מותרת. אבל לברר דינים המסופקים שאין איסורין ניכר, צריך טורח וזמן רב יותר בפלפול ועיון, שאח"כ מכירין שהוא אסור.

וכמ"כ תיקון ובירור עון שנאת חנם, לפי שאינו נחשב כ"כ לרע גמור בעיני האדם, מפני שמדמה ששונאו בדין, ע"כ צריך ע"ז זמן רב.

אך להבין קצת חומר ענין זה דשנאת חנם איך שהוא המנגד ממש לשם הוי'.

והענין. דשם הוי' נק', ע"ש שמהוה מאין ליש.

והנה ידוע הקושיא, למה נק' ההתהוות מאין ליש. הלא אדרבה, הוא ית' היש האמיתי וכולא קמיה כלא חשיב [] ואין ואפס ממש?

אך הענין הוא. משום שא"ס ב"ה, כשמו כן הוא, אין לו תחלה כו'. ולכך כשהיה צ"ל המשכת האור להתהוות הנבראים בעלי גבול, א"א להיות ע"י השתלשלות עילה ועלול, שא"כ היה הכל בחי' בלי גבול.

אלא צ"ל צמצום עצום בתחלה, שיהיה הגילוי רק בחינת הארה מצומצמת לבד, בכדי שאז יוכל להיות בחינת הארה זו מקור ושרש להתהוות עולמות בעלי גבול, ושלא יתבטלו במציאות.

וזהו ענין היו"ד דשם הוי', שהוא בחינת צמצום. "ישת חשך סתרו" [תהילים יח, יב], רק גילוי בחינת נקודה. ויצא כברק חצו כו' [זכריה ט, יד].

ואחר היו"ד נמשך בחי' ה', שיש בו אורך ורוחב, והוא בחי' סוכ"ע וממכ"ע. למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. שכ"ז נמשך אחר בחי' היו"ד.

ולכן נקרא הבריאה יש מאין, שמקור התהוות היש הוא ע"י בחי': "מה", שהוא אין וכלא חשיב לגבי מהותו ועצמותו, שלמעלה מבחי' צמצום זה. ועמ"ש בד"ה וירא ישראל.

וזהו שארז"ל: [שבת עז, ב] כברייתו של עולם ברישא חשוכא, הוא בחינת הצמצו'. (וע' בזהר בפ' בלק (דקצ"א) שפי' שחור' אני [] שהוא בחי' היוד דלית ביה חיוורי) והדר נהורא, הוא בחי' ההתפשטות.

והנה הצמצום וההתפשטות הם ב' מדות ההפכיים, וצריך שיהי' בחי' ממוצע שיחבר ב' ההפכיים הללו. והיינו, ע"י בחי' שלמעלה משניהם.

שהוא המשכה מאור א"ס ב"ה, דקמיה כחשכה כאורה [תהילים קלט, יב].

כי חשוכא ונהורא זהו שייך רק בבחינת ומדרגות ברייתו של עולם, אבל קודם שנברא העולם, לא שייך בחינות אלו.

וע"י המשכה מבחינה זו, יוכל להיות קשר וחיבור בין שני ההפכיים. עד שבחי' חו"ב, שהן בחי' יו"ד וה"א, נעשו תרין ריעין דלא מתפרשין [זח"ב נו, א], אע"פ שהן בעצם ב' הפכיים ונקרא אין ויש. ומ"מ ע"י המשכה מאור א"ס ב"ה שלמעלה מב' הבחי' - הם מתכללים והיו לאחדים.

והמשכה זו, מרומזת בקוצו של יו"ד, שהוא למעלה מעלה מבחי' היו"ד, ועי"ז מתפשט ומתחבר היו"ד בה"א.

וכמבואר בפרדס: שהיו"ד יש לה ג' קוצין, ומקוץ התחתון נמשך הה"א, ובקוץ התחתון יש בחי' קוץ העליון. ונמצא שזה שיתפשט ויומשך היו"ד בה"א נמשך ע"י קוצו של יו"ד שהוא למעלה מעלה מעצם בחי' היו"ד. והוא הוא המחבר היו"ד עם הה"א.

(ועמ"ש בזה באריכות ע"פ לך לך. ועיין בזהר פ' ויקרא (ד"י ע"ב ודי"א ע"ב) ובמק"מ שם בשם הרח"ו שקוץ התחתון הוא הדעת. והיינו, שהדעת הוא המחבר חו"ב. ועיין בזהר הרקיע ר"פ בראשית גבי עאלת אות צ' כו' ע"ש. ובזהר פ' אחרי (דע"ז ב') גבי אלא במזלא תליא חבורא דלהון כו'. ובסה"מ (סי' קט"ו) בשם הלק"ת. ובפע"ח (שער הברכות פ"ג) ע"פ ושבילך במים רבים. ועוד בסה"מ (ריש סי' קנ"ו). וע' עוד בפרדס בעה"כ ערך קוץ).

וזהו ענין שהעוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה. כי הנה בחי' הגורם להיות השפעה זו מעצמות א"ס ב"ה לחבר בחי' י"ה, הוא ע"י התורה.

וזהו: "או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי" [ישעיה כז, ה] שלום לי ממש. היינו בבחי' י"ה דשם הוי'.

והטעם הוא, משום דאורייתא מחכמה נפקת [זהר]. וארז"ל: [תדא"ר פ' יח] "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו". וא"כ ממשיך שיהיה הקב"ה, שהוא עצמות א"ס ב"ה, נמשך ומתלבש בהתורה דמחכמה נפקת.

וזהו: "עוסק בתורה לשמה" [אבות רפ"ו], לשם התורה עצמה. וגם לשמה לשם ה'. יען, שעי"ז נעשה חיבור אותיות י"ה. ולכן נק' התורה שלום. 

 

(כי עי"ז נמשך בחי' ומדרגת הקוץ העליון כו'. כי אורייתא מחכמה נפקת. ושרשה ומקורה מבחינה שלמעלה מהחכמה. כי תרי"ג מצות דאורייתא עם ז' מצות דרבנן הם בחי' כתר. תר"ך עמודי אור. וכמו העמוד שמחבר הגג עם הקרקע. כך עי"ז נעשה התחברות י"ה שיהי' נמשך ההמשכה ומתפשטת גם למטה כו'. ועמ"ש בד"ה אחרי הוי' אלקיכם תלכו גבי ובקולו תשמעו. ומ"ש בד"ה ביום השמע"צ מענין או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי כו'):

 

ב וענין השלום בפמליא של מטה, הוא באותיות ו"ה שבשם.

כי הנה כתיב: [דה"א כט, יא] "לך ה' הגדולה והגבורה כו'", שהם ששה מדות עליונות. וזהו בחי' הוי"ו דשם הוי"ה.

והנה לעומת זה יש ג"כ ז' מדות הרעות. ומקור ושרש יניקתם הוא מבחי' קו השמאל דקדושה. וכמ"ש בזהר: דאית ימינא ואית שמאלא לעילא בסטרא דקדושה. ומקו השמאל משתלשל ונמשך יניקת החיצונים. וכמו נהר דינור נמשך מזיעתן של חיות. הרי הגיהנם נתהוה מפסולת הגבורות.

(ועמ"ש מענין זה בפ' חקת ע"פ זאת חקת התורה כו')

ולכן התיקון לזה הוא, ע"י שצ"ל שמאלא אתכליל בימינא. וכל התורה הוא על יסוד זה.

וכמ"ש בזהר ר"פ קרח שמזה היה חטא קרח, שלא רצה שיהיה שמאלא אתכליל בימינא כו'. וזהו הפך יסוד התורה.

ולכן נק' התורה תורת חסד [משלי לא, כו]. וזהו: "ימינך ה' נאדרי בכח" [שמות טו, ו], ועי"ז "ימינך ה' תרעץ אויב" [שם].

ועד"ז גם כל עונשי התורה, עם היותן בחי' גבורות, מ"מ הן כלולות בחסדים. שהעונש הוא, שעי"ז נעשה תיקון לנפש החוטא. וכמארז"ל: [מכות פ"ג מט"ו] כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן כו'. וכן אפי' עונש מיתת ב"ד, ארז"ל: גבי עכן: [סנהדרין ] יעכרך ה' היום הזה - היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב. נמצא, העונש זהו לתקן נפשו.

משא"כ החטא עצמו, הוא מר ממות. וכמ"ש: את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. [דברים ל, טו] נמצא הרע גרוע מן המות. (ועמ"ש מזה סד"ה ויקח קרח).

נמצא, בתורה בחי' שמאלא אתכלל בימינא.

משא"כ העונש שהיה קודם מתן תורה, היה מבחי' גבורות ממש. כמו גבי דור המבול ארז"ל: [סנהדרין פ"י מ"ג] דור המבול אין להם חלק לעוה"ב וכו'. וכן בדור הפלגה.

ונמצא העונש לא היה בשביל תיקון נפשו של החוטא וזהו גבורות גמורות.

(ואעפ"כ תכליתן חסד, לטובת העולם בכלל. וע' בהרמ"ז ר"פ שופטים)

ובחי' זו, שיהיה שמאלא אתכליל בימינא, נקרא שלום בפמליא של מטה. והוא ענין המתקת הגבורות בחסדים.

וזהו ג"כ ע"י התורה. כי הנה בתורה נאמר: [דברים לג, ב] "מימינו אש דת", אש שחורה ע"ג אש לבנה.

וזהו: [שמות כ, ב-ג] אנכי ולא יהיה לך, שהן מקור בחי' חסד וגבורה.

וכך גם כל דקדוקי התורה הן בחי' גבורות וצמצוצים, שבכך וכך דוקא יוכשר כו' ואם לאו פסול. וגבורות אלו הם תכלית החסד, שעי"ז יהי' גילוי אלקות.

וזהו: מימינו אש כו', והיינו ג"כ ע"י אור ההמשכה שלמעלה מהשתלשלות, משם נמשך להיות התכללות חו"ג, אע"פ שהן מצד עצמם ב' הפכיים, ולהיות שמאלא אתכליל בימינא. ורב חסד, נוטה כלפי חסד.

וזהו: שלום יעשה לי ממש. להיות התכללות המדות איהו וגרמוהי חד, שמתייחדין ביחוד גמור ואמיתי עד שהן אחדות ממש:

 

ג והנה כמ"כ יש ב' שלומות הנ"ל ג"כ בנפש האדם.

כי הנה הנפש יש בה ג"כ בחי' שם הוי'.

(וכמ"ש במ"א בפסוק ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל בלעם כו')

וכמ"ש: כי שם הוי' נקרא עליך [דברים כח, י]. כי הנפש כלולה מע"ס.

והנה חו"ב שבנפש, בהם מלובש בחי' י"ה.

והנה איתא: חכמה מוחא ובינה ליבא [ת"ז בהקדמה (פתח אליהו)] וכמאמר: הלב מבין.

וענין ההפרש בין מוח ללב. כי המוח הוא קר ולח, ששם מקור יסוד המים והליחות. והלב, הוא משכן יסוד האש.

וכך, בחי' חכמה ודעת גדולת ה', איך שלגדולתו אין חקר [תהילים קמה, ג] וכולא קמיה כלא חשיב, כשהוא משיג זה במוחו - הנה מזה נמשך הביטול רצון, לבטל א"ע לגמרי נגד רצון ה'.

ולכן נק' בחי' זו יו"ד, כי היו"ד הוא בחי' צמצום, כמש"ל. וצמצום זה באדם הוא, שיבטל רצונו כו'. וכן לבטל א"ע במחשבה דבור ומעשה, שלא לחשוב ולדבר כרצונו כו'.

גם מזה נמשך הענוה. ולכן נאמר במשה: [במדבר יב, ג] והאיש משה ענו מאד. לפי שהיה מבחי' חכמה.

גם, בחי' יראה נמשך מהמוח והחכמה. כמ"ש: [תהילים קיא, י] ראשית חכמה יראת ה'.

וגם: "בחכמה יסד ארץ". [משלי ג, יט], אבא יסד ברתא [זהר], שנק' אשה יראת ה' [משלי לא, ל].

ולכן, העצמות נמשכים מן המוח [ראה נדה לא, א]. וענין העצמות הוא שיש בהם חוזק גדול. וגם הם בחי' עומדים, ועמידה היא בחי' ביטול רצון.

וביטול זה הוא בחוזק גדול והיינו מחמת ההתמדה, בתקיעת הדעת בחוזק בגדולת ה' תמיד ולא שתהא חולפת ועוברת אחר התפלה.

אך מ"מ להיות שהמוח מים וליחות, הוא בבחי' קרירות.

אבל מעלת הלב, שם יסוד האש והצמאון בהתגלות, אהבה ברשפי אש ממש, מקרב איש ולב עמוק. וזהו נמשך מבחי' בינה. והוא בחי' ה' שיש לו התפשטות לאורך ורוחב. התפשטות המדות אהבה כו'.

וזהו: [משלי ג, יט] "כונן שמים בתבונה". שמים בחינת אש, נמשך מבחי' תבונה. ומזה נמשך בחי': "ויגבה לבו בדרכי ה'" [דה"ב יז, ו]. "ואתהלכה ברחבה" [תהילים קיט, מה].

והנה מהלב נמשך הבשר. [לעומת העצמות שנמשך מהמוח כנ"ל] וזהו: לבי ובשרי ירננו כו' [תהילים פד, ג].

והנה באמת צ"ל שני הבחי': דמוח ולב.

דמעלת האש שבו מבשלים הדבר ונתהפך ע"י האש למהות אחר. משא"כ בלא אש, ישאר על מהותו הראשון. כך, ע"י האש יוכל להיות התהפכות המדות דנה"ב. וגם צ"ל בחי' ויגבה לבו כו'.

אך, מעלת המוח גדול מאד, שממנו נמשך חוזק וקיום הביטול רצון במחשבה ודבור ומעשה. שלהיות נמשך בפועל ממש, הוא דוקא ע"י כח המוח.

וזהו: "בחכמה יסד ארץ" שהוא בחי' מעשה כו'. וכן הענוה הוא עיקר גדול.

אך הרי הם ב' הפכיים, מים ואש. ולכן צ"ל בחי' שלום ביניהם, המחברם להיות תרין ריעין ממש.

וזהו ענין: שלום בפמליא של מעלה שבנפש. והוא להיות מוח שליט על הלב. כי מהלב נמשך בחי' רצוא: אם רץ לבך [ספר יצירה]. אבל אח"כ צ"ל שוב. והוא העיקר.

וגם בענין ויגבה לבו ארז"ל: [סוטה ה, א] ת"ח צ"ל בו שמינית שבשמינית כו'. א"כ [אף שיש מעלה בויגבה לבו וכו'] הענוה צ"ל הרבה יותר, ויותר מבחי' ויגבה לבו כו'.

ועמ"ש מזה בד"ה יביאו לבוש מלכות.

וזהו שארז"ל: [ברכות כח, ב] המתפלל צריך לכרוע עד שיראה איסר כנגד לבו. פי', איסר לשון קשר. וכמו: "ואסרה אסר". והוא לקשר בחי' המשכ' מהמוח אל הלב, שיהיה המוח שליט על הלב. ויתקיימו ב' המעלות שבמוח ולב.

ועד"ז היו הכהנים והלוים. שעבודת הכהנים בחשאי, והוא מבחי' חכמה. ולוים בשירה וזמרה כו', בחי' רצוא. וכתיב גבי לוים: [במדבר יח, ב] "וילוו עליך וישרתוך" שהיו בטלים לגבי הכהנים.

והנה, שלום זה בפמליא של מעלה, הוא על ידי עסק התורה. שהיא המשכת רצון העליון שלמעלה מחו"ב. והוא העושה שלום ביניהם.

וכמש"ל בענין קוצו של יו"ד. וכך יש בנפש ג"כ בחי' קוצו של יו"ד. והוא הרצון שלמעלה מהטעם כו'. וממנו נמשך בחי' הדעת העליון, המחבר ומייחד חו"ב מוח ולב.

והיינו כי עסק התורה הוא בבחי' ביטול: אליך ה' נפשי אשא [תהילים כה, א]. מחשבה במחשבה דבור בדבור כו'.

ולכן עי"ז נמשך להיות מוח שליט על הלב. שלא יהיה התפעלות הלב בענין אהבה בבחי' יש אני אוהב ויש אני כו'. אלא בבחי': [דברים ו, ה] "ובכל נפשך", ביטול. "כי אליך ה' נפשי אשא"  [תהילים כה, א] מפני ש"אתה עתיד ליטלה ממני כו'" [ברכת אלקי נשמה].

ועמ"ש בד"ה וידעת היום גבי שלום לרחוק שנעשה קרוב:

 

ד וענין השלום בפמליא של מטה, הוא לאכללא שמאלא בימינא.

פי', כי מדות שבנפש האלקית נקראו בכלל בחי' ימינא, שהחסד גובר בהם. ולכן נקראת הנשמה: "בת כהן". אבל המדות דנה"ב הן בחי' שמאלא. ששרש ומקור נה"ב מפני שור מהשמאל.

והנה יש כ"ח עתים. [בקהלת ג א-ח נזכרו כח עתים] שלפעמים הנה"ב כפופה להנה"א בתכלית, ופעמים מתגבר לימשך אחר תאות גשמיים, ואין זה שלום.

אבל השלום הוא, שיהי' שמאלא אתכלל בימינא, שיתבררו המדות דנה"ב להבטל בהמדות דנה"א.

ועמ"ש מזה בביאור ע"פ ואהיה אצלו אמון.

וכמ"ש: בכל לבבך, בשני יצריך. שישוב היצה"ר ממש לאהבת ה', ע"י ההתבוננות, איך שבאמת אין עוד ממש, וא"כ למי יחפוץ זולתו ית'.

והנה שלום זה נעשה ג"כ ע"י התורה. כי עיקר בירור המדות הוא ע"י המשכת הדעת, שהוא חיות המדות ופנימיותן. והוא הממשיך בחי' חו"ב במדות להיות בחכמה אתברירו המדות של נה"ב.

(כמ"ש מזה בביאור ע"פ מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה בענין הדעת מהו משמש. ועמ"ש ג"כ בד"ה וכל בניך בענין א"ת בניך אלא בוניך, שכדי להיות בחי' ורב שלום, זהו ע"י בחי' בוניך שהיא עול תורה. ועמ"ש בביאור ע"פ מים רבים כו')

והנה עי"ז נמשך למעלה, המתקת הגבורות. והוא ענין יחוד ו"ה. והוא המשכת סוכ"ע בממכ"ע.

וכלל המשכה זו, הוא ע"י מעשה המצות.

וזהו: "והיה מעשה הצדקה שלום". שהצדקה ממשיך ג"כ בחי' שלום הנ"ל. דכמו שע"י הצדקה נעשה שלום למטה. שהעני מתקנא בהעשיר, וע"י הצדקה נעשה שלום ביניהם. כך ג"כ גורם שלום למעלה, בין משפיע למקבל כו'.

וע' באגה"ק בד"ה והיה מעשה הצדקה שלום.

ועמ"ש עוד מענין זה דשלום בפמליא של מעלה, חיבור הרצוא ושוב דלב ומוח, ושלום בפמליא של מטה בד"ה וכל העם רואי' את הקולות בפ' יתרו ע"ש.

ואחר כ"ז יובן ענין נקמת הוי' במדין.

כי בחי' שנאת חנם ופירוד, זהו ממש המנגד לשם הוי'. שעיקרו השלום וההתכללות בפמליא של מעלה ושל מטה.

והענין. שע"י בחי' התכללות שנעשה, עי"ז נמשך אור עליון, מבחי' שלימותא דכולא, הכולל הכל. "כי ממך הכל" כתיב. משא"כ בחינת הפירוד כו'.

ולכן מלחמת מדין הוא לנקום נקמת שם הוי' ממש.

וזהו: החלצו דמשמע כולכם. פי', כי כל אדם צריך לעמוד במלחמה זו, ללחום עם יצרו בעד שם הוי', המורה על יחוד. והיינו שיהיה ההתכללות כולם כאחד ממש כאיש אחד בלי שום פירוד לבבות וכו'. ועי"ז דוקא יכניעו את מדין.

וז"ש: לכל מטות. כי הנה ס"ר נשמות הן נגד ו"ק הכלולים כ"א מיו"ד ויו"ד מיו"ד כו'.

והנה יש ו"ק מלמעלה למטה וממטה למעל'. והן ב' בחי' שבטים. כמ"ש: ששם עלו שבטים שבטי י"ה. [היינו שהשבטי י"ה, שלמטה עלו לבחי' שבטי י"ה שלמעלה. היינו שרש הי"ב שבטים שלמטה. כמבואר בהמשך] היינו [שיש שבטי י"ה] מעלמא דדכורא ועלמא דנוק'.

וכן במטות יש ב' בחי'. הא', ההטייה וההמשכה מלמעלה למטה. כמו: הט שמיך ותרד (תהלים קמ"ד). ויש הטיה מלמטה למעלה: נטיתי לבי לעשות חקיך. "והנה פרח מטה אהרן" [מלמעלה למטה], "הרם את מטך כו'" [מלמטה למעלה].

וצ"ל ההתכללות מכל הבחי', ע"י ב' השלומות הנ"ל דפמליא של מעלה ושל מטה.

וזהו: "לכל מטות" ולא מכל. דמכל היה משמע רק מהשבטים שלמטה, שהן מבחי' עלמא דנוק'. אבל: "לכל" משמע כולן.

והיינו שע"י בחי' ההתכללות למטה בי"ב שבטים שלמטה, יומשך אור מלמעלה משרש הי"ב שבטים שנק': שבטי י"ה, בחי' פמליא של מעלה כנ"ל.

וזהו: "ויהיו על מדין", שעי"ז ישרה עליהם אור מבחי' שלימותא דכולא, שלמעלה מעלה משרש בחי' מדין כו'.

וז"ש: "אמרו אליו כל" [הושע יד, ג], שהוא ית' נק': כל. שכולל הכל ושורה ע"י ההתכללות למטה.

ובכל הנ"ל יובן חומר שנאת חנם.

ועמ"ש בד"ה הן עם אחד ושפה אחת.

והנה הגורם החיבור והתכללות הוא בחי' משה: ונחנו מה כו'.

ולכן היה צ"ל מלחמת ונקמת מדין ע"י משה דוקא.

וזהו מ"ש ברבות בשה"ש ע"פ: "שניך כעדר הרחלים כו', שכולם מתאימות" [שיר השירים ו, ו]. דקאי על ישראל שהלכו במלחמת מדין.

וכ"ה ג"כ ברבות (ר"פ מטות).

והענין כמ"ש במ"א ע"פ הנ"ל. דפי': "שעלו מן הרחצה" [שם], הוא ענין המשכת מ"ד מבחינת ים החכמה. והיינו ע"י משה רע"מ, שנא' בו כי מן המים משיתיהו.

ולכן: "שעלו מן הרחצה" הוא ר"ת משה. ועי"ז נעשו שכולם מתאימות, שהוא בחי' ההתכללות יחד ממש.

ולכן הם דוקא שנלחמו על מדין. וכנ"ל שלהיות על מדין הוא ע"י ההתכללות יחד: