ומן התפלין
ומן התפילין - משום דסתם קטן, אינו יודע לשמור גופו, שלא יפיח בהן:
וחייבין בתפלה,
וחייבין בתפלה - דתפלה רחמי היא, ומדרבנן היא.
ותקנוה אף לנשים ולחנוך קטנים:
ובמזוזה,
ובמזוזה ובברכת המזון - מזוזה מצות עשה שלא הזמן גרמא.
ובגמרא פריך, פשיטא?:
ובברכת המזון:
ברכת המזון - בגמרא בעי לה, דאורייתא או דרבנן?:
גמרא
ק"ש, פשיטא?!
מצות עשה, שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא, נשים פטורות?
מהו דתימא, הואיל ואית בה מלכות שמים.
קמ"ל:
ומן התפלין: פשיטא?!
מהו דתימא, הואיל ואתקש למזוזה.
מהו דתימא נקיש תפלין למזוזה - דכתיב. "וקשרתם . . וכתבתם", מה מזוזה נשים חייבות, אף תפילין נשים חייבות.
קמשמע לן:
קמ"ל:
וחייבין בתפלה: דרחמי נינהו.
הכי גרסינן תפלה דרחמי נינהו - ולא גרס "פשיטא".
דהא לאו דאורייתא היא:
מהו דתימא, הואיל וכתיב בה (תהילים נה, יח) "ערב ובקר וצהרים", כמצות עשה שהזמן גרמא דמי.
קמ"ל:
ובמזוזה: פשיטא?!
מהו דתימא, הואיל ואתקש לתלמוד תורה.
נקיש מזוזה לתלמוד תורה - דכתיב, (דברים יא, כא) "ולמדתם אותם את בניכם" וסמיך ליה "וכתבתם".
מה, "תלמוד תורה" נשים פטורות, ואף על גב דאין הזמן גרמא, רחמנא פטרינהו. דכתיב, "את בניכם", ולא בנותיכם.
אף מזוזה נשים פטורות.
קא משמע לן, דנשים חייבות. דכתיב, "למען ירבו ימיכם". גברי בעו חיי, נשי לא בעי חיי?! בתמיה:
קמשמע לן:
ובברכת המזון: פשיטא?!
מהו דתימא, הואיל וכתיב (שמות טז, ח) "בתת ה' לכם בערב בשר לאכל, ולחם בבקר לשבע", כמצות עשה שהזמן גרמא דמי.
קמ"ל:
אמר רב אדא בר אהבה, נשים חייבות בקדוש היום, דבר תורה.
אמאי?
מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא, נשים פטורות?
קדוש היום מצות עשה שהזמן גרמא הוא - "זכור את יום השבת לקדשו", (שמות כ, ח) זכרהו על היין:
אמר אביי, מדרבנן.
א"ל רבא, והא "דבר תורה" קאמר?
ועוד, כל מצות עשה, נחייבינהו מדרבנן?
אלא אמר רבא, אמר קרא, (שמות כ, ח) "זכור" (דברים ה, יב) ו"שמור".
כל שישנו בשמירה, ישנו בזכירה.
בשמירה - ד"לא תעשה מלאכה" (שמות כ, י) :
והני נשי, הואיל ואיתנהו בשמירה, איתנהו בזכירה.
והני נשי איתנהו בשמירה - דתנן (קדושין דף כ"ט, א') "כל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמא בין שאין הזמן גרמא, נשים חייבות.
דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה:
א"ל רבינא לרבא, נשים בברכת המזון דאורייתא,
נשים בברכת המזון דאורייתא - דכתיב, "ואכלת ושבעת", (דברים ח, י) והוה ליה מצות עשה, שאין הזמן גרמא:
או דרבנן?
או דרבנן - דכתיב, "על הארץ הטובה אשר נתן לך", (דברים ח, י) , והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק.
ואי משום בנות צלפחד?
חלק אביהם הם דנטלו, שהיה מיוצאי מצרים:
למאי נפקא מינה?
לאפוקי רבים ידי חובתן.
אי אמרת דאורייתא, אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא.
[ואי] אמרת דרבנן, הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן?
מאי?
ת"ש, "באמת אמרו, בן
בן - קטן:
מברך לאביו,
מברך - ברכת המזון לאביו, אם אין אביו יודע לברך:
ועבד מברך לרבו,
ואשה מברכת לבעלה.
אבל אמרו חכמים, תבא מארה לאדם, שאשתו ובניו מברכין לו".
אי אמרת בשלמא, דאורייתא, אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא.
אלא אי אמרת דרבנן, אתי דרבנן, ומפיק דאורייתא?!
ולטעמיך, קטן בר חיובא הוא?!
אלא הכא במאי עסקינן, כגון שאכל שיעורא דרבנן,
שיעורא דרבנן - כגון כזית לרבי מאיר, וכביצה לרבי יהודה.
דמדאורייתא, "ואכלת ושבעת וברכת" כתיב.
אבל בשיעור כי האי, לא מחייב אלא מדרבנן.
והלכך אתי קטן דרבנן, ומפיק גדול:
דאתי רבנן ומפיק דרבנן:
דרש רב עוירא.
זמנין אמר לה משמיה דר' אמי, וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי.
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, "רבש"ע כתוב בתורתך דברים י, יז) 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד', והלא אתה נושא פנים לישראל?
דכתיב, (במדבר ו, כו) 'ישא ה' פניו אליך'"?
אמר להם, "וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה, (דברים ח, י) 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך'.
והם מדקדקים [על] עצמם, עד כזית ועד כביצה?!":
עד כזית עד כביצה - עד כזית, לרבי מאיר. עד כביצה, לרבי יהודה.
דתנן, (לקמן דף מ"ה, א') "עד כמה מזמנין?
רבי מאיר אומר, עד כזית.
רבי יהודה אומר, עד כביצה:
משנה
בעל קרי
בעל קרי - מתקנת עזרא ואילך, שתקן טבילה לבעלי קריין, לעסוק בתורה.
כדאמרינן בבבא קמא בפרק מרובה (דף פ"ב, ב'):
מהרהר בלבו,
מהרהר - קריאת שמע בלבו, כשמגיע זמן המקרא:
ואינו מברך,
ואינו מברך - אפילו בהרהור:
לא לפניה ולא לאחריה.
לא לפניה ולא לאחריה - כיון דברכות לאו מדאורייתא מחייב, לא אצרכוהו רבנן:
ועל המזון, מברך לאחריו,
ועל המזון מברך לאחריו - דחיובא דאורייתא הוא:
ואינו מברך לפניו.
ואינו מברך לפניו - דלאו דאורייתא הוא:
רבי יהודה אומר, מברך לפניהם ולאחריהם:
רבי יהודה אומר וכו' - בגמרא מפרש לה:
גמרא
אמר רבינא, זאת אומרת, "הרהור כדבור דמי".
כדבור דמי - וכל אדם נמי יוצא ידי חובתו בהרהור:
דאי סלקא דעתך, לאו כדבור דמי, למה מהרהר?
למה מהרהר - מה מועיל:
אלא מאי, הרהור כדבור דמי!
יוציא בשפתיו?
כדאשכחן בסיני.
כדאשכחן בסיני - שהפרישן מאשה.
דכתיב "אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו).
ועל פרישה זו, סמך עזרא לתקן טבילה לבעלי קריין, קודם שיעסקו בתורה.
דכתיב (דברים ד, ט) "והודעתם לבניך", וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב".
כדאמרינן לקמן בפרקין (דף כ"א, ב'):
ורב חסדא אמר, הרהור לאו כדבור דמי.
דאי סלקא דעתך, "הרהור כדבור דמי" יוציא בשפתיו?
אלא מאי, הרהור לאו כדבור דמי!
למה מהרהר?
אמר רבי אלעזר, כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו, והוא יושב ובטל.
ונגרוס בפרקא אחרינא?
אמר רב אדא בר אהבה, בדבר שהצבור עוסקין בו.