ובבואה לפני המלך אמר עם הספר וגו'.
הנה ארז"ל: "שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב", שהוא בבחי' מנוחה שאין בו עליות וירידות.
כי כל ימות עוה"ז, שית אלפי שנין - הן בבחינת ירידות ועליות. הן בנשמות הן בגופות.
שכמה פעמים היו ישראל בשלוה, ואח"כ ירדו כו'.
והנה ירידה צורך עליי' היא. ועלייה זו בכללה נחלקת לשתים שהן ארבע.
דהיינו, שתים לנפשות, שהן ג"ע התחתון והעליון.
ושתים לגופות. שהם ימות המשיח ותחיית המתים.
ועל עליות הללו נאמר: "ילכו מחיל אל חיל", שיש כמה מיני מדרגות שונות בעליות הנפשות. וכמה מיני היכלות: "בית הנשים" ו"בית הנשים שני", ג"ע תחתון וג"ע עליון.
ויש נהר די נור המפסיק בין עליות. כי בעליות הנשמה מבחינה זו לבחינה ומדרגה אחרת למעלה הימנה, טובלת בנהר די נור, שהוא בחי' המבטל ומשכח מעלתו הראשונה - להחשיבה כלא וכאין, בכדי שתהא בבחי' בטול והתכללות בעלייה אחרת שלמעלה הימנה.
וכמ"ש: "ובזה הנערה באה אל המלך", "ובזה" הוא העמוד שבין עולם לעולם, שבו ועל ידו נכללות הנשמות להיות בבחי' בטול. "כי זה השער לה' כו'".
וכן עד"ז בעליות הגופות לימות המשיח ותחה"מ.
אבל וחד חרוב, הוא אלף השביעי, שבו תכלית השלימות של כל העליות, עד שאין עוד עלייה למעלה הימנו, שהוא סוף וקץ לכל המדרגות והעליות, שאפשר להיות לפי מזג ותכונת השמיטה ההיא, שית אלפי שנין וחד חרוב.
ובכל שמיטה ושמיטה לפי מה שהיא, כך הוא עליית אלף הז' שבה, שהיא תכלית השלימות של כל העליות. ונק' בחי' מנוחה, שהיא בחי' עלייה שאין למעלה הימנה עוד עלייה. וזהו וחד חרוב שהוא בבחינת מנוחה:
והנה כתיב: "לכו חזו מפעלות אלקים אשר שָֹם שַׁמֹות בָּאָרֶץ". ואמרז"ל: "אל תקרא שַׁמֹות אלא שֵמוֹת".
והענין כי הנה בחי' שַׁמֹות הוא ענין חד חרוב דהיינו בחינת מנוחה, סוף ותכלית כל העליות. ואעפ"כ כל זה הוא רק בחי' שֵמוֹת, שאין זה אלא מבחי' שמו מדת מלכותו ית' כמאמר: "יחיד חי העולמים מלך כו'".
כלומר שהוא יחיד ומיוחד לבדו כמו קודם שנברא העולם, שאינו בגדר עלמין כלל, ומה שהוא חי העולמים הנה החיות המתפשט בעולמות אינו אלא בבחי' מלך. "ומלכותך מלכות כל עולמים" כתיב. שכל העליות וכל העולמות עד רום המעלות בכל שמיטה ושמיטה, וכמה שמיטין ויובלות כו' - הן הם רק בחי' מלכותו ית' שמתענגים ונהנין מזיו השכינה.
ובעונג זה יש כמה מדרגות ועליות עד רום המעלות. וכל זה הוא רק התפשטות זיו כבוד מלכותו ית'. אבל בו ית' בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל:
והנה בחי' ענג זה בכללו הוא בחי': "למחר לקבל שכרם", ו"בהיום לעשותם" הוא בחי' התפשטות הרצון, שהרצון הוא חיצוניות עונג. כנודע בחוש שכל דבר שיש בו תענוג, לזה נוטה הרצון.
והיינו התפשטות רצונו וחכמתו ית' בתרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן, שהם תר"ך עמודי אור הנמשכים מעונג העליון.
וכל מצות צריכות כוונת הלב, שהוא נקודת פנימיות הרצון שבלב, לדבקה בו ית' על ידי מצותיו. כמאמר: "אשר קדשנו במצותיו".
והנה כמו שיש בעונג עילוי אחר עילוי עד רום המעלות, כך ברצון נקודה פנימית הלב, עומקא דלבא, הנקרא בשם: "כנסת ישראל" כמ"ש במ"א - יש ג"כ עילוי אחר עילוי עד שיהיה גלוי הרצון הנמשך למטה בנפש בעומקא דלבא, בבחי' מאד מאד, עד רום המעלות. להיות בבחי': "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי".
ובארץ הוא בחי' שמות בארץ, שלא יהיה חפץ זה בתערובות עם עמך, רק אליו לבדו ית': "כלתה נפשי ולבבי".
וזהו: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עולם הבא", שכל חיי העולם הבא שהם עליות עד אין קץ, בבחי' עונג עליון, להתענג בהוי"ה וליהנות מזיו השכינה שהיא בחי' מלך בלבד, מבחינת שמות בארץ.
אבל תשובה ומעשים טובים, שעיקר התשובה הוא בנקודת פנימיות הלב, מעומקא דלבא, מפנימיות הלב, היא מלובשת במעשים טובים, שהם תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן, שהן הן גלוי רצון העליון ב"ה - הוא העולה למעלה מעלה מבחי' העונג.
כי העונג הבא לנשמות הוא ע"י התלבשות בהשגת הנשמה, שתהא הנשמה מתענגת לפי השגתה. אבל הרצון הוא למעלה מההשגה, שהוא בבחי' גולגלתא דחפיא על מוחא. וכמ"ש במ"א על פסוק אשת חיל עטרת בעלה.
וזהו: "ובבואה לפני המלך" היא עליית כנסת ישראל לפני בחי' המלך ולמעלה הימנו, בהתעלות הרצון לדבקה בו ית' בכבודו ובעצמו, למעלה מעלה מבחי' שמו ומלכותו. ואזי אמר: "עם הספר ישוב מחשבתו וגו'":
וביאור הענין. כי הנה כל עבודת האדם בעוה"ז הוא לברר הטוב מהרע. ויש בירור אחר בירור עד רום המעלות. הבירור הוא ע"י חכמה כח מ"ה, שהוא בחי' הביטול, ליבטל וליכלל אליו ית'.
והוא: "לפני המלך", כי בחי' מלך הוא בבחי' העולם, לשון העלם והסתר פנים, להיות כמה צמצומים רבים ועצומים, שיהיה בחי' עם לשון, עוממות דברים זרים ונפרדים כו'. כי אין מלך בלא עם.
ובחי' חכמה, הוא כח מ"ה, דהיינו להעלות מעלמא דפרודא, לקשר ולייחד אליו ית' בבחי' בטול אליו לבדו.
והנה הבירור הוא במחשבה, כמו שנראה בחוש בגשמיות, שכאשר יפול לאדם איזה ענין, הוא חושב ומהרהר בו ואת הטוב יקבל ונקלט במוחו ומחשבתו, להיות גומר כך בדעתו שיקום הדבר ויהיה כך בפועל ממש. ואת הרע דוחה לחוץ.
ובחי' מחשבה, הוא נקרא ספר. בחי' צירופי אותיות.
והנה באתערותא דלתתא: "בבואה לפני המלך", בבחי' חכמה ובבחי' בירור כנ"ל. אזי אתעדל"ע, להיות: "אמר עם הספר", שיהיה בירור בחי' חכמה במחשבה העליונה, בחי' ספר צירופי אותיות. שידחה הרע לחוץ ופסולת וסיגים שלוחי הדין והקטרוג, המעכבים ומונעים את האדם בעבודת ה', מבית ומבחוץ בגשמיות ורוחניות, וישוב מחשבתו הרעה על ראשו.
ובירורם הוא ע"י העלאתם לבחי' מחשבה העליונה דייקא, שעלייה זו גורמת להם הירידה והדחיה לחוץ. כי הנה בהיותם למטה אין תופסין מקום כלל: "שממית בידים תתפש וגו'". והם כמשל השמרים שהם ביין. וכמ"ש: "ויגר מזה אך שמריה ימצו וגו'"" שהם הם בחי' שמרים, שכשהם למטה כך יפה להם.
וזו היא הסיבה שכל הרשעים מגביהים את עצמם קודם מפלתם. וכמו שהיה בהמן, שגדלו ונשאו על כל השרים וגו'. וכמ"ש: "לפני שבר גאון".
והיינו דכתיב: "אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך נאום ה'", משם דייקא, שהגבהתם ועלייתם למעלה היא הגורמת השפלתם ומפלתם. לפי שלא יוכלו לעמוד במקום גבוה ומדרגה העליונה בחי' ספר. לפיכך: "ימחו מספר חיים" כתיב.
משא"כ כשהם למטה, אין תופסין מקום כלל. כמשל צואה כשהיא בבית הכסא ובאשפה שם מקומה הראוי לה. משא"כ כשמכניסין אותה לבית, דוחין אותה לחוץ.
והנה התעלותם לבחי' ספר ומחשבה עליונה, הוא אחרי התעלות כנס"י, שהוא בחי' נקודת פנימיות הלב לבחי' ומדרגת לפני המלך. משא"כ כשהיא למטה, וצריכה היא בעצמה להתברר עדיין, אי אפשר להיות בירור אחר במדרגת השמרים.
וככה הוא ממש בנפש הבהמית שבכל אדם בפרטות, אי אפשר להתברר, דהיינו להפריד הרע שבה מהטוב ולהפך הטוב שבה מחשוכא לאורה כו' לסטרא דקדושה, אם לא שתתברר תחלה נפש האלהית ותתעלה למעלה מעלה ע"י בירור לבושין דקדושה שהם מחשבה דבור ומעשה המתבררים ע"י עסק התורה ומצותיה, שהם התפשטות והשתלשלות רצון העליון ב"ה.
וזהו: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' וגו'", הוא רצון העליון המלביש הנפש ומעלה אותה למעלה מעלה לבחינת גלגלתא כנ"ל. וכמ"ש במ"א ע"פ שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' לגלגלתם וגו':