Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5
מה טובו אוהליך יעקב כו'[1].
להבין מארז"ל: כל הקורא לאברהם אברם עובר בלאו שנאמר: ולא יקרא עוד שמך אברם. אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב הכי נמי - שאני התם דהדר אהדריה קרא כו'[2].
והענין שאי אפשר לבוא ולהגיע למדריגת ישראל כ"א בהקדימו תחלה מדת ומדריגת יעקב. ועיין בפ' וישלח דקע"ד ע""א.
והנה ביעקב כתיב: ויעקבני זה פעמים[3]. ולהבין זה צריך להבין תחלה הקושיא: למה ירדה הנשמה לעוה"ז בכדי שתקבל שכר אח"כ בג"ע, והלא קודם ירידתה היתה בודאי בג"ע והיתה נהנה מזיו השכינה ומהו היתרון ע"י ירידתה כו'?
והנה יש על זה כמה תירוצים. אך התירוץ האמיתי הוא כמארז"ל: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב.[4] וכמארז"ל: במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד[5].
והנה הנשמות קודם ירידתן לגוף הם בודאי צדיקים גמורים. אך זהו היתרון שלהם בירידתן בגוף שנעשים בחינת בעלי תשובה שאז הם למעלה מעלה מצדיקים.
(ועיין מזה בד"ה: אלה מסעי גבי אשר ברא אלקים לעשות כו'. ובד"ה: ועתה יגדל נא - שזהו ענין עומדים ומהלכים. ובד"ה מי מנה עפר יעקב. ובד"ה את קרבני לחמי כו').
והנה יש שלשה מיני תשובה:
האחד, היא התשובה תתאה - שיהיה סור מרע בתכלית שלא יפגום בעוונות גשמיים במחשבה ודבור ומעשה. וצריך לעשות תשובה, להתחרט על העבר ולעקור את רצונו מן הרע כו', שלא ירצה להפרד מיחודו ואחדותו ית', וכמ"ש לעיל.
וזה התשובה הוא בתפלה, ע"י אומרו: בא"י אלקינו - שיומשך בחינת אלקינו בקרבנו. והוא בחינת ממלא כל עלמין. כדכתיב בפ' וילך: (ל"א י"ז) הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה.[6]
(ועיין מזה בזח"א עמוד ק"ס: ושלטין עליה כו' ומאן גרים כו'. וברבות סדר נשא פרשה יו"ד דרל"ז א' בענין: ומצאוהו רעות רבות כו', ובפרשת ואתחנן דרפ"ט א').
וכתיב: כ"א עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם (בישעי' סי' נ"ט ב').[7] נמצא העון הוא מסך מבדיל בין האדם ובין אלקינו.
ובמ"א נתבאר פי' וענין: אלקינו - שאומרים כן על שם אלקים דוקא. והיינו משום שכדי להיות: אלקי בקרבי, שזהו פי' אלקינו - הנה זהו אי אפשר כ"א ע"י צמצום. ע"ד: צמצם שכינתו בין שני בדי ארון כו'[8].
דלכאורה אינו מובן הלא: מלא כל הארץ כבודו.[9] ואת השמים ואת הארץ אני מלא,[10] ולא נזכר ע"ז לשון צמצום כלל, ומדוע גבי בדי ארון ארז"ל: צמצם שכינתו.
אך הענין הוא, כי הגם שנאמר: את השמים ואת הארץ אני מלא - עכ"ז אינו מאיר בהם בבחי' גילוי כ"א בבחינת העלם, שהרי נקרא סתימו דכל סתימין. אבל בין בדי הארון היה אורו ית' מתגלה בבחינת גילוי.
והוא כמ"ש במ"א" שבאלקות אין שייך כלל ענין הסתלקות והתפשטות כ"א ענין העלם וגילוי. שבאמת את השמים וכו' אני מלא, רק שהוא בבחי' העלם, אכן בין בדי הארון היה מאיר בבחינת גילוי. וכמו עד"מ באדם המחשבה מאירה ברגל ג"כ כדלקמן. אך שברגל היא בבחינת העלם ומקיף אבל במוח היא מאירה בבחינת גילוי ממש ולא בבחינת העלם ומקיף לבד. וכמ"ש מזה באריכות בד"ה ויקח קרח.
והנה כדי שיאיר אלהותו בבחינת גילוי, אי אפשר כ"א ע"י צמצום שזה הגילוי הוא צמצום אצלו ית', כמו הדיבור עד"מ זהו הגילוי והוא השפלה וירידה לגבי הרב כו'. ועד"ז להיות נקרא: אלקינו ממש, זהו ע"י צמצום כו'. ולכן לא נזכר בחינה זו על כל השמות כ"א על שם אלקים דוקא. וזהו ענין התשובה האחד להיות בחינת: אלקי בקרבי[11].
(אך צ"ל דהא כתיב: כי חלק הוי' עמו,[12] והיינו שנשמת האדם הוא חלק משם הוי' ב"ה, כמ"ש באגה"ת פ"ד. וא"כ איך אנו אומרים שרק על שם אלקים דוקא אומרים אלקינו?
אך הענין שהרי אנו אומרים: הוי' אלקינו - א"כ ר"ל שהשם הוי' הוא עצמו ממש אלקינו. ופי', כי בודאי יש בכל נשמה חלק משם הוי' ממש ב"ה, כמשנ"ת באגה"ת שם פ"ד הנ"ל, וכמ"ש בד"ה ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל בלעם כו'. ועמ"ש בד"ה בפ' נסכים. אך שהמשכה זו הוא ע"י שם אלקים - כי שם הוי' הוא האור והחיות ושם אלקים הוא בחינת הכלים שבהן נמשך האור והן בחינת אותיות, וכמ"ש בסש"ב ח"ב ספ"ד.
וכמ"ש בד"ה וידבר אלקים כו' וארא אל אברהם כו' בענין אימתי גדול הוי' כשהוא בעיר אלקינו כו' עד וזהו וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי' - שע"י בחינת אלקים הוא גילוי שם הוי' כו'. ע"ש. ועיין מענין כי חלק הוי' עמו בזח"א דצ"ו ע"ב, קס"א ב'. ח"ב דצ"ו א', ח"ג ס"ב ב', צ"ד א' דרפ"ו ב'.
וז"ל הרמ"ז שם: בכל מקום הם אחוזים בו בין בבי"ע בין באצילות כי חלק הוי' הם ד' אותיות הוי', שהם נשמת ד' עולמות, לכל אחד יש לו חלק בפנימיות שלהם עכ"ל. ובפרשת תרומה דקל"ד ע"ב כתב וז"ל: שאע"פ שיש פירוד בין בי"ע לאצילות היינו בבחי' כלי העולמות, אבל לא בבחי' האור הפנימי המתפשט בהם, שהרי סודו שם הוי' יו"ד באצילות ה' בבריאה ו"ה ביצירה ועשייה עכ"ל.
ויש לעיין, דא"כ איך שייך לומר שכל ישראל יש לכל אחד ממש חלק משם הוי' שהוא בחינת אצילות ממש, דהיינו או אצילות העליון ממש או אצילות שבבי"ע. והרי ודאי רוב הנשמות הם מבי"ע ממש ולא מאצילות שבבי"ע. ועיין מזה בהרמ"ז ר"פ משפטים ד"ה מה תוספת לנשמתא.
וי"ל שאעפ"כ שרשן כולם מאצילות ממש, רק פי' נשמות דבי"ע היינו שהנשמה שבגוף אינה כ"א מבי"ע, אבל שרשה ממש י"ל כולם מאצילות ממש. וכמשנ"ת בביאור ע"פ יונתי בחגוי הסלע. ואף גם הנשמה המלובשת בגוף היא מבחינת שם הוי'. כענין מ"ש בע"ח שער השמות שער מ"ד פ"ד דיו"ד כלים הפנימי' דבריאה הם שמות הוי' והרי הנשמות נמשכו מפנימיות הכלים.
עכ"פ מזה מובן ענין פי': אלקינו, היינו ששם הוי' ממש הוא אלקינו כחנו וחיותנו ממש. ועמ"ש מזה בד"ה קדש ישראל לה')[13]:
קיצור. ענין ויעקבני כו'. ג' תשובות. הא' להיות סור מרע. שלא להיות עונותיכם מבדילים כו' ואז נעשה בחינת אלקינו. וזהו בא"י אלקינו. וענין פי' אלקינו וצמצם שכינתו. וענין חלק הוי' עמו ופי' הוי' אלקינו:
ב והנה פי': עונותיכם מבדילים כו', מבואר באגה"ת פ"ה. דהנה כתיב: ויפח באפיו כו' - שהוא המשכה מבחי' פנימיות החיות, היא בחינת חלק ה' ב"ה. וכמו שעד"מ כשהאדם נופח לאיזה מקום, אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים - אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום.
ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחינת הבל העליון. אך באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית' כו', אלא כמ"ש בישעי': כ"א עונותיכם היו מבדילים כו'. והטעם, לפי שהם נגד רצה"ע ב"ה המחיה את הכל כו'. ע"ש.
ועמ"ש בד"ה: את קרבני לחמי - בענין הלבושים צואים. כמארז"ל: מלפפתו כו' ע"ש[14]. ובר"ח שער הענוה פ"ו באמצע הפרק בד"ה: וכאשר יזכור האדם - אינון מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים כו' גרמין אפרשותא בין קוב"ה וישראל, ודא איהו רזא כי אם עונותיכם היו מבדילים כו'. עכ"ל.
וע' מענין פי' מחיצה בד"ה: ועשית ציץ, ומענין מש"ש: בכל צרתם. בשמות רבה פ' ב' - גבי מתוך הסנה. ועיין בזח"ב (דס"ט ב', ודקל"א א'). ועמ"ש בביאור ע"פ: יונתי בחגוי בענין פי': אלביש שמים קדרות כו'.
ומ"ש: גרמין אפרשותא - מובן. כי כשההשפעה נמשכת ע"י לבוש שק גס ועב אין גילוי אלקות בעולם, כי לבוש גס זה מסתיר לגמרי על הגוף. ועמ"ש בביאור ע"פ אלה מסעי*. ועיין באגה"ת פ"ו בענין: ובפשעכם שולחה אמכם. ובזח"ג פ' אחרי (ד' ע"ד ב'). וזהו ענין: עונותיכם היו מבדילים - שהם הגורמים התלבשות השפעת השכינה בע"ס דנוגה כו', וזהו המחיצה המפסקת כו'.
והענין: כי יעקב חבל נחלתו - וע"י שהאדם משפיל את עצמו להמשך אחר התאוות גשמיים באיסור או אפי' בהיתר, שהם נמשכים מהיכלות הקליפות, גורם בזה למעלה כמ"כ התלבשות השפעת ה' תתאה הנ"ל בע"ס דנוגה. וכשעושה תשובה ועוקר רצונו מהבלי העולם - גורם כמ"כ למעלה בחי' תשוב ה' תתאה למקורה כו'. וזהו ענין: בא"י אלקינו - שאזי אין מבדיל בין האדם ובין אלקינו כו'. ועיין באגה"ת פ"ח שזהו ענין: ונקה - מנקה הוא לשבים - לרחוץ ולנקות נפשם מלבושים הצואים כו', ע"ש.
והתשובה השנית: היא התשובה בבחינת ועשה טוב. דהיינו שאע"פ שהוא סור מרע בתכלית. אך שהוא ממעט במצות ועשה טוב, לייגע את עצמו בתורה ותפלה, היינו עצלות. וע"ז נאמר: (תהלים י"ד) אין עושה טוב אין גם אחד.[15] ופי' בעה"מ[16] שער קרית ארבע פרק קמ"ה: שעי"ז גורם הסתלקות טוב העליון שהוא היסוד.
והענין כמ"ש: אמרו צדיק כי טוב[17]. מדת צדיק הוא התקשרות והתחברות ההמשכה מבחינת סובב כל עלמין להיות נמשך ומאיר בבחינת פנימיות בבחי' ממכ"ע, ונקרא: יחוד קב"ה ושכינתיה.
ועיין בסש"ב פרק מ"א. ועיין מ"ש ע"פ והתהלכתי בתוככם. ועיין מ"ש סד"ה כי ההרים ימושו. ועיין בזח"ג (דק"י ע"ב) ע"פ ועשה טוב שכן ארץ, (ודרכ"ה ב') ובהרמ"ז שם.
וזהו פי' וענין: עובד אלקים - המבואר בסש"ב פט"ו שהוא מלשון עורות עבודים. וכך הוא מתקן ההסתר הנמשך מהצמצום דשם אלקים, ע"י מה שהוא מייגע את עצמו בועשה טוב להלחם עם הטבע והיצר כו'.
שכמ"כ ממשיך עי"ז יחוד עליון דשמש ומגן הוי' אלקים - שלא יסתיר המגן והנרתק. וכענין שילוב אד' בהוי' כו'. וממתקים הגבורות בחסדים, שזהו עיקר ענין היחוד.
ולכן כשאין עושה טוב כדבעי, גורם התגברות הדינין. כמש"ש (דק"י ע"ב): דהא כדין נורא דליק ואוקיד עלמא בשלהובי כו', משא"כ ע"י יחוד עליון, שהוא המשכת החסדים שהוא גילוי אור א"ס ב"ה הסובב כל עלמין בממכ"ע, אזי גם הגבורות דממע"כ[18] מומתקים. וז"ש בזח"ג: (דמ"ב סע"ב) א"ר יוסי כו' לית לה בפומא כו' ע"ש בפירוש הרמ"ז ודו"ק.
והנה מה שלמעלה במדרגה שם הפגם יותר. פי', שמי שנשמתו גבוה אזי פוגם החטא בהבטלו מועשה טוב, ושאינו עובד אלקים, ויותר גדול הנפילה שלו מהעון של איש ההמוני שאינו סור מרע.
דהנה כתיב: כי האדם עץ השדה.[19] ופי' בזהר ח"ג (דר"ב ב') שבחי' שורש נשמת האדם הוא בחי' עץ, דההוא: שדה אשר ברכו ה' כו'[20] ע"ש, ובפי' הרמ"ז.
והנה עד"מ עץ עושה פרי שיש בו פירות שלמטה סמוך לארץ ויש בו פירות שלמעלה גבוה מעל גבוה. והנה הפירות שלמעלה עם שהם עליונים יותר אך כשהם נופלים למטה, ע"י שבא הרוח ועוקרתן אזי הם נופלים למטה במרחק מהאילן יותר מן אותן הגדילים למטה, שאף כשנופלים לארץ אינן נופלין במרחק כ"כ. וכמארז"ל: מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ועד"ז ארז"ל: לפי גדולתו היה מפלתו.
וכך הוא בענין פירות האילן עץ החיים שהם הנשמות. כי הנה: ישראל עלו במחשבה - ומה שהוא למעלה במדרגה הנפילה הוא למטה יותר.
וכמ"כ הוא ג"כ בענין שבה"כ שמעולם התהו שמה ששרש' למעלה גבוה יותר, לכן נפל למטה יותר. שלכן הצומח מחיה הבעל חי. והבעל חי את המדבר. כי בשרשן היו גבוהים יותר שלכך כשנפלו נפלו למטה יותר כו'. עמ"ש מזה בד"ה ראשי המטות.
ולכן הפגם של הנשמה העליונה מי שהוא ת"ח, מה שפוגם בועשה טוב גדול עונו יותר מן העון ממש של הע"ה. וכן משמע בגמרא (יומא פרק יוהכ"פ דפ"ו ע"א) כגון אנא דמסגינא כו'[21] ע"ש. ולכן צ"ל התשובה בועשה טוב גדולה יותר.
ואין סתירה לזה ממשארז"ל: עבר אדם על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו, מה שאין כן בל"ת - דתשובה תולה ויוה"כ מכפר, דנמצא לכאורה שעל מצות עשה אין צריך תשובה כ"כ כמו על ל"ת?
דכבר נתבאר זה באגה"ת דמ"ש רז"ל: לא זז משם עד שמוחלין לו - היינו שמוחלין לו העונש אבל מ"מ האור נעדר כו' ולכן אין ללמוד משם שום קולא למ"ע כו'. ע"ש.
אבל כדי שיעשה תשובה שיתמלא גם האור שחסר בביטול מ"ע - ע"ז צריך לעשות תשובה עצומה: ממעמקים קראתיך כו'. ותשובה זו הוא ענין הבקשה בתפלה: בא"י - פי' שהבקשה של התשובה שעל העדר ועשה טוב, היינו שהוא להתקשר ולהדבק בשם הוי' שהוא סוכ"ע ובחי' מקיף כו' והוא למעלה מבחי' אלקינו שהוא בחי' ממכ"ע.
והיינו כי מ"ע ומצות ל"ת תלויים בשם הוי' - ע"כ להמשיך האור הנמשך ע"י המצות זהו ענין להדבק בשם הוי' ממש. ועל דרך מה שנתבאר באגה"ת שם פ"ח: ומאחר שרוח עברה ותטהרם אזי תוכל נפשו לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה, ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' כו'. ע"ש. והיינו כמו שהיתה כלולה בשם הוי' ממש.
(והנה לפי מה שכתוב לעיל, דגם פי' אלקינו היינו ענין הוי' אלקינו: כי חלק הוי' עמו, א"כ מהו ההפרש בין בחי' הא' לבחי' זו הב', שהוא להדבק בשם הוי' ממש.
אך הענין ע"פ מ"ש סד"ה וידבר אלקים כו' ושמי הוי' לא נודעתי להם. דהפי' בחי' שם הוי' קודם שבא לידי גילוי במדות כו' עד וכך היתה כוונת יעקב בתפלת: והיה הוי' לי לאלקים, פי' הוי' לבדו הוא בעצמו יהיה לי בבחינת אלקים כו'.
ועוד י"ל, ע"ד שיש ב' שילובים: שילוב הוי' באד' ואזי שם אד' גובר, וזהו הבחינה הא'. אמנם שילוב אד' בהוי' אזי שם הוי' גובר, וזהו הבחי' הב' דכאן.
והנה ענין תשובה זו בועשה טוב, שיהיה עושה המצוה בשמחה וטוב לב ולא מצות אנשים מלומדה. ועיין מ"ש ע"פ: אסרי לגפן בענין כבס ביין לבושו כו'. ומ"ש בד"ה: לכן אמור לבנ"י כו':
קיצור פי' מבדילים: באגה"ת פ"ד ובר"ח שער הענוה פ"ו אלביש שמים קדרות. יעקב חבל. ונקה. והתשובה הב', בועשה טוב. בחי' טוב מחבר סוכ"ע וממכ"ע. עובד אלקים. עץ השדה. ותשובה זו ליכלל בשם הוי' ממש, ועשיות המצות בשמחה כו':
ג והתשובה השלישית היא, שאע"פ שהוא סור מרע בתכלית וגם ועשה טוב בתכלית, אזי התשובה גדולה יותר. והוא, כדכתיב: (מלאכי ג' ז') שובו אלי ואשובה אליכם - פי' כמ"ש במ"א בפי': כל ימיו בתשובה - דאין ר"ל על עבירות ח"ו דא"כ מהו כל ימיו, אלא התשובה היא על הריחוק.
כי אף שהוא עושה טוב ומקיים המצות - עכ"ז יכול להיות עדיין בבחי' יש ודבר. וגם אפילו אהבה עדיין הוא בבחינת יש מי שאוהב. ועיקר התשובה הוא כמו שכתוב: והרוח תשוב אל האלקים כו' - דהיינו שירצה לשוב למקורו ושרשו בחי': ישראל עלה במחשבה. והיינו שירצה ליכלל ולדבק בעצמות אור א"ס ב"ה שהוא למעלה מעלה מבחי' ממכ"ע וסוכ"ע שאינו בגדר עלמין כלל כו'. וכמאמר: המתנשא מימות עולם.
ועד"ז נאמר בקריעת ים סוף: עד יעבור עמך הוי' - פי' למעלה משם הוי'. כי שם הוי' יו"ד חכמה כו', ונק' סוכ"ע. ובקי"ס היה הגילוי מלמעלה מעלה מבחי' סוכ"ע שעי"ז: הפך ים ליבשה - שעלמא דאתכסיא בא באתגליא ממש כו'. וע"ד מ"ש בזח"ג פ' שלח (דקנ"ח ב') ע"פ: היש ה' בקרבנו אם אין - שבחי' אין הוא ע"ק שלמעלה משם הוי' כו'. והנה שרש נשמות ישראל הוא מבחינה זו, כמארז"ל: דע מאין באת כו'. אין מזל לישראל כו'. ונוזלים מן לבנון - אתי מלבנון כלה.
וזהו ענין תשובה עצומה זו, שירצה לשוב וליכלל בעצמות אור א"ס ב"ה ממש. וזהו: שובו אלי - אלי ממש. ועיין בע"ח שמ"א פ"ג: דבחינת יחידה שבנפש בו מתלבש הניצוץ אלקי ממש, זהו דוגמת הכתר שנק' יחידה, ובו מלובש בחי' תחתונה שבמאציל כו' ע"ש.
ואם כן תשובה זו, היינו שישוב ויוכלל בבחינת שרשו שהוא הכתר א"א וע"י. וזהו תשובה הג' דבחי' נשמה, שישוב ויוכלל בשרשו בחי' חיה יחידה כו'.
והנה תשובה זו היא אל בחינת התורה. שהתורה נקרא: משל הקדמוני - שהיא משל ולבוש לבחינת קדמונו של עולם, מה שאינו בגדר עלמין כלל, שהוא עצמות אור א"ס ממש. וכמשנ"ת באגה"ק בד"ה: דוד זמירות קרית להו. ועמ"ש בד"ה ואהיה אצלו אמון.
ולכן ארז"ל: (סנהדרין צ"ט ב') כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. ופי': בפמליא של מעלה - מבואר במ"א דהיינו שמחבר בחי' סובב וממלא כו' - לפי שהיא המשכת בחי' עליונה יותר מסוכ"ע וממכ"ע כו'. ועיין מה שכתוב סד"ה: ביום השמיני עצרת - בענין גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. וגם שע"י המצות ההמשכה הוא בבחי' מקיף, אבל ע"י התורה נמשך הגילוי בבחינת פנימיות, וכמ"ש: ותורתך בתוך מעי. בקרבך קדוש, וארז"ל: כאלו קדוש שורה בתוך מעיו.
וזהו ג"כ ענין מארז"ל מדרש איכה בתחלתו: ויתר הקב"ה על עבודת כוכבים ועל ג"ע וש"ד, ולא ויתר על מאסה של תורה. דהנה כמו שיש באדם אברים החיצונים, ואברים הפנימים אשר החיות ממש תולה בהם, מה שאין כן באברים החיצונים שאף על פי שיחתוך ידו יוכל לחיות רק שיהיה בעל מום. אבל באברים הפנימים אפילו ע"י נקב לבד, שתינקב הריאה או קרום של מוח הוא טריפה ואינו יכול לחיות. לפי שעיקר הנשמה והחיות תולה בהם.
כן למעלה המצות נק' רמ"ח אברים דמלכא שהם בחי' כלים ואברים החיצונים. אבל התורה שהיא חכמתו ית' היא כלי ואבר הפנימי ממש, שאור א"ס אינו מלובש אלא בחכמה דוקא. וע"כ לא ויתר כו'.
וזהו מה שכתוב במתן תורה: אנכי הוי' אלקיך - פי' הוי' אלקיך היינו סוכ"ע וממכ"ע, אבל: אנכי מי שאנכי - הוא עצמות אור א"ס שלמעלה גם מסוכ"ע, והוא המתגלה ונמשך להיות הוי' אלקיך ממש, שבחי' שם הוי' זה נמשך מבחי' אנכי ממש.
וכמ"ש: ממעמקים קראתיך הוי' - ממעמקים היינו מעצמות אור א"ס ממש, שמשם נמשך להיות הוי' אלקיך ממש, על ידי עסק התורה שהיא גם כן מבחי' עומק, כמ"ש: מאד עמקו מחשבותיך. וכמ"ש ברבות סדר ויקרא ס"פ ג': אשרי אדם שיש בו דברי תורה ושמורים בידו כו' עליו הכתוב אומר מים עמוקים עצה בלב איש (משלי כ') ואומר: ממעמקים קראתיך, ואומר: תפלה לעני עכ"ל.
והיינו ע"י התשובה תחלה שיהי' עוסק בתורה לשמה. וכמ"ש במ"א בענין: הראיני את מראיך השמיעני את קולך כו'. וענין על שלא ברכו בתורה תחלה. וענין על תפלתי שתהא סמוכה למטתי. כדי שיהיה עסק התורה אחר הרעותא דליבא בתפלה כו'.
וזהו ברוך אתה הוי' אלקינו - פי': אתה - היינו מהותו ועצמותו ית' שלמעלה מבחי' שם הוי' יומשך להיות הוי' אלקינו ממש:
קיצור. תשובה ג' לעצמות אור א"ס שלמעלה מסוכ"ע וממכ"ע: עד יעבור עמך הוי'. והיינו: ושובו אלי ממש. וזהו ע"י עסק התורה. איברים הפנימים. וזהו: אנכי הוי' אלקיך:
ד והנה כל הג' תשובות הנ"ל, נק': בכר - כי ג' אותיות בכר הן יחידות עשירות מאות. הבי"ת - יחידות, הכ"ף - עשירות, הרי"ש - מאות.
והוא, כי הנה ג' תשובות הנ"ל, הם נגד ג' בחינות: נשמות דעשיה יצירה בריאה, והן בכלל ג' בחינות נפש רוח נשמה - שצריך לבררם ולתקנם ולהעלותם למעלה ע"י ג' תשובות הנ"ל.
ופי', כי התשובה הא' של סור מרע - היא של בחי' נפש ובחינת עשיה, והיא קרובה יותר לחטא גמור, מפני שעולם העשיה הוא קרוב למדור הקליפות וחיצונים שהוא היצה"ר, לכך הנפש דעשיה יכולה לעשות עבירה גמורה, וכמ"ש: נפש כי תחטא. והתשובה שלו הוא לעקור רצונו מן הרע, וע"י עקירת רצונו מעורר לעילא שלא יומשך חיות לחיצונים מרצון העליון כו'.
והתשובה הב', הוא של בחי' רוח, ובחינת יצירה.
והתשובה הג', היא של בחי' נשמה. ולכן צריך לשוב יותר מעומק הלב, כי נפילתו גדולה משניהם. וכמו שאמר הה"מ נ"ע: שהמ"ז[22] של צדיקים גמורים פוגמים יותר מעונות חמורות של הע"ה.
וזהו: וסביביו נשערה מאד כו' (בתילים סי' נ'), וארז"ל: מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה. (פ' בת' דיבמות קכ"א ב'). ועיין טעם ע"ז בפרדס שער כ"ט שער הטעמים פ"ג סד"ה פסק, ובת"ז ריש תקון י"ט (דל"ז ע"א).
וזהו ענין ג' אותיות: בכר - שהם יחידות עשירות מאות. כי בבריאה שהוא נשמה הספירות כלולים כל אחד מיו"ד, ויו"ד מיו"ד - ע"כ הם בבחינת מאות. וביצירה אינן כלולים רק מיו"ד, ובעשיה הם רק בבחינת נקודה לבד. וכמ"ש בע"ח שמ"ז פ"ה: שבעשיה הוא בחינת נקודה לבד. וגם בשער הפרצופים שער כ"ט בסופו כתב: ענין: נקודה ספירה פרצוף, כי הספירות דעשיה הם קטנות בתכלית, ונק' נקודה בערך הספירה כו'. ע"ש.
וג' אותיות אלו מרומזים ג"כ בענין הברכות: ברוך - היינו על ג' ההמשכות: דאתה הוי' אלקינו כנ"ל. ונרמז בתיבת: ברך בכורתי ברכתי כו'. וזהו: קדש לי כל בכר - שיוגבהו השלשה עולמות בי"ע, שהם נר"נ ע"י השלשה בחינות תשובה הנ"ל, ויתבררו משבירתן ויתעלו לעולם האצילות. וזהו: לי. ועיין מ"ש ע"פ וארשתיך לי.
וזהו: יפה שעה אחת בתשובה - שיש יתרון לאור מן החושך שנתברר, שעי"ז נתוסף אור כו'.
(ועל ג' תשובות אלו דנר"ן י"ל שאמרו: לא זז מחבבה עד שקראה בתי. עד שקראה אחותי. עד שקראה אמי. וענין: יתרון האור מן החשך - היינו שע"י שמהפכין חשוכא לנהורא ממשיכים תוספת אור באצילות מבחינת: ישת חשך סתרו, ומבחינת: קדש לי כל בכר - נמשך מלמעלה בחינת: רכב אלקים רבותיים כו'. סולו לרוכב בערבות. עיין בזח"ב תרומה (קס"ה ב') ובהרמ"ז שם, והוא ג"כ המשכה מבחינת נר"נ שלמעלה מאצילות. עיין בע"ח שער א"א פ"ד. וזהו ענין: אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. ועיין בזח"ג פינחס (דרמ"ז ע"א ודרכ"ו ע"ב) בענין נהר כבר).
וכ"ז, היינו ע"י שלוקח הבכורה ממנו. כי עשו היה בכור, וכמ"ש בד"ה ראה ריח בני ובד"ה בשלח פרעה, וזהו ענין שיצא ראשון כו' ע"ש היטב. וצריך ליקח ממנו בכורתו ע"י התשובות הנ"ל. פי', בעקירת הרצון מתאוות עוה"ז הן בסור מרע. וזהו קדש לי קדש א"ע במותר לך. והן ברצונו וחפצו בועשה טוב ובעסק התורה. שעי"ז העקירת הרצון נוטל ממנו בכורתו ממש.
כי הנה היצה"ר והקליפות הם מקבלים ג"כ חיות מרצון העליון, שאל"כ לא היה להם חיות. ואדרבה הם מגביהים א"ע לינק למעלה מההשתלשלות, מבחינת: ורב חסד - אשר שם נאמר: ואם צדקת כו' ורבו פשעיך כו'. וזהו: אם תגביה כנשר, כמ"ש במ"א בד"ה ויאבק איש. וכאשר האדם הוא מסלק רצונו מתאוות עוה"ז, שאינו רוצה בהם כלל, מעורר כמ"כ למעלה שיסתלק מהם רצון ה' מלהשפיע להם אור וחיות מבחינת: ורב חסד כו' - כ"א בבחי' צמצום כדי חיותן כו'.
והכח הזה, היינו לפי: שישראל עלו במחשבה, ולכן אפילו כשבחי': ואני בתוך הגולה - הוא על נהר כבר בחי' מחשבה הקדומה.
וזהו: ה' צלך - כצל שהוא פונה אחר האדם כך הוא ית' כביכול צל שלך עד שעי"ז שהאדם מסלק רצונו מהרע מעורר כן למעלה ממש. ובמה שמשים רצונו וחפצו בועשה טוב גורם למעלה גילוי פנימית רצון העליון בע"ס דקדושה כו'.
וענין עקירת הרצון היינו מ"ש: בא אחיך במרמה - פי' שלא יהיה האחוה והדביקות בעניני עוה"ז, אכילה ושתיה בהתקשרות אמיתית, כ"א במרמה. ע"ד מארז"ל: כאילו כפאו כו' - שיהיה זה ירידה אצלו, אלא שמכוין רק בכדי לברר בירורים, והיינו שאוכל בכדי שיתפלל בכח האכילה כו'. (וכמ"ש בש"ע א"ח סי' רל"א):
קיצור ג' תשובות נר"נ, והם יחידות עשירות מאות, נקודה ספירה פרצוף. והיינו בי"ע. וקדש לי - שיובררו עי"ז ויוכללו באצילות. ופי': קדש - ע"י שעוקר רצונו כמ"כ מעורר למעלה. ועי"ז ממשיך תוספת ויתרון אור לרכ"ב בערבות, רכב אלקים, נהר כבר כו'. והיינו ע"י התשובה נמשך מזה ג' בחינות בתי אחותי אמי כו':
ה וזהו מה טובו אוהליך יעקב. פי' הב' תשובות של סור מרע ועשה טוב - הם בחינת יעקב, יו"ד עקב, כי הם בחי' מעשה להיות סור מרע ועשה טוב, שעי"ז ממשיך היו"ד בבחי' עקב. וגם יעקב בכל מקום היינו ז"ת, וישראל - לי ראש, הוא בחינת מוחין ג' ראשונות. וכמ"ש בלק"ת ס"פ ויצא.
והנה בכ"מ הז"ת נק' בשם יעקב כו', וז"ת הוא בחי' רוח ונפש. וג"ר הוא נשמה. וע"כ ב' תשובות הראשונות דנפש ורוח הם בחינת יעקב, וזהו: ויעקבני זה פעמים, היינו ב' תשובות הנ"ל. ונק': אוהליך - אהל הוא בחינת מקיף, כי ע"י המצות נמשכים מקיפים, אבל עדיין אין מתלבש בתוכו בבחינת פנימיות ממש, שלהיות ההמשכה בפנימיות ממש הוא ע"י התורה.
וכנודע מענין: קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך - שע"י המצות נעשה בחי' קדושין שהוא רק המשכת אור מקיף מבחי' סוכ"ע, וכמו טבעת קדושין כו'. וע"י התורה הוא ההמשכה בבחינת פנימית: ביום חתונתו זו מתן תורה, המשכת טפת ח"ע כו'.
והנה ע"י סור מרע - נמשך שיהי' בחינת אלקינו וע"י ועשה טוב - בחינת גילוי שם הוי'. אכן גילוי זה בבחי' מקיף ואוהל. וזהו: ויעקב איש תם יושב אוהלים - היינו ב' אוהלים הנ"ל דהמשכת דהוי' אלקינו כו'.
ופי': מה טובו - היינו כשהוא בבחינת מ"ה וביטול ואינו נראה ליש. וכמ"ש: והצנע לכת עם אלקיך - אזי הם טובו. כדכתיב: כי טוב - ארז"ל: כי טוב לגנוז, היינו בחינת: והצנע לכת כו'.
(וכמ"ש במ"א שהחסדים המכוסים הוא בחינת עץ החיים, ומהחזה ולמטה ששם התגלות נק' עה"ד כו'. ועמ"ש בביאור דאלה מסעי בענין מ"ב מסעות כו') ועמ"ש בד"ה יבל הוא בענין אבי כל יושב אהל כו'.
משכנותיך ישראל. פי' שבבחינת ישראל[23] הוא שוכן בבחי' פנימית ממש, ולא בבחי' אהל ומקיף לבד. והיינו ע"י עסק התורה. וכמארז"ל[24]: משחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה. נמצא שהתורה היא בחינת השראה פנימית כמו: ושכנתי בתוכם.
וזהו ענין: ישראל - לי ראש, שבראש הוא גילוי המוחין וכללות חיות הנפש בבחינת פנימית, מה שבשאר האברים הוא רק בבחי' מקיף.
כמו המחשבה, שהיא מאיר גם ברגל, שתיכף כשעולה ברצונו ומחשבתו לנענע רגלו תתנענע הרגל וא"צ שהות כלל, אין זה אלא מפני שהמחשבה מאירה גם ברגל. אבל אעפ"כ הארה זו היא רק בבחי' מקיף שאין הרגל משיג מהות המחשבה. אבל בראש ובמוח מאיר המחשבה בבחינת גילוי בפנימית כו'.
ועד"ז נק': יעקב - יו"ד עקב, שע"י המעשה מאיר אור הסוכ"ע בבחינת מקיף. אבל: ישראל - לי ראש - ע"י עסק התורה מאיר ומתגלה אור הסוכ"ע בבחי' פנימיות ממש כו'.
וזהו: ולא יקרא עוד כו' כי שרית עם אלקים - פי' שהוא משתרר* על שם אלקים ע"ד: ותגזר אומר ויקם כו' - כנזכר הענין בזח"ג בהר (דק"י ע"ב). והיינו כי שם אלקים הוא בחינת מגן לשם הוי', וע"י העסק בתורה גורם שלא יהי' חלל ומסך מבדיל כי: כל העוסק בתורה הקב"ה קורא ושונה כנגדו כו'[25]. וע"כ הוא בבחינת כי שרית* כו'.
אך עיקר פי' ההפרש בין אוהליך למשכנותיך הוא עפמ"ש: ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן - אשר המשכן הוא עשר יריעות שש משזר תכלת וארגמן כו'[26]. שש - הוא ענין ששה מדות שמהם נמשך כשר ופסול כו'. וזהו ג"כ ענין הגוונין. וכמ"ש מזה בזח"ב (תרומה קל"ט א') וזהו ענין התורה. ותולעת שני - שאין כחו אלא בפיו כו'. וזהו ענין: משכנותיך ישראל.
אך ענין: יריעות עזים - שהם הנק' אהל. הענין כי הם מהבירורים שמתבררים מק"נ ע"י סור מרע ועשה טוב, שהם השני תשובות הראשונות.
כי הנה כתיב: ועשו אחי איש שעיר[27] - שמבחינת שערות העזים יונקים החיצונים. אבל ביעקב כתיב: ואנכי איש חלק. חלק הוי' עמו כנ"ל. אמנם ע"י הבירורים בסור מרע ועשה טוב מברר מבחינת שערות העזים. כמ"ש: ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו כו'.
והיינו ג"כ שמהם נעשה הגנה להיות לאהל ומגין על המשכן שהוא בחינת תורה להגן עליו מן החיצונים ולדחותן. וכמ"ש בגמרא פי"ב דיבמות (דק"ו ע"א) רבה דעסיק בתורה חי מ' שנין, אביי דעסיק בתורה ובגמ"ח חי שתין שנין. ועד"ז ג"כ הבעלי עסקים מגינים על הת"ח כו' שמתפרנסים על ידן כו'. ועמ"ש במ"א בפי': שערך כעדר העזים שגלשו כו'[28]. ועיין מענין ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן בזח"ב תרומה (דק"ס ע"א) פקודי (דרל"ג ב').
(ועוד י"ל בענין אוהליך ע"פ מ"ש ברבות סדר נשא פי"ב קרוב לסופה: מה טובו אוהליך יעקב - זה אוהל מועד שבמדבר ושבשילה ובנוב וגבעון. משמע אבל: משכנותיך ישראל - היינו בהמ"ק שבירושלים.
והענין כי האהל מועד נק' דירת עראי של הקב"ה, אבל המקדש שבירושלים היה דירת קבע. וכמ"ש מזה בד"ה ויגש אליו יהודה. ועיין זח"ב תרומה (קס"ד ב'), פקודי (דרמ"א א'). ובע"ח שער מיעוט הירח פ"ב.
וכך הוא בחינת יעקב ובחינת ישראל. כי בעלי עסקים נק' יעקב וכשהם קובעים עתים לתורה נק' דירת עראי. אבל ת"ח שעוסקים תמיד בתורה בקביעות נק' תורתם דירת קבע.
וזהו: ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל - שבחינת התורה עצמה, שהיא חכמה עילאה הנקרא היכלא עילאה דקוב"ה שאור א"ס ב"ה שורה שם בתמידות, הוא מתגלה בבחינת ישראל. אבל בחינת עדות אינו רק הארה מבחינת חכמה עילאה, כענין נובלות חכמה, הוא נמשך בבחינת יעקב ולכן נק' דירת עראי.
ועמ"ש סד"ה רני ושמחי מענין עדות ותורה, וסד"ה תורה צוה. ועמ"ש סד"ה וזאת המצוה - שהתורה נק' ג"כ בית, כמ"ש: א"ת[29] בניך אלא בוניך. ואיתא בע"ח שמ"א פ"ג: שי"ל[30] דאהלים הוא הממוצע בין לבוש לבית. ע"ש. ועד"ז כשקובעים רק עתים לתורה נק': אוהל - שהוא ממוצע בין בחי' מקיף דלבוש לבחי' מקיף עליון דבית. אבל כשעוסק בתורה בקביעות, נקרא: בוניך.
וזהו אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. (בתלים סי' פ"ז[31]) וארז"ל (פ"ק דברכות דף ח' ע"א) אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. והיינו ע"ד יתרון בחי': משכנותיך דישראל על בחי': אוהליך דיעקב. וכמ"ש: מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל[32] והוא כענין עדות ותורה. ועיין מענין מגיד דבריו כו' ברבות סדר בא (פט"ו ופרשה י"ט), משפטים (פ"ל).
גם יש לומר ע"ד שנתבאר בד"ה: הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל - שבחי' הצמיחה שלעתיד זהו בחי' ישראל, וכך התגלות פנימיות התורה שהיא פנימית ועצמות חכמה עילאה יהיה לעתיד):
ו ונחזור לענין שלשה בחי' תשובה, דלכאורה הרי לא מצינו בספרים רק שני בחי' תשובה, היינו תשובה תתאה ותשובה עילאה. כי תשובה היינו תשוב ה', ויש ה' תתאה ה' עילאה, והן ב' תשובות הנ"ל. וכמ"ש בר"ח שער התשובה פ"ב.
אך הענין הוא ע"פ מאמר הזח"ב משפטים (דק"ו סע"ב) שהובא בר"ח שם וז"ל: וכיון דאחיד באילנא דחיי כדין אקרי בעל תשובה, דהא כנס"י: תשובה אוף הכי אקרי, ואיהו בעל תשובה אקרי. וקדמאי אמרו בעל תשובה ממש. וע"ד אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים עכ"ל.
ופי' במק"מ שם בענין: כדין אקרי בעל תשובה - פי' כיון שהוא אחוז בזעיר[33] לכך נק' בחי' בעל, היינו משפיע לבחי' ה' תתאה. וז"ש: דהא כנס"י שהיא המל' תשובה אוף הכי אקרי - ור"ל שנק' ג"כ תשובה כמו הבינה, שהיא ה' עילאה והיא ה' תתאה. ומאחר שהבעל תשובה אוחז בעה"ח שהוא ז"א ע"כ נק': בעל תשובה - ר"ל שהוא גורם המשכה עליונה בבחי' מל', והיינו המשכה מסוכ"ע בממכ"ע ע"י ועשה טוב. ולכן נק' בעל ממש משפיע לתשובה זו כו'.
הרי מובן איך בבחינת תשובה תתאה, שהוא ענין תשוב ה' תתאה יש שני מדריגות, והיינו התשובה דסור מרע והתשובה דועשה טוב. שע"י סור מרע גורם שתשוב ה' תתאה לגבי ו'. דהיינו שע"י העוונות גורם התלבשות ה' תתאה בנוגה כמש"ל בענין: ובפשעכם שולחה אמכם כו'. אמנם ע"י סור מרע ניתקן בחינה זו. וכמ"ש בר"ח שם. ויובן עפמ"ש לקמן בענין: הוי' צלך כו'.
אך כדי שיומשך בה המשכת תוספת אור מא"ס ב"ה ממש מבחינת סוכ"ע - זהו ע"י ועשה טוב, שעי"ז ממשיך מלמעלה למטה. וע"ז מורה הוי"ו דשם הוי', שנק' עץ החיים, ואזי נק': בעל תשובה - לפי שגורם יחוד בחי' ו"ה שהוא יחוד סובב וממלא.
והתשובה הג' - זהו ענין תשוב ה' עילאה, והוא למעלה מבחי' סוכ"ע. כי הבינה נק' לפני הוי' שהיא למעלה מבחי' ז"א הנק' הוי' סוכ"ע כו'. וגם כי התגלות עתיק הוא בבינה. והנה נודע מהאריז"ל דיחוד ו"ה הוא ע"י תומ"צ, אכן יחוד י"ה זהו דוקא ע"י מס"נ. ולכן תשובה זו הוא למעלה מבחינת ועשה טוב כו'. ואעפ"כ מבואר כאן שתשובה זו הוא ע"י התורה, כי התורה מחו"ב נפקת דהיינו שהיא מוחין דאבא כו'.
ולפי האמת יש בתשובה עילאה זו ג"כ ב' בחינות שבתשובה תתאה. היינו הא' תשוב ה'* עילאה לגבי יו"ד, הב' כשנק' בעל תשובה. והיינו מה שאמרו: וקדמאי אמרו בעל תשובה ממש - ופי' במק"מ: שהוא עולה לאבא ונקרא משפיע לבחי' הבינה.
וזהו כמ"ש במ"א בפי' תשובה: תשוב ה' במילוי יו"ד, שהוא ענין ממעמקים קראתיך - ב' עומקים כו'. היינו בינה לבא הוא בחי' פנימיות הלב, ובחי' חכמה המאירה בפנימיות הלב, והיא תעלומות לבו. גם י"ל שב' עומקים אלו היינו: בינה היא אהבה רבה למס"נ באחד, וחכמה עילאה היא יראה* עילאה כו'.
ואעפ"כ אמר כאן רק שלשה מדרגות בתשובה - כי: או"א הן תרין ריעין דלא מתפרשין - ע"כ הם שניהם מדרגה אחת בכלל.
והנה מבואר למעלה דג' תשובות אלו נרמזים בג' אותיות בכר, ובחי' זו הרביעית נרמז בכללות תיבת: בכר - שרומז בחכמה עילאה שנקרא: בכר - ראשית הגילוי. וכמ"ש בזח"א בראשית: (די"ג ע"ב) קדש לי כל בכר - דא יו"ד דאיהו קדש בוכרא דכל קודשין עילאין, ובפ' ואתחנן (דרס"ב א').
וענין ב' בחינות אלו למעלה, היינו כי תשוב ה' עילאה לגבי יו"ד זהו מלמטה למעלה, ואח"כ כשנקרא בעל תשובה - היינו כשנמשך מלמעלה למטה, מבחינת ע"ק לאבא ומאבא לאימא.
ועד"ז נתבאר בזח"ג ויקרא (דט"ז ע"א) ע"פ: ישוב ירחמנו - מאן ישוב - ישוב ע"ק לאתגלייא כו' בז"א. והוא ענין ההמשכה מלמעלה למטה. ועמ"ש סד"ה כי תשמע בענין: לעשות הישר בעיני ה'.
וזהו ענין: פטר כל רחם, וכדפי' בזח"א בראשית: (די"ג סע"ב) פטר כל רחם בההיא שביל דקיק דנחת מן יו"ד דאיהו אפתח רחמא למעבד פירין כו'. וזה יתבאר ממ"ש בד"ה לך לך: שלהיות הגילוי למטה מבחי' ח"ע בא לזה כח מע"ק, מקוצי של יו"ד לקוץ התחתון, וממנו לה' עילאה כו' להיות: אתפריעו כל נהורין כו'.
גם ע"ד: ואני אפתח לך תרעין עילאין כו' וכפתחו של אולם כו' - אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת בחי': את ברכתי כו' שהיא בחי' מטל השמים - שהטל הוא אתעדל"ע מבחי' שאין אתעדל"ת מגעת שם.
ועמ"ש במ"א בענין: פותח את ידיך, בד"ה כי ההרים ימושו. ובד"ה: יחיינו מיומים. ומ"ש בענין פי' מפתחות הפנימיות בד"ה כי תשמע הנ"ל. והיינו ע"י שבתחלה קדש לי כל בכר כענין פתחי לי כו' אתעדל"ת המעורר אתעדל"ע כו' באדם ובבהמה בחינת זרע אדם וזרע בהמה* כמ"ש בד"ה ואלה המשפטים. גם כמ"ש והיה הבן הבכור לשניאה.
(ועיין מענין קדש לי כל בכר ברבות ס"פ בא, ובשה"ש ס"פ מה יפו פעמיך. ובקהלת בפסוק מה יתרון העושה. ועמ"ש מענין לידה בד"ה וארא אל אברהם ומשם יובן ג"כ ענין פטר כל רחם):