010b – מאימתי – פרק ראשון – ברכות, י ע”ב

Download Here

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף י,ב

א"ר חנן, אפי' בעל החלומות אומר לו לאדם, "למחר הוא מת", אל ימנע עצמו מן הרחמים.

שנאמר (קהלת ה, ו) "כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלהים ירא".

מיד (ישעיהו לח, ב) "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה'".

מאי קיר?

אמר רשב"ל, מקירות לבו.

שנא' (ירמיהו ד, יט) "מעי מעי אוחילה קירות לבי" וגו'.

ר' לוי אמר, על עסקי הקיר.

אמר לפניו, רבונו של עולם, ומה שונמית שלא עשתה אלא קיר אחת קטנה, החיית את בנה!

אבי אבא, שחפה את ההיכל כולו בכסף ובזהב, על אחת כמה וכמה!

אבי אבא שחפה את ההיכל - שלמה:

(ישעיהו לח, ג) "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי".

מאי, "והטוב בעיניך עשיתי"?

א"ר יהודה אמר רב, שסמך גאולה לתפלה.

ר' לוי אמר, שגנז ספר רפואות.

שגנז ספר רפואות - כדי שיבקשו רחמים:


תנו רבנן, "ששה דברים עשה חזקיהו המלך.

על ג' הודו לו, ועל ג' לא הודו לו.

על ג' הודו לו.

1. גנז ספר רפואות, והודו לו.

2. כתת נחש הנחשת, והודו לו.

3. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים, והודו לו.

גירר עצמות אביו - לפי שהיה רשע, בזהו.

ולא נהג בו כבוד בקבורתו, להוציאו כהוגן, במטות זהב וכסף:

ועל ג', לא הודו לו.

1. סתם מי גיחון, ולא הודו לו.

סתם מי גיחון - מי שלוח.

בדברי הימים (ב' ל"ב, ל).

ולמה?

כדי שלא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות.

ולא זהו, גיחון הנהר הגדול. (בראשית ב, יג)

(לעיין)

דההוא לאו בארץ ישראל הוא.

אלא מעין קטן הוא, סמוך לירושלים.

שנאמר, "והורדתם אותו אל גיחון". (מלכים א' א', לג).

ומתרגמינן, "ותחתון יתיה לשילוחא":

2. קצץ דלתות היכל, ושגרם למלך אשור, ולא הודו לו.

3. עבר ניסן בניסן, ולא הודו לו.

עבר ניסן בניסן - קא סלקא דעתך משנתקדש החדש לשם ניסן, נמלך לעבר את השנה, ועשאו אדר.

כמו שנאמר בדברי הימים (ב' ל', ב), "ויועץ המלך (חזקיהו) לעשות הפסח בחדש השני":

ומי לית ליה לחזקיהו (שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראש חדשים, זה ניסן, ואין אחר ניסן"?

אלא טעה בדשמואל.

דאמר שמואל, אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן.

ביום שלשים של אדר - ואף על פי שלא נתקדש החדש, שעדיין לא באו עדים:

סבר, "הואיל וראוי" לא אמרינן:

א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא, כל התולה בזכות עצמו, תולין לו בזכות אחרים.

התולה בזכות עצמו - שאומר בתפלתו, "עשה לי בזכותי".

כגון חזקיהו שאמר, "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך" וגו':

וכל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו.

משה תלה בזכות אחרים.

שנא' (שמות לב, יג) "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך".

תלו לו בזכות עצמו.

שנאמר, (תהילים קו, כג) "ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית".

חזקיהו תלה בזכות עצמו.

דכתיב, "זכר נא את אשר התהלכתי לפניך".

תלו לו בזכות אחרים.

שנא' (מלכים ב יט, לד) "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה, למעני ולמען דוד עבדי".

והיינו דריב"ל.

דאמר ריב"ל, מאי דכתיב (ישעיהו לח, יז) "הנה לשלום מר לי מר"?

אפי' בשעה ששיגר לו הקב"ה שלום, מר הוא לו:


(מלכים ב ד, י) "נעשה נא עליית קיר קטנה".

רב ושמואל.

חד אמר עלייה פרועה היתה, וקירוה.

פרועה - מגולה, שניטלה תקרה שלה:

וחד אמר, אכסדרה גדולה היתה, וחלקוה לשנים.

בשלמא למ"ד אכסדרה, היינו דכתיב "קיר".

אלא למ"ד עלייה, מאי קיר?

שקירוה.

בשלמא למ"ד עלייה, היינו דכתיב "עליית".

אלא למ"ד אכסדרה, מאי "עליית"?

מעולה שבבתים.

"ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה".

אמר אביי, ואיתימא ר' יצחק, הרוצה להנות,

הרוצה להנות - משל אחרים:

יהנה,

יהנה - ואין איסור בדבר:

כאלישע.

כאלישע - כמו שמצינו באלישע, שנהנה:

ושאינו רוצה להנות,

והרוצה שלא להנות - משל אחרים:

אל יהנה,

אל יהנה - ואין בדבר לא משום גסות רוח, ולא משום שנאה:

כשמואל הרמתי.

כשמואל הרמתי - כמו שמצינו בשמואל הרמתי, שלא רצה להנות:

שנאמר (שמואל א ז, יז) "ותשובתו הרמתה, כי שם ביתו".

כי שם ביתו - לעיל מיניה כתיב, "והיה מדי שנה בשנה, וסבב בית אל והמצפה, ושפט את ישראל". (שמואל א ז, טו)

וסמיך ליה, "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו".

וכי איני יודע ששם ביתו?!

אלא אכולהו מקומות דקרא דלעיל מיניה קאי.

שכל מקום שהיה הולך שם, היה נושא כל כלי תשמישי בית עמו, ואהל חנייתו.

שלא להנות מן אחרים:

וא"ר יוחנן, שכל מקום שהלך שם, ביתו עמו.

(מלכים ב ד, ט) "ותאמר אל אישה, הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא".

א"ר יוסי בר' חנינא, מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש.

"קדוש הוא".

מנא ידעה?

רב ושמואל.

חד אמר, שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו.

וחד אמר, סדין של פשתן הציעה על מטתו, ולא ראתה קרי עליו.


"קדוש הוא".

א"ר יוסי בר' חנינא, הוא קדוש, ומשרתו אינו קדוש.

[שנאמר] (מלכים ב ד, כז) "ויגש גיחזי להדפה".

א"ר יוסי בר' חנינא, שאחזה בהוד יפיה.

בהוד יפיה - בדדיה:


"עובר עלינו תמיד".

א"ר יוסי בר' חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב, כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו, ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאילו מקריב תמידין.

וא"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י, אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל.

שנא' (תהילים קל, א) "ממעמקים קראתיך ה'".

תניא נמי הכי, "לא יעמוד אדם, לא על גבי כסא, ולא ע"ג שרפרף, ולא במקום גבוה, ויתפלל.

אלא במקום נמוך, ויתפלל.

לפי שאין גבהות לפני המקום.

שנאמר, 'ממעמקים קראתיך ה'.

וכתיב, (תהילים קב, א) 'תפלה לעני כי יעטוף'".

תפלה לעני - דרך עניות:


וא"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י, המתפלל צריך שיכוין את רגליו.

יכוין את רגליו - זו אצל זו:

שנא' (יחזקאל א, ז) "ורגליהם, רגל ישרה".

ורגליהם רגל ישרה - נראין כרגל אחד:


וא"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י, מאי דכתיב (ויקרא יט, כו) "לא תאכלו על הדם"?

לא תאכלו, קודם שתתפללו על דמכם.

[איכא דאמרי] א"ר יצחק א"ר יוחנן א"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י, כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל, עליו הכתוב אומר, (מלכים א יד, ט) "ואותי השלכת אחרי גויך".

אל תקרי "גויך", אלא "גאיך".

אמר הקב"ה, "לאחר שנתגאה זה, קבל עליו מלכות שמים?!":


ר' יהושע אומר עד ג' שעות: אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה כרבי יהושע:

הקורא מכאן ואילך לא הפסיד:

הקורא מכאן ואילך לא הפסיד - שהרי הוא כאדם שקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה.

ואף על פי שלא יצא ידי קריאת שמע, יש לו קבול שכר, כעוסק בתורה:

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, ובלבד, שלא יאמר "יוצר אור".

מיתיבי, "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה.

אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה".

תיובתא דרב חסדא, תיובתא.


איכא דאמרי, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, מאי "לא הפסיד"?

שלא הפסיד ברכות.

תניא נמי הכי, "הקורא מכאן ואילך, לא הפסיד, כאדם שקורא בתורה.

אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה".


א"ר מני, גדול הקורא ק"ש בעונתה, יותר מהעוסק בתורה.

מדקתני, "הקורא מכאן ואילך, לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה".

מכלל, דקורא בעונתה, עדיף:


משנה

בית שמאי אומרים, בערב, כל אדם יטה ויקרא.

יטה - על צדו:

ובבקר, יעמוד.

יעמוד - דכתיב, "ובקומך":

שנאמר (דברים ו, ז) "ובשכבך ובקומך".

בשכבך - דרך שכיבה:

ובית הלל אומרים, כל אדם קורא כדרכו.

כדרכו - או בקימה, או בשכיבה, או בישיבה, או מהלך:

שנאמר "ובלכתך בדרך". (דברים ו, ז)

אם כן, למה נאמר "ובשכבך ובקומך"?

בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדים.

א"ר טרפון, אני הייתי בא בדרך, והטתי לקרות, כדברי ב"ש.

וסכנתי בעצמי, מפני הלסטים.

אמרו לו, כדי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי ב"ה: