006 - DEVARIM/DEUTERONOMY - PARSHAS EIKEV 11:10-21 - ספר דברים - פרשת עקב - יא:י-כא - ששי

'

י כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֨מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃

(י) לא כארץ מצרים הוא - אלא טובה הימנה. ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים. שהיו אומרים, שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו.  יכול, בגנותה הכתוב מדבר? וכך אמר להם, "לא כארץ מצרים היא, אלא רעה הימנה". תלמוד לומר (במדבר יג, כב) "וחברון שבע שנים נבנתה", וגו'. אדם אחד בנאן. וחם בנה צוען, למצרים בנו. וחברון, לכנען. דרך ארץ, אדם בונה את הנאה, ואחר כך בונה את הכעור. שפסולתו של ראשון, הוא נותן בשני. ובכל מקום, החביב קודם. הא למדת שחברון יפה מצוען. ומצרים משובחת מכל הארצות. שנאמר, (בראשית יג, י) "כגן ה' כארץ מצרים". וצוען שבח מצרים היא. שהייתה מקום מלכות. שכן הוא אומר, (ישעיה ל, ד) "כי היו בצוען שריו". וחברון, פסולתה של ארץ ישראל. לכך הקצוה לקבורת מתים. ואף על פי כן היא  יפה מצוען. ובמסכת כתובות (קיב א) דרשו בעניין אחר: אפשר אדם בונה בית לבנו הקטן ואחר כך לבנו הגדול? אלא שמבונה על אחד משבעה בצוען:

אשר יצאתם משם - אפילו ארץ רעמסס [וארץ גושן] אשר ישבתם בה, והיא במיטב ארץ מצרים. שנאמר, (בראשית מז, יא) "במיטב הארץ" וגו'. אף היא אינה כארץ ישראל:

והשקית ברגלך - ארץ מצרים הייתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך, ולהשקותה. וצריך אתה לנדד משנתך, ולעמול. והנמוך שותה ולא הגבוה. ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה. אבל זו (פסוק יא) "למטר השמים תשתה מים". אתה ישן על מטתך, והקב"ה משקה, נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת:

כגן הירק - שאין די לו בגשמים. ומשקין אותו ברגל ובכתף:

יא וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֥ים שָׁ֨מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃

(יא) ארץ הרים ובקעות - משובח ההר מן המישור. שהמישור, בבית כור אתה זורע כור. אבל ההר, בבית כור ממנו חמשת כורין. ארבע מארבע שפועיו, ואחד בראשו:

בקעות - הן מישור: 

יב אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בָּ֔הּ מרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַֽחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃ {ס}

(יב) אשר ה' אלוהיך דורש אותה - והלא אף כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח, כו) "להמטיר על ארץ לא איש"? אלא כביכול אינו דורש אלא אותה. ועל ידי אותה דרישה שדורשה, דורש את כל הארצות עמה:

תמיד עיני ה' אלהיך בה - לראות מה היא צריכה. ולחדש לה גזרות. עתים לטובה, עתים לרעה, וכו'. כדאיתא בראש השנה (יז ב):

מרשית השנה - מראש השנה נידון מה יהא בסופה:

יג וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃

(יג) והיה אם שמוע - "והיה", מוסב על האמור למעלה. (פסוק יא) "למטר השמים תשתה מים":

והיה אם שמוע תשמעו - אם שמוע בישן תשמעו בחדש. וכן, (דברים ח, יט) "והיה אם שכוח תשכח". אם התחלת לשכוח, סופך שתשכח כולה. שכן כתיב במגלה: "אם תעזבני יום יומיים אעזבך":

מצוה אתכם היום - שיהיו עליכם חדשים. כאלו שמעתם בו ביום:

לאהבה את ה' - שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר. אלא כל מה שתעשו, עשו מאהבה. וסוף הכבוד לבא:

ולעבדו בכל לבבכם - עבודה שהיא בלב. וזו היא תפילה. שהתפילה קרויה עבודה. שנאמר: (דניאל ו, יז) "אלהך די אנת פלח ליה בתדירא". וכי יש פולחן בבבל? אלא על שהיה מתפלל. שנאמר, (שם ו, יא) "וכוין פתיחן ליה" וגו'. וכן בדוד הוא אומר, (תהילים קמא, ב) "תכון תפלתי קטרת לפניך":

בכל לבבכם ובכל נפשכם - והלא כבר הזהיר על כך? (דברים ו, ה) "בכל לבבך ובכל נפשך". אלא, אזהרה ליחיד אזהרה לצבור:

[ברכות ו, א] [ברכות טו, ב] [ספר המצוות מ"ע ה]

יד וְנָֽתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָֽסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃

(יד) ונתתי מטר ארצכם - עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעלי:

בעתו - בלילות שלא יטריחו אתכם. דבר אחר: "בעתו", בלילי שבתות, שהכל מצויין בבתיהם:

יורה - היא רביעה הנופלת לאחר הזריעה. שמרוה את הארץ ואת הזרעים:

ומלקוש - רביעה היורדת סמוך לקציר, למלאות התבואה בקשיה. ולשון "מלקוש", דבר המאוחר. כדמתרגמינן, (בראשית ל מב) "והיה העטופים ללבן", לקישיא". דבר אחר, לכך נקראת "מלקוש", שיורדת על המלילות ועל הקשין:

ואספת דגנך - אתה תאספנו אל הבית ולא אויביך. כעניין שנאמר, (ישעי' סב, ח - ט) "אם אתן את דגנך וגו' כי מאספיו יאכלוהו". ולא כעניין שנאמר, (שופטים ו ג) "והיה אם זרע ישראל" וגו':

טו וְנָֽתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָֽׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃

(טו) ונתתי עשב בשדך - שלא תצטרך להוליכה למדבריות. דבר אחר: שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים, ומשליך לפני בהמתך, ואתה מונע ידך ממנה שלשים יום קודם לקציר, ואינה פוחתת מדגנה:

ואכלת ושבעת - הרי זו ברכה אחרת. שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים:

[ברכות טו, ב]

טז הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַֽעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּֽחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃

(טז) השמרו לכם - כיון שתהיו אוכלים ושבעים, הישמרו לכם שלא תבעטו. שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה. שנאמר, (דברים ח, יב - יד) "פן תאכל ושבעת ובקרך וצאנך ירביון", מה הוא אומר אחריו? "ורם לבבך ושכחת":

וסרתם - לפרוש מן התורה. ומתוך כך, "ועבדתם אלוהים אחרים". שכיון שאדם פורש מן התורה. הולך ומדבק בעבודה זרה. וכן דוד אמר, (שמואל א' כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמר לך עבוד" וגו'. ומי אמר לו כן? אלא כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד אלוהים אחרים:

אלהים אחרים - שהם אחרים לעובדיהם. צועק אליו ואינו עונהו. נמצא עשוי לו כנכרי:

[ספר המצוות מל"ת י]

יז וְחָרָ֨ה אַף־יְהוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַֽאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃

(יז) את יבולה - אף מה שאתה מוביל לה. כעניין שנאמר, (חגי א, ו) "זרעתם הרבה, והבא מעט":  

ואבדתם מהרה - על כל שאר היסורין, אגלה אתכם מן האדמה. שגרמה לכם לחטוא. משל למלך ששלח בנו לבית המשתה, והיה יושב ומפקידו, "אל תאכל יותר מצרכך שתבא נקי לביתך". ולא השגיח הבן ההוא. אכל ושתה יותר מצרכו, והקיא וטנף את כל בני המסיבה. נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו אחורי פלטין:

מהרה - איני נותן לכם ארכא. ואם תאמרו והלא נתנה ארכא לדור המבול? שנאמר, (בראשית ו, ג) "והיו ימיו מאה ועשרים שנה? דור המבול לא היה להם ממי ללמוד, ואתם יש לכם ממי ללמוד:

[ברכות טו, ב] [רש"י דברים לב, א]

יח וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטֽוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵֽינֵיכֶֽם׃

(יח) ושמתם את דברי - אף לאחר שתגלו, היו מצוינים במצוות. הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר, (ירמיה לא, כ) "הציבי לך ציונים":

[ברכות יג, ב] [ברכות טו, ב]

יט וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֨ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃

(יט) לדבר בם - משעה שהבן יודע לדבר, למדהו "תורה ציוה לנו משה". (דברים לג ד), שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מסיח עמו בלשון הקדש, ומלמדו תורה. ואם לא עשה כן, הרי הוא כאלו קוברו. שנאמר, "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" וגו':

[רש"י ברכות יג, א] [ברכות יג, ב] [רש"י ברכות יד, ב]

כ וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃

[ברכות יד, ב]

כא לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹֽתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃ {ס}

(כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם - אם עשיתם כן ירבו. ואם לאו, לא ירבו. שדברי תורה נדרשין מכלל לאו, הן. ומכלל הן, לאו:

לתת להם - לתת לכם אין כתיב כאן, אלא "לתת להם". מכאן נמצינו למדים, תחיית המתים מן התורה:

[ברכות ח, א] [ברכות טז א] [ברכות טז א] [סנהדרין צ, ב] [ברכות כ, ב]