ביאור ע"פ לא הביט*
הנה יעקב הוא נמשך מיסוד אבא [המלובש בז"א, ובוקע ויוצא חוץ לז"א, ומזה נתהוה בחי' יעקב] והוא נמשך ויורד בבי"ע לברר בירורי נוגה בכל ששת ימי המעשה. וזהו פי' יעקב - י' עקב, שנמשך היו"ד שהוא בחי' יסוד אבא לבחי' עקב, דהיינו בי"ע - לברר שם בירורי נוגה.
[כי בחכמה אתברירו. וע' בפ' וישלח ע"פ: ויאבק איש - בענין: כי לא יכול לו - מפני שיעקב היינו הארת יסוד אבא כו'. ע"ש. ועוד מבואר במ"א ע"פ: ויברך יעקב - כי יעקב לא מת, דהיינו שלא היה בבחי' שבירה כלל. ומשם יורד הכח הזה להעלות הניצוצים כו'. וענין זה כמ"ש בע"ח ובאוצ"ח: שיעקב נתקן מאחוריים דאבא שלא נפלו בבריאה, ולכן לא נז' בהם מיתה כו'. ובזה יתרון מעלתו אפילו על בחי' ז"א, שהוא כללות ו"ק דאצי' שבהן הי' שבה"כ. והשתא א"ש דהבירור הוא ע"י יעקב כו']
והנה: זלע"ז עשה האלקים. דכמו שיש חכמה בקדושה, והם בחי' או"א, דמשם נלקח יעקב - כך נתהוה בסט"א ג"כ חכמה דקליפה, ע"ד: חרטומי מצרים או כמ"ש: חכמים המה להרע.
והנה כשזה קם זה נופל - דהיינו ע"י גילוי חכמה דקדושה, שהוא בחי' י' עקב אזי ממילא מתבטלים החכמה חיצוניות דסט"א.
וזהו: לא הביט און ביעקב - פי': און, הוא חכמה דקליפה, מלשון: ואיש און מחשבותיו - שהם המחשבות רעות מחכמה הנ"ל, לא יוכל להביט כלל בבחינת יעקב, שהוא בהתגלות החכמה דקדושה שהאור דוחה את החשך כו'.
וכן הוא למטה בעבודת ה' בכל ימות החול צ"ל בבחי' יעקב לברר בירורים ע"י התפלה שממשיך גילוי היו"ד בחי' חכמה ורעו"ד בבחי' עקביים, וע"י סור מרע ועשה טוב. [ועמש"ל ע"פ וישב יעקב]. ואזי: לא הביט און ביעקב כנ"ל.
אמנם בשבת כתיב: ולא ראה עמל בישראל - כי בבחי' יעקב נמצא בחינת עמל: אדם לעמל יולד - שהוא העבודה והיגיעה לברר בירורי נוגה, והרי יורד ממקומו בבחי' עקביים לברר שם.
וזהו ענין: ששת ימים תעבוד. וכמו עד"מ עיבוד העורות שנק': עבודה - שצריך עבודה ויגיעה עד שישתנו ממהותן הראשון למהות אחר, שיהיו ראויים לעשות מהם מנעלים, וכה"ג.
וכמ"כ ג"כ ענין בירורי נוגה, לאהפכא מחשוכא לנהורא, ע"י שאוכל ומתפלל בכח האכילה - ה"ז עבודה לשנותן ממהותן. ולעשות מיש אין, שהוא משנה סדר ההשתלשלות. ולכן זהו בחי' עבודה ועמל.
ולכן נאמר בשבת: כי בו שבת - מכלל שבששת ימי המעשה הוא בחי' עמל. וזה נמצא ושייך דוקא בבחי' יעקב. אבל בישראל לא יש בחי' עמל.
פי', כמ"ש בפע"ח שבחול הוא זיווג יעקב ורחל, ואז נמצא עבודת הבירורים שיורדים בבי"ע לברר, ואח"כ מתעלים באצי' בשעת התפלה כו'. אבל בשבת הוא זיווג ישראל ורחל, ישראל היינו ז"א. והיינו שבשבת אין יורדים הכלים דאצי' לברר בבי"ע, שזהו בחי' יעקב יוד עקב. כ"א אדרבה מתעלים הבירורים שהובררו בחול ליכלל באצי', כי בשבת הוא עליות העולמות.
וזהו בחי': ישראל - שיר אל. שהוא בחי' השיר וההעלאה. שכל עליות הוא ע"י שיר. והיינו ההעלאה של בחי' אל שנעשה מאו"ח[1] של הבירורים, ועי"ז ממשיכים מ"ד ממקום גבוה היינו גילוי התענוג עליון שיתענגו על ה'.
[ואפשר לומר דפי': שיר אל - היינו כדפי' ע"פ: שירו לה' שיר חדש. דהנה כשמתבררים מ"ן דבי"ע ועולי' להתכלל במ"ד דתיקון, אזי נק': שירה חדשה - שירה ל' נקבה. כי בי"ע נק' דרך כלל עלמא דנוק' לגבי אצי'. ונק' שירה חדשה כי זהו דבר חדש, שיתכלל דבר שנפל בשבירה בנוגה ויעלה למעלה בקדושה עליונה דאצי'. וכן עליית המל' כשהיא עולה מבי"ע לאצילות נק' שירה ל' נקבה.
אבל: שיר, ל' זכר, הוא ענין עליית הדכר עצמו, דהיינו התעלות בחי' ז"א שיקבלו כלים דז"א מאורות דאבא עצמם, דהיינו אור א"ס השורה בחכמה. והוא עליי' שלא ע"י בירורים כלל, רק עליי' ותוספות אור דקדושה עצמה.
וכמו שיהי' לע"ל כשיושלם הבירור: ואת רוח הטומאה אעביר כו', ולא יהיה רע כלל, ואעפ"כ יהי' עליות בקדושה עצמה. וכמו שהוא מעין ודוגמא זו גם בזמן הזה בשבת, שהעליי' דשבת היא שלא ע"י בירורים כבחול - כי בשבת בורר אסור. אלא שמ"מ עליי' שבת הוא ע"י בירורים דחול. וכמאמר: מי שטרח בע"ש כו'. אבל לע"ל ליום שכולו שבת, תהיה העלייה שלא ע"י בירורים כלל. ונק' עלייה זו בשם שיר לשון זכר בחינת דכר כו'.
ועפ"ז י"ל שנק' עלייה דשבת: שיר אל - שהוא עלייה דקדושה עצמה שלא ע"י בירורים כמו בחול כו'. והיינו כמ"ש בע"ח סוף ש"ל: והז"א נק' אל כו', ע"ש.
אמנם י"ל ג"כ בפי': שיר אל - ע"ש עליית המל'. עיין בזהר פ' בראשית [(די"ט ע"א) ובמק"מ שם].
וזהו שבבחינת ישראל נאמר: כי שרית עם אלקים. והענין כי הנה נודע שיש ק"כ
[דהיינו מז"א דבריאה עד סיום מלכות דעשיה הם ק"ך
ונמשכים מבחי' מל' דאצי' שנק': שם אלקים - שהוא בחי' יחודא תתאה שמסתיר להיות העולם נראה ליש.
אבל בחי' ישראל שהוא בחי' ז"א דאצילות, הוא משתרר ומושל על שם אלקים שלא יסתיר על אור א"ס ב"ה. [וע' במ"א בביאור: דמזוזה מימין ונר חנוכה משמאל בפי': כי אני ידעתי כי גדול הוי' ואדונינו מכל אלקים כו'].
והנה ע"י השתלשלות ק"ך
אך כ"ז לא שייך רק בבחי' יעקב, אבל בבחי' ישראל אין שייך בחי' מלחמה, כי בז"א דאצי' אין שום יניקה להע' שרים והחיצונים כו'. וזהו: לא ראה עמל בישראל.
[וכן באדם בגילוי בחי' זו בשבת שהוא בחי': שיר אל - אהבה בתענוגים, שזהו בחי' כנסת ישראל שמקבל מישראל דלעילא כו'. וכמבואר במ"א ע"פ: זכור את אשר עשה לך עמלק - אזי ממילא תמחה את כל המדות רעות, שאין להם שום יניקה כו'].
ה' אלקיו עמו - פי' ה' אלקי' הוא בחי' או"א דאצילות, הם עמו דז"א ממש, שנתלבשו בו בבחי' א"פ ממש. משא"כ בחול הם עליו בבחי' אור מקיף. והענין הוא שמבחי' המקיפים שבחול נעשה בשבת בחי' א"פ, ונמשכים מקיפים יותר עליונים. (וע' בפע"ח שער השבת פרק ז'. אמנם יש אח"כ עוד עליות לזו"נ בשבת עד שמתעלים למקום או"א ממש, ועוד כו' כי) - זהו תכלית עליות העולמות שמהמקיפים יהי' פנימים ויומשכו מקיפים עליונים יותר. [ע' מזה בביאור ע"פ הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל. לעיל ס"פ שמות] וכנודע שבחול הוא יחוד הוי' ואלקים, ובשבת הוא יחוד הוי' ואהיה שהוא מבחי' הכתר. ע' בפע"ח שער י"ט פ"ד.
ותרועת מלך בו - ל': תרועם בשבט - הוא המתקת הדינין, ול' ריעות וחיבה. היינו כמ"ש: באור פני מלך חיים - היינו שאז נמשך במל' שע"ה נהורין שזהו אור פני מלך בחי' הארת פנים כו':
אך הנה צ"ל דמבואר למעלה שעם היות דיעקב הוא למטה מבחי' ישראל שהוא ז"א - מ"מ יש בו מעלה יתירה ג"כ כו' וכנזכר לעיל בביאור דמי מנה עפר יעקב כו'. וא"כ איך יתכן להסכים זה עם מ"ש כאן דבחול הוא בחי' יעקב ושבת הוא בחי' ישראל. והרי חלילה לומר שיש בחי' בחול מה שאינו בשבת ח"ו.
אמנם באמת לק"מ, דמלבד דמ"מ בחי' ז"א הוא למעלה מבחי' יעקב בכלל. וע' בלק"ת בתהלים סי' ע"ח ע"פ ויקם עדות ביעקב כו'. וגם אי' דז"א שרשו גבוה אפילו מאו"א, כנודע מענין ז"א בעתיקא אחיד ותליא כו'.
אך עוד זאת כי הנה יתרון מעלה זו שבבחי' יעקב היותו מיסוד אבא. הרי גם בחי' זו ממש נמצאת בשבת בז"א ביתר שאת. - שהרי בשבת עולה ז"א ומלביש לעצמיות האורות דאבא ממש עד שנמצא אז ז"א במדרגת אבא ממש. וכמ"ש בפע"ח גבי מוסף דשבת בפי' זכר למע"ב. נמצא בשבת יש ב' המעלות, היינו בחי' ז"א כשמלביש לעצמיות אבא ממש.
וביאור בחי' אלו בעבודת ה'. הנה נודע דיש ב' בחינות היינו בחי' עבד ובחי' בן, ועם היות דבכלל בחי' בן גבוה יותר שהוא העובד מאהבה, אעפ"כ בבחי' א' יש מעלה יתירה ג"כ בבחי' עבד, שהוא בחי' הביטול למעלה מן הטעם והדעת המושג. [וע' ע"פ כי עמך מק"ח ובפ' שלח ע"פ ועתה יגדל] כו'.
וכנודע ג"כ מענין: בחכמה יסד ארץ - דיראה תתאה שרשה מח"ע, ולכן: בזאת דוקא יבא אהרן כו'. וזהו היתרון שיש בבחי' יעקב שנק': עבדי על בחי' ישראל שנק' בן. ולכן צ"ל בב' הבחי'.
אך הנה איתא בזהר פ' בלק (דקצ"ה ע"ב) שיש ב' בחי' עבד. הא' בפסוד"ז, הב' בשמו"ע, ובינתיים הוא ק"ש כו'.
והענין כמ"ש במ"א בענין ד' אותיות הוי': היו"ד דחילו, וה"א רחימו כו'. ואיתא בכהאריז"ל בשעת פסוד"ז צריך לקיים מצות יראת ה'. והוא ענין יראה תתאה שמבחי' ה' אחרונה דשם הוי'. וזהו בחי' עבד הראשון שבזהר. וזהו בחי': יעקב עבדי.
ואח"כ בברכות ק"ש ובק"ש ואהבת ב"פ אור - זהו ב' בחי' רחימו. והוא בחי' בן, וכמ"ש בסש"ב פמ"ד בשם הרע"מ כברא כו' דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה. וזהו ענין למס"נ באחד.
[וע' בד"ה ש"ה ממעמקים, דאף שהבן למטה אינו חייב למס"נ בשביל אביו כו' אבל בנמשל למעלה כו' ע"ש].
ואח"כ שמו"ע זהו בחי' יראה עילאה, שלמעלה גם מבחי' אה"ר דבחי' בן, כי בינה הוא בחי' אה"ר ונק' בן י"ה, אך יראה עילאה זו הוא בחי' חכמה עילאה. והוא יו"ד דשם הוי' דביה שריא דחילו, וזהו בחי' עבד הב'.
וזהו: משה עבדי. ויעקב י' עקב - היינו הארה מבחי' יו"ד זה שנמשך לבחי' עקב, כענין: בחכמה יסד ארץ. אכן עצם בחי' היו"ד זהו בחי' משה עבדי כו'. וע' במ"א ע"פ: ורב שלום בניך - א"ת בניך שהוא בחי' בן אלא בוניך כו' שהוא בחי' עבד הב' - שהן תלמידי חכמים שמקבלים מבחי' חכמה. וזהו עסק התורה בבחי' ביטול כו'.
ובזה יובן ענין שבת שהוא בחי' ישראל שנק' בן, אך שהוא ג"כ בבחי' עבד דהיינו בחי' ומדרגת משה עבדי.
וזהו שאנו אומרים בשחרית דשבת: ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו. והוא שבחי' בן מתעלה להיות ג"כ בבחי' ומדרגת עבד הב'. וזהו בחי' עבד נאמן כו'. והוא ענין שז"א נק' בן י"ה מלביש עצמיות אורות אבא כו' שהוא יראה עילאה.
ויראה עילאה זו כלולה ג"כ עם השמחה. וכמ"ש: וכל הלבבות ייראוך, ואעפ"כ: וכל קרב וכליות יזמרו לשמך כו'. וזהו: ישמח משה כו' כי עבד נאמן כו'. ועיין בד"ה וידעת היום. ועמ"ש סד"ה ואלה שמות בנ"י כו':