א וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָֽאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃

(א) וזאת הברכה, לפני מותו - סמוך למיתתו - שאם לא עכשיו, אימתי?:

ב וַיֹּאמַ֗ר יְהוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙^[1] וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֨יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵֽרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹ אשדת (אֵ֥שׁ דָּ֖ת) לָֽמוֹ׃

(ב) ויאמר ה' מסיני בא - פתח תחלה בשבחו של מקום, ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל. ובשבח שפתח בו, יש בו הזכרת זכות לישראל. וכל זה דרך ריצוי הוא, כלומר: כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה:

מסיני בא - יצא לקראתם. כשבאו להתייצב בתחתית ההר. כחתן היוצא להקביל פני כלה. שנאמר: (שמות יט, יז) "לִקְרַאת הָאֱלֹהִים", למדנו שיצא כנגדם:

וזרח משעיר למו - שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה, ולא רצו:

הופיע - להם:

מהר פארן - שהלך שם, ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה - ולא רצו:

ואתה - לישראל, "מרבבת קדש" - ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש. ולא כולם, ולא רובם. ולא כדרך בשר ודם, שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו:

אש דת - שהייתה כתובה מאז לפניו, באש שחורה על גב אש לבנה. נתן להם בלוחות, כתב יד ימינו. דבר אחר: "אש דת" -  תרגומו. שנתנה להם מתוך האש:

[ברכות ו, א] [רש"י דברים לב, י] [רש"י דברים לב, יא] [תלמוד סוטה ד, ב]

ג אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ׃

(ג) אף חבב עמים - גם חבה יתירה חבב את השבטים - כל אחד ואחד קרוי עם - שהרי בנימין לבדו היה עתיד להיוולד כשאמר הקב"ה ליעקב: (בראשית לה, יא) "גוי וקהל גויים יהיה ממך":

כל קדשיו בידך - נפשות הצדיקים הגנוזות אתו. כענין שנאמר: (שמואל א' כה, כט) "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך":

והם תכו לרגלך - והם ראוים לכך - שהרי תכו עצמן לתוך תחתית ההר לרגלך בסיני. "תכו", לשון פועלו - הותווכו לתוך מרגלותיך:

ישא מדברתיך - נשאו עליהם עול תורתך:

מדברתיך - המ"ם בו קרוב ליסוד. כמו: (במדבר ז, פט) "וישמע את הקול מדבר אליו".  (יחזקאל ב, ב) "ואשמע את קול מדבר אלי". כמו מתדבר אלי. אף זה: "מדברותיך", מה שהיית מדבר להשמיעני לאמר להם. טיי"ש פורפרלידורי"ש בלע"ז [דיבורך]. ואונקלוס תרגם: שהיו נוסעים על פי דבריך. והמ"ם בו שמוש, משמשת לשון מן. דבר אחר: אף חבב עמים - אף בשעת חבתם של אומות העולם, שהראית להם פנים שוחקות, ומסרת את ישראל בידם: 

כל קדשיו בידך - כל צדיקיהם וטוביהם דבקו בך, ולא משו מאחריך. ואתה שומרם:

והם תכו לרגלך - והם מתמצעים ומתכנסים לתחת צלך:

ישא מדברתיך - מקבלים גזרותיך ודתותיך בשמחה. ואלה דבריהם:

[ברכות ו, א]

ד תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מֽוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַֽעֲקֹֽב׃

(ד) תורה - אשר ציוה לנו משה, מורשה היא, לקהלת יעקב. אחזנוה ולא נעזבנה:

[רש"י דברים יא, יט] [ספר המצוות להרמב"ם מ"ע א]  

ה וַיְהִ֥י בִֽישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

(ה) ויהי - הקב"ה:

בישרון מלך - תמיד עול מלכותו עליהם:

בהתאסף - בכל התאסף ראשי חשבון אסיפתם:

ראשי - כמו: (שמות ל, יב) "כי תשא את ראש" - ראויין אלו שאברכם. דבר אחר: "בהתאסף" - בהתאספם יחד באגודה אחת, ושלום ביניהם - הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם:

ו יְחִ֥י רְאוּבֵ֖ן וְאַל־יָמֹ֑ת וִיהִ֥י מְתָ֖יו מִסְפָּֽר׃ {ס}

(ו) יחי ראובן - בעולם הזה:

ואל ימות - לעולם הבא. שלא יזכר לו מעשה בלהה:

ויהי מתיו מספר - נמנין במניין שאר אחיו. דוגמא היא זו כעניין שנאמר (בראשית לה, כב) "וישכב את בלהה, ויהיו בני יעקב שנים עשר". שלא יצא מן המניין:

ז וְזֹ֣את לִֽיהוּדָה֮ וַיֹּאמַר֒ שְׁמַ֤ע יְהוָה֙ ק֣וֹל יְהוּדָ֔ה^[2] וְאֶל־עַמּ֖וֹ תְּבִיאֶ֑נּוּ יָדָיו֙ רָ֣ב ל֔וֹ וְעֵ֥זֶר מִצָּרָ֖יו תִּֽהְיֶֽה׃ {פ}

(ז) וזאת ליהודה - סמך יהודה לראובן, מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם. שנאמר: (איוב טו, יח - יט) "אשר חכמים יגידו וגו' להם לבדם וגו' ולא עבר זר בתוכם". ועוד פירשו רבותינו: שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמות יהודה מתגלגלים בארון, מפני נדוי שקבל עליו. שנאמר: (בראשית מד, לב) "וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים". אמר משה: "מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו'":  

שמע ה' קול יהודה - תפלת דוד ושלמה ואסא - מפני הכושים. ויהושפט - מפני העמונים. וחזקיה - מפני סנחריב:

ואל עמו תביאנו - לשלום מפני המלחמה:

ידיו רב לו - יריבו ריבו וינקמו נקמתו:

ועזר מצריו תהיה - על יהושפט התפלל על מלחמת רמות גלעד: (דה"ב יח, לא) "ויזעק יהושפט וה' עזרו". דבר אחר: "שמע ה' קול יהודה", כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה. ואף כשחלקו ארץ ישראל, נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה. שנאמר (יהושע יט, ט) "מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון". ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו?  שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים. כן כתוב באגדת תהלים: