ויקרא פרק יד

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

ב זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָֽהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן׃

(ב) זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו - מלמד שאין מטהרין אותו בלילה:

ג וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ׃

(ג) אל מחוץ למחנה - חוץ לשלש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו:

ד וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי־צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃

(ד) חיות - פרט לטרפות:

טהרות - פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול:

ועץ ארז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח:

ושני תולעת ואזב - מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו, כתולעת וכאזוב:

עץ ארז - מקל של ארז:

ושני תולעת - לשון של צמר צבוע זהורית:

ה וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְשָׁחַ֖ט אֶת־הַצִּפּ֣וֹר הָֽאֶחָ֑ת אֶל־כְּלִי־חֶ֖רֶשׂ עַל־מַ֥יִם חַיִּֽים׃

(ה) על מים חיים - נותן אותם תחילה בכלי, כדי שיהא דם צפור ניכר בהם. וכמה הם? רביעית:

[תלמוד סוטה טז,ב]

ו אֶת־הַצִּפֹּ֤ר הַֽחַיָּה֙ יִקַּ֣ח אֹתָ֔הּ וְאֶת־עֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וְאֶת־שְׁנִ֥י הַתּוֹלַ֖עַת וְאֶת־הָֽאֵזֹ֑ב וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת ׀ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים׃

(ו) את הצפר החיה יקח אתה - מלמד שאינו אוגדה עימהם, אלא מפרישה לעצמה. אבל העץ והאזוב כרוכים יחד בלשון הזהורית. כעניין שנאמר: "ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב", קיחה אחת לשלשתן. יכול כשם שאינה בכלל אגודה כן לא תהא בכלל טבילה? תלמוד לומר: "וטבל אותם ואת הציפור החיה", החזיר את הציפור לכלל טבילה:

[תלמוד סוטה טז,ב]

ז וְהִזָּ֗ה עַ֧ל הַמִּטַּהֵ֛ר מִן־הַצָּרַ֖עַת שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִ֣הֲר֔וֹ וְשִׁלַּ֛ח אֶת־הַצִּפֹּ֥ר הַֽחַיָּ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃

ח וְכִבֶּס֩ הַמִּטַּהֵ֨ר אֶת־בְּגָדָ֜יו וְגִלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ וְרָחַ֤ץ בַּמַּ֨יִם֙ וְטָהֵ֔ר וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָשַׁ֛ב מִח֥וּץ לְאָֽהֳל֖וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

(ח) וישב מחוץ לאהלו - מלמד שאסור בתשמיש המיטה:

ט וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י יְגַלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ אֶת־רֹאשׁ֤וֹ וְאֶת־זְקָנוֹ֙ וְאֵת֙ גַּבֹּ֣ת עֵינָ֔יו וְאֶת־כָּל־שְׂעָר֖וֹ יְגַלֵּ֑חַ וְכִבֶּ֣ס אֶת־בְּגָדָ֗יו וְרָחַ֧ץ אֶת־בְּשָׂר֛וֹ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵֽר׃

(ט) את כל שערו וגו' - כלל ופרט וכלל. להביא כל מקום כנוס שער ונראה:

[תלמוד סוטה טז,א]

י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי־כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת־שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן׃

(י) וכבשה אחת - לחטאת:

ושלשה עשרנים - לנסכי שלושה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים:

ולג אחד שמן - להזות עליו שבע, וליתן ממנו על תנוך אזנו, ומתן בהונות:

יא וְהֶֽעֱמִ֞יד הַכֹּהֵ֣ן הַֽמְטַהֵ֗ר אֵ֛ת הָאִ֥ישׁ הַמִּטַּהֵ֖ר וְאֹתָ֑ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

(יא) לפני ה' - בשער נקנור, ולא בעזרה עצמה. לפי שהוא מחוסר כיפורים:

יב וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֣בֶשׂ הָֽאֶחָ֗ד וְהִקְרִ֥יב אֹת֛וֹ לְאָשָׁ֖ם וְאֶת־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֥יף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

(יב) והקריב אתו לאשם - יקריבנו לתוך העזרה לשם אשם:

והניף - שהוא טעון תנופה חי:

והניף אתם - את האשם ואת הלוג: