י כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֨מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָ
(י) לא כארץ מצרים הוא - אלא טובה הימנה. ונאמרה הבטחה זו לישראל ביצי
אשר יצ
והשקית ברגלך - ארץ מצרים הייתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך, ולהשקותה. וצריך
כגן הירק - שאין די לו בגשמים. ומשקין אותו ברגל ובכתף:
יא וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֥ים שָׁ֨מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃
(יא) ארץ הרים ובקעות - משובח ההר מן המישור. שהמישור, בבית כור
בקעות - הן מישור:
יב אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בָּ֔הּ מרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַֽחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃ {ס}
(יב) אשר ה' אלוהיך דורש אותה - והלא אף כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח, כו) "להמטיר על ארץ לא איש"? אלא כביכול אינו דורש אלא אותה. ועל ידי אותה דרישה שדורשה, דורש
תמיד עיני ה' אלהיך בה - לראות מה היא צריכה. ולחדש לה גזרות. עתים לטובה, עתים לרעה, וכו'. כדאיתא בראש השנה (יז ב):
מרשית השנה - מראש השנה נידון מה יהא בסופה:
יג וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃
(יג) והיה אם שמוע - "והיה", מוסב על האמור למעלה. (פסוק יא) "למטר
והיה אם שמוע תשמעו - אם שמוע בישן תשמעו בחדש. וכן, (דברים ח, יט) "והיה אם שכוח תשכח". אם התחלת לשכוח, סופך שתשכח כולה. שכן כתיב במגלה: "אם תעזבני יום יומיים אעזבך":
מצוה
לאהבה
ולעבדו בכל לבבכם - עבודה שהיא בלב. וזו היא תפילה. שהתפילה קרויה עבודה. שנאמר: (דניאל ו, יז) "אלהך די אנת פלח ליה בתדירא". וכי יש פולחן בבבל? אלא על שהיה מתפלל. שנאמר, (שם ו, יא) "וכוין פתיחן ליה" וגו'. וכן בדוד הוא אומר, (תהילים קמא, ב) "תכון תפלתי קטרת לפניך":
בכל לבבכם ובכל נפשכם - והלא כבר הזהיר על כך? (דברים ו, ה) "בכל לבבך ובכל נפשך". אלא, אזהרה ליחיד אזהרה לצבור:
[ברכות ו, א] [ברכות טו, ב] [ספר המצוות מ"ע ה]
יד וְנָֽתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָֽסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃
(יד) ונתתי מטר ארצכם - עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעלי:
בעתו - בלילות שלא יטריחו
יורה - היא רביעה הנופלת לאחר הזריעה. שמרוה
ומלקוש - רביעה היורדת סמוך לקציר, למלאות התבואה בקשיה. ולשון "מלקוש", דבר המאוחר. כדמתרגמינן, (בראשית ל מב) "והיה העטופים ללבן", לקישיא". דבר אחר, לכך נקר
ואספת דגנך -
טו וְנָֽתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָֽׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃
(טו) ונתתי עשב בשדך - שלא תצטרך להוליכה למדבריות. דבר אחר: שתהיה גוזז תבו
ואכלת ושבעת - הרי זו ברכה אחרת. שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים:
טז הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַֽעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃
(טז) השמרו לכם - כיון שתהיו אוכלים ושבעים, הישמרו לכם שלא תבעטו. שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה. שנאמר, (דברים ח, יב - יד) "פן תאכל ושבעת ובקרך וצאנך ירביון", מה הוא אומר אחריו? "ורם לבבך ושכחת":
וסרתם - לפרוש מן התורה. ומתוך כך, "ועבדתם אלוהים אחרים". שכיון שאדם פורש מן התורה. הולך ומדבק בעבודה זרה. וכן דוד אמר, (שמואל א' כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמר לך עבוד" וגו'. ומי אמר לו כן? אלא כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד אלוהים אחרים:
אלהים אחרים - שהם אחרים לעובדיהם. צועק אליו ואינו עונהו. נמצא עשוי לו כנכרי:
יז וְחָרָ֨ה אַף־יְהוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַֽאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃
(יז)
ואבדתם מהרה - על כל שאר היסורין, אגלה
מהרה - איני נותן לכם ארכא. ואם תאמרו והלא נתנה ארכא לדור המבול? שנאמר, (בראשית ו, ג) "והיו ימיו מאה ועשרים שנה? דור המבול לא היה להם ממי ללמוד, ו
[ברכות טו, ב] [רש"י דברים לב, א]
יח וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטֽוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶֽם׃
(יח) ושמתם
יט וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃
(יט) לדבר בם - משעה שהבן יודע לדבר, למדהו "תורה ציוה לנו משה". (דברים לג ד), שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקדש, ומלמדו תורה. ואם לא עשה כן, הרי הוא כאלו קוברו. שנאמר, "ולמדתם אותם
[רש"י ברכות יג, א] [ברכות יג, ב] [רש"י ברכות יד, ב]
כ וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃
כא לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹֽתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃ {ס}
(כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם - אם עשיתם כן ירבו. ואם לאו, לא ירבו. שדברי תורה נדרשין מכלל לאו, הן. ומכלל הן, לאו:
לתת להם - לתת לכם אין כתיב כאן, אלא "לתת להם". מכאן נמצינו למדים, תחיית המתים מן התורה:
[ברכות ח, א] [ברכות טז א] [ברכות טז א] [סנהדרין צ, ב] [ברכות כ, ב]