האומר: "ערך כלי זה עלי" - נותן דמיו.

האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו - כמו שהוא שוה דיודע הוא שאין לומר לשון ערך לכלי ואין ערכו קצוב וגמר ואמר לשם דמים דאין אדם מוציא דבריו לבטלה:

מ"ט?

אדם יודע שאין ערך לכלי, וגמר ואמר לשום דמים, משום הכי נותן דמיו.

האי: "ערכין המטלטלין", "ערכין של מטלטלין" מיבעיא ליה?

ערכין המטלטלין - משמע שהערכין מיטלטלין:

תני: "ערכין של מטלטלין".

רב חסדא אמר אבימי: במתפיס מטלטלין לערכין.

במתפיס מטלטלין לערכו - שאומר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן צריך ג' להוציאן מיד הקדש:

האי: "ערכין המטלטלין", "מטלטלין של ערכין" מיבעי ליה?

תני: "מטלטלין של ערכין".

רבי אבהו אמר: ^אבאומר: "ערכי עלי".

ר' אבהו אומר באומר ערכי עלי - ואינו פורע. ובא כהן למשכנו, ומצא לו מטלטלין. והכי קאמר הערכין דהיינו ערך אדם ובא ליתן מטלטלין נגבין בשלשה שמאין:

בא כהן לגבות ממנו מטלטלין - בשלשה.

קרקעות - בעשרה.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: בשלמא לאפוקי מהקדש, בעינן שלשה.

בשלמא לאפוקי מהקדש - כגון דרב גידל ורב חסדא הוא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק עד שיפדנו בשויו:

אלא לעיולי להקדש, שלשה למה לי?

אלא לעיולי - כגון דר' אבהו:

א"ל: "סברא הוא, מה לי עיולי מה לי אפוקי?

אפוקי מ"ט? דילמא טעי. עיולי נמי, דילמא טעי:

עיולי נמי דילמא טעו - ויקחנו להקדש ביותר משויו:

 

רבי יהודה אומר כו':

א"ל רב פפא לאביי: בשלמא לר' יהודה, היינו דכתיב: "כהן".

אלא לרבנן: "כהן" למה להו?

קשיא:

 

הקרקעות תשעה וכהן:

מנהני מילי?

אמר שמואל: עשרה כהנים כתובין בפרשה.

חד, לגופיה.

חד לגופיה - דניבעי כהן:

הנך הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.

מיעוט אחר מיעוט - דכולהו ממעטי ישראל דמשמע כהן ולא ישראל:

דאפילו ט' ישראל ואחד כהן.

מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן: אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים?

ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראל - בעינן דקמא לגופיה ושני לו הוי מיעוט אחר מיעוט ושלישי הדר איצטריך לגופיה דניהוי כהן דכיון דאיתרבי ליה ממיעוט אחר מיעוט דאפילו  ישראל כי הדר כתב כהן דוקא כתביה דלאו מיעוט אחר מיעוט הוא דהא שני לאו מיעוט הוא אלא ריבוי וכן כולם חד דווקא וחד הוי מיעוט אחר מיעוט:

קשיא:

 

ואדם כיוצא בהן:

ואדם כיוצא בהן - כקרקעות דבעי נמי תשע וכהן לשומו:

אדם מי קדוש?

אמר ר' אבהו: ^בבאומר: "דמי עלי".

דתניא: ^גהאומר: "דמי עלי" - שמין אותו כעבד הנמכר בשוק.

ועבד אתקש לקרקעות.

ועבד איתקש לקרקעות - והתנחלתם אותם (ויקדא כה):

בעי רבי אבין: שער העומד ליגזוז בכמה?

שער העומד ליגזוז - והקדישו ובא לפדותו בשויו שעושין משער אדם נפה וקילקלי וחבק:

כגזוז דמי ובשלשה?

כגזוז דמי - והוו להו מטלטלין ובשלשה:

או כמחובר דמי ובעשרה?

ת"ש: ^דהמקדיש את עבדו - אין מועלין בו.

אין מועלין בו - דעבד הרי הוא כקרקע ואין מעילה בקרקע ובמסכת מעילה (דף יח:) גמר חטא חטא מתרומה בפרק הנהנה:

רשב"ג אומר: מועלין בשערו.

מועלים בשערו - דשערו לאו כגופו והוה ליה כשאר מטלטלין:

וקיימא לן: ^הדבשערו העומד ליגזוז פליגי.

העומד ליגזוז - שכבר שילח פרע וראוי להסתפר:

ש"מ.

ש"מ - פלוגתא דתנאי הוא לתנא קמא דאמר לית בהו מעילה סבר כמחובר דמי ולענין פדייה נמי בעי עשרה ולרבן שמעון כגזוז דמיא:

 

נימא הני תנאי כהני תנאי?

דתנן: ר"מ אומר: יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע.

דברים שהן כקרקע - מחוברין לקרקע:

ואינן כקרקע - אלא כמטלטלין:

ואין חכמים מודים לו.

כיצד?

"עשר גפנים טעונות מסרתי לך", והלה אומר: "אינן אלא חמש".

ר' מאיר: מחייב.

ר"מ מחייב - לישבע על השאר שהודה מקצת הטענה אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות כדילפינן בשבועת הדיינים (שב עוח דף מב.) הכא כיון דאין צריכין לקרקע דעומדות ליבצר הן  כדמוקי ר' יוסי בר חנינא לפלוגתיה כבצורו' דמיין ונשבעין:

וחכ"א: ^וכל המחובר לקרקע, הרי הוא כקרקע.

ואמר רבי יוסי בר חנינא: בענבים העומדות ליבצר עסקינן.

מר סבר: ^זכבצורות דמיין.

ומר סבר: לאו כבצורות דמיין.

לא.

לא - התם בענבים כל כמה דשבקת להו מיכחש כחשי אבל שערו אשבוחי משבח הלכך אפי' ר' מאיר בשער כרבנן סבירא ליה:

אפילו תימא ר' מאיר.

עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם, כל כמה דשבקה להו מיכחש כחשי. 

^חאבל שערו, כל כמה דשבקה להו, אשבוחי משבח:

דיני נפשות כו':

קא פסיק ותני, ^טל"ש רובע זכר, ול"ש רובע נקבה.

קא פסיק ותני - מתני' רובע סתמא בכ"ג:

לא שנא - שור שרבע אדם זכר ולא שנא שור שרבע אשה נקבה דנפקא לן תרוייהו מקראי בפרק ארבע מיתות (לקמן נד:) שהן בסקילה ותנא דמתני' מרבי להו לכ"ג:

בשלמא רובע נקבה, דכתיב: (ויקרא כ, טז) "והרגת את האשה ואת הבהמה".

בשלמא רובע נקבה - כתיב ביה כ"ג דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה איתקש בהמה לאשה ודיני נפשות נפקינן לקמן בעשרים ושלשה:

אלא רובע זכר, מנא לן?

אלא רובע זכר - מנלן דבעי כ"ג:

דכתיב: (שמות כב, יח) "כל שוכב עם בהמה, מות יומת".

דכתיב כל שוכב וגו' - ומהאי נפקא לן בארבע מיתות לרובע זכר:

אם אינו ענין לשוכב, תניהו ענין לנשכב.

דאם אינו ענין - לאדם הבא על הבהמה דהא קרא אחרינא כתיב (ויקרא כ) איש אשר יתן שכבתו וגו':

תניהו ענין לנשכב - למביא בהמה עליו ומדאפקיה בלשון שוכב לידון כשוכב מה בא על הבהמה הוא והיא בכ"ג כדילפינן מואת הבהמה תהרוגו (שם) דאיתקש בהמה לאדם אף  מביא בהמה עליו שניהם בכ"ג:

ואפקיה רחמנא בלשון "שוכב", לאקושי "נשכב", ל"שוכב".

מה שוכב הוא ובהמתו בעשרי' ושלשה, אף נשכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה:

 

^ישור הנסקל בעשרים ושלשה:

שנא': (שמות כא, כט) "השור יסקל וגם בעליו יומת", כמיתת הבעלים כך מיתת השור:

 

א"ל אביי לרבא: ממאי דהאי: "וגם בעליו יומת", לכמיתת בעלים כך מיתת השור הוא דאתא,