003 - BAMIDBAR - PARSHAS BALAK 22:21-38 - ספר במדבר - פרשת בלק - כב:כא-לח - שלישי (שני כשהן מחוברין

כא וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃

(כא) ויחבש את אתנו - מכאן, שהשנאה מקלקלת את השורה.

שחבש הוא בעצמו. או

אמר הקב"ה, רשע! כבר קדמך אברהם אביהם.

שנאמר (בראשית כב, ג) "וישכם אברהם בבקר, ויחבוש את חמורו":

 

עם שרי מואב - (במדבר רבה) לבו כלבם שוה:

 

כב וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֮ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ׃

(כב) כי הולך הוא - ראה שהדבר רע בעיני המקום, ונתאווה לילך:

 

לשטן לו - מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא.

שלא יחטא, ויאבד:

 

ושני נעריו עמו - מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך, יוליך עמו שני אנשים לשמשו.

וחוזרים ומשמשים זה את זה:

 

כג וַתֵּ֣רֶא הָֽאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ׃

(כג) ותרא האתון - והוא לא ראה.

שנתן הקב"ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם.

שמתוך שיש בו דעת, תיטרף דעתו, כשיראה מזיקין:

 

וחרבו שלופה בידו - אמר: רשע זה הניח כלי אומנותו.

שכלי זיינן של אומות העולם, בחרב.

והוא בא עליהם בפיו, שהוא אומנות שלהם.

אף אני אתפוש את שלו, ואבוא עליו באומנותו.

וכן היה סופו, (במדבר לא, ח) "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב":

 

כד וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה׃

(כד) במשעול - כתרגומו: בשביל.

וכן (מ"א כ, י) "אם ישפוק עפר שומרון לשעלים".

עפר הנדבק בכפות הרגלים בהילוכן.

וכן, (ישעיה מ, יב) "מי מדד בשעלו מים", ברגליו ובהילוכו:

 

גדר מזה וגדר מזה - סתם גדר של אבנים הוא:

 

כה וַתֵּ֨רֶא הָֽאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ׃

(כה) ותלחץ - היא עצמה:

 

ותלחץ - את אחרים את רגל בלעם:

 

כו וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְהוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃

(כו) ויוסף מלאך ה' עבור - לעבור עוד לפניו.

להלוך להיות לפניו במקום אחר.

כמו (בראשית לג, ג) "והוא עבר לפניהם".

ומדרש אגדה יש בתנחומא: מה ראה לעמוד בשלשה מקומות?

סימני אבות הראהו:

 

כז וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָֽאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל׃

 

כח וַיִּפְתַּ֥ח יְהוָ֖ה אֶת־פִּ֣י הָֽאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים׃

(כח) זה שלוש רגלים - רמז לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלוש רגלים בשנה:

 

כט וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֨רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃

(כט) התעללת - כתרגומו: לשון גנאי ובזיון:

 

לו יש חרב בידי - גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים.

זה הולך להרוג אומה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין:

[רש"י שמות י, ב]

ל וַתֹּ֨אמֶר הָֽאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָֽנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַֽעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא׃

(ל) ההסכן הסכנתי - כתרגומו.

וכן (איוב כב, ב) "הלאל יסכן גבר".

ורבותינו דרשו מקרא זה בגמרא:

אמרו ליה, "מאי טעמא לא רכבת אסוסיא"?

אמר להון, "ברטיבא שדאי ליה" וכו'.

כדאיתא במסכת עבודה זרה (ד ב):

 

לא וַיְגַ֣ל יְהוָה֮ אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו׃

 

לב וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה עַל־מָ֗ה הִכִּ֨יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי׃

(לב) כי ירט הדרך לנגדי - רבותינו חכמי המשנה דרשוהו (שבת קה א): נוטריקון, יראה, ראתה, נטתה.

בשביל ש"הדרך לנגדי".

כלומר, לקנאתי ולהקניטני.

ולפי משמעו: כי חרד הדרך לנגדי, לשון רטט.

כי ראיתי בעל הדרך, שחרד ומיהר הדרך, שהוא לכעסי ולהמראתי.

ומקרא קצר הוא.

כמו (ש"ב יג, לט) "ותכל דוד".

לישנא אחרינא: ירט לשון רצון.

וכן (איוב טז, יא) "ועל ידי רשעים ירטני".

מפייס ומנחם אותי על ידי רשעים, שאינן אלא מקניטים:

 

לג וַתִּרְאַ֨נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָֽטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹֽתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶֽחֱיֵֽיתִי׃

(לג) אולי נטתה - כמו לולא.

פעמים שאולי משמש בלשון לולא:

 

גם אתכה הרגתי - הרי זה מקרא מסורס, והוא כמו גם הרגתי אותך.

כלומר, לא העכבה בלבד קראתך על ידי, כי גם ההריגה:

 

ואותה החייתי - ועתה מפני שדברה והוכיחתך, ולא יכולת לעמוד בתוכחתה.

כמו שכתוב, (פסוק ל) "ויאמר, לא".

על כן הרגתיה.

שלא יאמרו זו היא שסילקה את בלעם בתוכחתה, ולא יכול להשיב.

שחס המקום על כבוד הבריות.

וכן, (ויקרא כ, טו) "ואת הבהמה תהרוגו".

וכן, (ויקרא כ, טז) "והרגת את האשה ואת הבהמה":

 

לד וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי׃

(לד) כי לא ידעתי - גם זה גנותו. ועל כורחו הודה.

שהוא היה משתבח שיודע דעת עליון.

ופיו העיד, "לא ידעתי":

 

אם רע בעיניך אשובה לי - להתריס נגד המקום, היא תשובה זו.

אמר לו: "הוא בעצמו ציוני ללכת, ואתה מלאך מבטל את דבריו?!

למוד הוא בכך, שאומר דבר ומלאך מחזירו!

אמר לאברהם, (בראשית כב, ב) "קח נא את בנך" וגו'.

וע"י מלאך בטל את דברו.

אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב":

 

לה וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק׃

(לה) לך עם האנשים - בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו.

 

"לך עם האנשים", כי חלקך עימהם.

וסופך להיאבד מן העולם:

 

ואפס - על כורחך, "את הדבר אשר אדבר" וגו':

 

עם שרי בלק - שמח לקללם כמותם:

 

לו וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל־עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל־גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל׃

(לו) וישמע בלק - שלח שלוחים לבשרו:

 

אל עיר מואב - אל מטרפולין שלו. עיר החשובה שלו.

לומר, "ראה מה אלו מבקשים לעקור":

 

לז וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֨יךָ֙ לִקְרֹא־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹֽא־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ׃

(לז) האמנם לא אוכל כבדך - נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון:

 

לח וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה־בָ֨אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכֹ֥ל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃