Enjoying this page?

271 - רעא דיני קידוש שעל היין ובו ל' סעיפים

רעא דיני קידוש שעל היין ובו ל' סעיפים:

א מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירות שבח וקידוש.

וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו: בכניסתו - בקידוש היום. וביציאתו - בהבדלה. 

ויש אומרים שהבדלה אינה אלא מדברי סופרים ומן התורה אין צריך לזכרהו אלא בכניסתו בלבד. ויתבאר בסי' רצ"ו:

ב ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין בין בכניסתו בין ביציאתו.

ומצוה מן המובחר לקדש סמוך לתחלת כניסתו בכל מה שאפשר. ואף אם יצא מבית הכנסת מבעוד יום - יש לו לקדש מיד דכיון שהוסיף מחול על הקדש הרי זה אצלו כניסת השבת ויש לו לקדש מיד סמוך לכניסתו. ואחר הקידוש צריך לאכול ג"כ מיד כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה. 

ואם אינו תאב לאכול מיד - יכול להמתין מלקדש תוך הלילה כמה שירצה כדי שיאכל לתיאבון ויוכל לסמוך על מה שכבר זכרו בתחלת כניסתו בתפלת ערבית, שכבר יצא בזה מן התורה. שהרי מן התורה אין צריך אלא זכירה בדברים בלבד בלא יין והרי זכרו בתפלה:

ג יש נזהרים שלא לקדש בשעה ראשונה של הלילה (דהיינו שעה שביעית אחר חצות היום עיין סי' תכ"ח) אלא או קודם הלילה או לאחר שעה תוך הלילה - לפי שבשעה הראשונה הוא מזל מאדים וסמא"ל מושל עליו. וכבר נתבאר שלכתחלה יש לו לקדש מיד בבואו מבית הכנסת מבעוד יום:

ד הקידוש ביו"ט הוא מדברי סופרים. ואעפ"כ יש לו כל דיני קידוש של שבת לכל דבר אלא שאם אין לו אלא כוס אחד (אוחל יו"ט בערב שבת הרי קידוש של שבת קודם לשל יו"ט, כיון שעיקר הקידוש בשבת הוא מן התורה אע"פ שעל הכוס הוא מדברי סופרים:

ה נשים חייבות בקידוש היום בשבת מן התורה וביו"ט מדברי סופרים. ואע"פ שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה - בקידוש היום חייבות. שנאמר: זכור את יום וגו' ונאמר שמור את יום וגו' כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והואיל והנשים מוזהרות בשמירתו להשמר בו מעשיית מלאכה שהיא מצות לא תעשה כל מלאכה וגו'. וכל מצות לא תעשה אף שהזמן גרמא נשים מוזהרות בה הרי הן מוזהרות ג"כ בזכירתו דהיינו קידוש היום:

ו וכיון שהנשים חייבות בקידוש היום מן התורה כמו האנשים יכולות להוציא את האנשים ידי חובתם. אלא שלכתחלה אין להורות כן לשואל הלכה למעשה (שלא יבאו לזלזל במצות):

ז וקטן אפילו הוא בן י"ג שנה אם אינו ידוע שהביא ב' שערות אינו מוציא את האשה, כיון שהיא מחוייבת מן התורה בודאי והוא אינו מחוייב אלא מספק, כי שמא לא הביא ב' שערות עדיין, והוא פטור מכל המצות מן התורה - לכן תקדש האשה בעצמה. ואם אינה יודעת תאמר עם הקטן מלה במלה. 

ואפילו אם שומעת הקידוש מגדול - מכל מקום אם אינה מבינה לשון הקודש תאמר עמו מלה במלה כמו שנתבאר בסי' קצ"ג:

ח מי שאין ידו משגת לקנות יין לקידוש שבלילה ולהכין צרכי סעודה לכבוד הלילה ולכבוד היום ויין לקידוש שביום - הרי קידוש הלילה קודם לכל, לפי שהוא מן התורה. אע"פ שיכול לקדש על הפת וגם על היין אינו אלא מדברי סופרים - מכל מקום כיון שעיקר קידוש זה הוא מן התורה גם היין שלו קודם לכל.

- חוץ מן הפת, שאם אין לו פת (ב) - לחם משנה היא קודמת ליין של קידוש הלילה ויקדש על הפת. לפי שהפת הוא עיקר מצות סעודת השבת שאי אפשר לקיימן כלל בלא פת כמ"ש בסי' רע"ד. -

ואם יש לו פת ויין לקידוש הלילה, וצריך (לקנות יין לקידוש שביום) ולהכין צרכי סעודה לכבוד לילה ולכבוד יום - הרי צרכי סעודה שלכבוד היום קודמין (לקידוש היום) ולצרכי סעודה שלכבוד הלילה שכבוד יום קודם לכבוד לילה. 

וכן מי שיש לו מעט מיני מגדים יניחם עד היום ולא יאכלם בלילה, שכבוד היום קודם (וכן קידוש שביום קודם לצרכי סעודה שלכבוד הלילה):

ט אסרו חכמים לטעום כלום אפילו מים משהגיע זמן הקידוש עד שיקדש, דהיינו משהגיע בין השמשות שנתקדש היום מספק או אפילו מבעוד יום אם התפלל ערבית מבעוד יום.

ואע"פ שכל מצות הקבוע להם זמן לא אסרו אלא לקבוע סעודה משהגיע זמנן, משום גזרה שמא ימשך בסעודה ויעבור הזמן, אבל טעימה בעלמא מותר שאין לחוש בה שמא ימשך ויעבור הזמן - מכל מקום בקידוש וכן בהבדלה החמירו יותר. לפי שעיקר מצותן הוא בתחלת זמנם דהיינו סמוך לכניסת השבת וסמוך ליציאתו.

ואפילו אם התחיל לאכול ולשתות מבעוד יום צריך להפסיק (גכשיגיע בין השמשות. ואע"פ שבשאר כל המצות אפילו של תורה אם התחיל בהיתר דהיינו קודם שהגיע המצוה אין צריך להפסיק, ומטעם זה ג"כ אין צריך להפסיק לקריאת שמע ולתפלה כשיגיע זמנן - מכל מקום בקידוש היום לא התירו לו לגמור סעודתו ולקדש אח"כ. לפי שעיקר הקידוש נתקן במקום סעודה של שבת וקודם לה, ולא לאחריה - שנאמר: וקראת לשבת עונג. ודרשו חכמים במקום עונג דהיינו במקום שיתענג שם בסעודת שבת שם תהא קריאת הקידוש מלפניה.

ומכל מקום אין לו להפסיק סעודתו לגמרי ולברך ברכת המזון, מטעם שיתבאר, אלא יקדש מיד ויגמור סעודתו כדי שיהא הקידוש במקום סעודה שלאחריו:

י וצריך לפרוס מפה על השלחן לכסות הפת קודם שיקדש ואח"כ יסירנה, כדי שתתראה הפת כאלו הובאה עתה על השלחן לכבוד שבת שהזכיר בקידוש:

יא ואין צריך לברך בורא פרי הגפן על כוס של קידוש זה אם כבר בירך על היין בסעודה זו - שגם יין זה של קידוש נפטר באותה ברכה. וגם על היין ששותה בתוך המזון שלאחר הקידוש אין צריך לברך מטעם זה. 

וכן אם מקדש על הפת - אין צריך לברך עליה המוציא אלא יתחיל מברכת הקידוש. 

אבל אם קידש על הכוס צריך לברך המוציא על פת שיאכל אחר הקידוש - הואיל ובשעת אמירת הקידוש אי אפשר לו לטעום כלום, שאי אפשר לו לאכול ולדבר כאחד.

ואינו דומה למתפלל באמצע סעודתו שאין תפלתו חשובה הפסק להטעינו לחזור ולברך המוציא על פת שיאכל אח"כ - לפי שעדיין לא נגמרה סעודתו. כיון שלא היה אסור באכילה בשעה שהתפלל, ואם היה רוצה היה אוכל בשעה שהתפלל והיה מתפלל אח"כ.

ואפילו אם לא היה שהות ביום לגמור סעודתו ולהתפלל אח"כ, שחייב הוא להפסיק סעודתו ולהתפלל ואסור לו לאכול עוד - מכל מקום לא נאסר עליו אלא אכילת קבע שמא ימשך בה ויעבור זמן התפלה, אבל טעימה בעלמא היתה מותרת לו בשעה שהתפלל, ולפיכך אין תפלתו חשובה הפסק בסעודה. 

(ועוד שלא נאסרה עליו אכילה אלא מפני שהגיע זמן התפלה ואחר כך חוזר לקביעותו הראשונה)

אבל כאן נאסרה עליו האכילה כדי שיהא הקידוש לפני האכילה ולא לאחריה כמו שנתבאר, א"כ הרי הקידוש מחלק שתי האכילות שכשאוכל אחר כך היא נחשבת סעודה אחרת[)לכאורה אין צ"ל כאן סוף מוסגר, אלא לעיל] מיד שהגיע זמן הקידוש (ו)נאסר עליו אפילו טעימה בעלמא, ונעשה כאלו נגמרה כבר סעודתו, לכך חשובה אמירת הקידוש הפסק - כיון שבשעת אמירתו לא היה יכול לאכול כלום, והוא אמרו אחר גמר סעודתו.

אבל היין של קידוש אע"פ ששותהו אחר קידוש - אין צריך לברך עליו, כיון שזמן ברכתו הוא קודם אמירת הקידוש ואז עדיין אין שם אמירה מפסקת. 

ואף להאומרים שתקנת חכמים הוא בקידוש וכל דבר הטעון כוס שיברכו עליו ברכת היין תחלה כמו שנתבאר בסי' ק"צ - מועלת ברכה הראשונה לקידוש, כמו שמועלת לברכת הנהנין שאין צריך לחזור ולברך - הואיל ובשעה שהיא חשובה גמר וסילוק סעודה מפני איסור הטעימה קודם קידוש לא היתה עדיין אמירה המפסקת ולא נסתלקה עדיין ברכה הראשונה, ובשעת אמירת הקידוש הרי דעתו על הכוס שבידו לשתותו מיד, ואמירת הקידוש היא לצורך השתיה ואינה חשובה הפסק לזה כמו שאינה חשובה הפסק לכל מקדש על הכוס. משא"כ בפת שאוכל לאחר שקידש על הכוס שבשעת אמירת הקידוש הוא כקודם אמירתו שהיתה שעת גמר וסילוק סעודה.

ויש חולקין על זה ואומרים: שמה שנאסר עליו האכילה משהגיע זמן הקידוש אין זה נחשב גמר הסעודה, כיון שבדעתו לאכול אח"כ וגם עכשיו היה אוכל מדעתו אלא שחיוב הקידוש מונע אותו וכשיסור המונע דהיינו אחר שיקדש יחזור לאכילתו - לפיכך אין אמירת הקידוש מפסקת כמו שאין התפלה מפסקת, ואין צריך לחזור ולברך המוציא.

וספק ברכות להקל. 

ומכל מקום כל בעל נפש יש לו ליזהר לכתחלה שלא לבא לידי כך ויפסיק סעודתו ויברך ברכת המזון קודם שיגיע זמן קידוש היום:

יב וכל זה כשלא אמר עדיין: תנו לנו הכוס ונברך ברכת המזון, אבל אם אמר כן כבר בין שאמר כן קודם זמן הקידוש בין אחר שהגיע זמנו צריך הוא לברך: בורא פרי הגפן על כוס של קידוש שהרי הסיח דעתו משתיה מחמת ברכת המזון.

אבל אם מקדש על הפת אין צריך לברך עליה המוציא. וכן אפילו אם קידש על הכוס אין צריך לברך המוציא על הפת שאוכל אחר הקידוש - לפי שאמירת: תנו לנו ונברך אינה חשובה היסח הדעת לענין אכילה אלא לענין שתיה בלבד כמו שנתבאר בסי' קע"ט.

אבל אם נטל כבר ידיו במים אחרונים - צריך לברך המוציא אפילו על הפת שמקדש עליה. וכל שכן שאם קידש על הכוס שצריך לברך המוציא על הפת שאוכל אח"כ - שנטילת מים אחרונים חשובה היסח הדעת גם לענין אכילה כמ"ש שם. 

ואף שלכתחלה טוב שלא לאכול ולשתות כלל אחר נטילת מים אחרונים אע"פ שמברך על אכילתו ושתייתו ואח"כ קודם ברכת המזון יחזור ויטול מים אחרונים כמ"ש שם - מכל מקום כאן יותר טוב שיקדש מיד ויאכל מעט אחריו כדי שיהא הקידוש במקום סעודת שבת שלאחריו, ממה שיברך בהמ"ז מיד ויקדש אח"כ.

מפני שאם יעשה כן יכנס במחלוקות רבותשיש אומרים שיברך בורא פרי הגפן על כוס ברכת המזון ויטעמנו ולא יברך שוב בורא פרי הגפן על כוס של קידוש שכבר נפטר בברכה זו. ויש אומרים שלא יטעום כלום מכוס של ברכת המזון שהרי לא קידש עדיין. ולפיכך לא יברך עליו בורא פרי הגפן אלא יניחנו עד לאחר שיטעום מכוס של קידוש ואז יטעום ג"כ ממנו. 

ואי אפשר לו לצאת ידי שניהם שיקדש אותו על אותו כוס עצמו שבירך עליו ברכת המזון - לפי שברכת המזון היא קדושה בפני עצמה והקידוש הוא מצוה בפני עצמו. ואין אומרים ב' קדושות על כוס אחת שאין עושין מצות חבילות חבילות.

ואף אם הוא מיסב יחידי ומברך ברכת המזון בלא כוס - מכל מקום אם יקדש מיד אחר ברכת המזון יש אומרים שאינו יוצא ידי חובתו אלא אם כן יחזור ויאכל מיד, שיהא הקידוש במקום סעודת שבת שלאחריו וא"כ מה שבירך ברכת המזון היא (דברכה שאינה צריכה, שהרי היה יכול ליפטר בברכת המזון שיברך אחר אכילה השניה. 

ואף שיש אומרים שאין צריך לחזור ולאכול, לפי שבדיעבד יוכל לסמוך על סעודה שאכל כבר, שכשיקדש אחריה מיד הרי זה קידוש במקום סעודה, אע"פ שהיא סעודת החול - מכל מקום כדי לחוש לסברא הראשונה צריך ליזהר שלא לבא לידי כך.

אלא אע"פ שנטל מים אחרונים יפרוס מפה ויקדש ויחזור ויאכל מעט, כדי שיהא הקידוש במקום סעודת שבת שלאחריו, ואח"כ יחזור ויטול מים אחרונים ויברך ברכת המזון.

וכל שכן אם לא נטל ידיו עדיין שצריך לעשות כן אע"פ שכבר גמר סעודתו מבעוד יום אלא שלא הספיק לברך ברכת המזון עד שהגיע זמן הקידוש:

יג ואם עבר והתחיל לברך [ברכת המזון] אחר שהגיע זמן הקידוש, אפילו התחיל לברך משחשכה לא יזכיר של שבת בברכת המזון - דכיון שמברך על הסעודה שגמר בחול מבעוד יום האיך יזכיר בה של שבת. אבל אם משך סעודתו עד תוך הלילה אע"פ שאינו רשאי - צריך להזכיר של שבת בברכת המזון אע"פ שעדיין לא קידש - שכבר חלה עליו קדושת שבת מאליה.

(ואין צריך לומר שאם פירס מפה וקידש וגמר סעודתו שצריך להזכיר של שבת בברכת המזון אפילו אם החמיר ופירס מפה וקידש מבעוד יום קודם שהגיע זמן הקידוש, וגם מברך ברכת המזון מבעוד יום - דכיון שקידש חלה עליו קדושת שבת):

יד שנים שהיו (השותין אחר גמר הסעודה מבעוד יום, ואמרו: בא ונקדש קידוש היום אע"פ שלא הגיע עדיין זמן הקידוש - נאסר עליהם לשתות עד שיקדשו. ואם רוצים לחזור ולשתות אע"פ שאינם רשאים - צריכים הם לחזור ולברך בורא פרי הגפן. שכיון שאמרו לקדש הסיחו דעתם משתיה עד שיקדשו. אבל אם מקדשים מיד אינם צריכים לברך על כוס של קידוש כמו שנתבאר למעלה שהרי באמירה זו לא הסיחו דעתם מכוס של קידוש:

טו אע"פ שאסור לטעום קודם קידוש, אם שכח או עבר וטעם אפילו אכל סעודה גמורה - צריך לקדש מיד שנזכר. ואסור לו לטעום כלום משנזכר עד שיקדש. ולא יברך בורא פרי הגפן על כוס של קידוש אם בירך כבר על יין. וכן אם מקדש על הפת אין צריך לברך המוציא אם בירך כבר. ואף אם מקדש על הכוס אין צריך לברך המוציא על הפת שאוכל אח"כ כמו שנתבאר למעלה. 

(ואם נזכר אחר שגמר סעודתו אין צריך לאכול עוד אחר הקידוש כדי שיהא הקידוש במקום סעודת שבת שלאחריו, דכיון שאכל הסעודה משחשכה אחר שנכנס השבת הרי היא נקראת סעודת שבת, וכשמקדש אחריה הרי קידש במקום סעודת שבת).

ואם נזכר אחר שבירך המוציא קודם שטעם פרוסת המוציא, לא יקדש על היין ויצטרך לטעום מהפת קודם קידוש כדי שלא תהא ברכת המוציא לבטלה, אלא יקדש על הפת. ואף אם אין לפניו לחם משנה וצריך להמתין עד שיביאו לפניו אין זה הפסק ואף אם יצטרך לדבר ולומר להם שיביאו לו אין זה הפסק כלל, כיון שהוא לצורך הסעודה וכמו שנתבאר בסימן קס"ז:

טז אע"פ שמצוה מן המובחר לקדש סמוך לכניסת השבת, מכל מקום נמשך עיקר מצותו כל הלילה ואם שכח או עבר ולא קידש בלילה יש לו תשלומין למחר כל היום ויאמר כל הקידוש של לילה, מלבד פרשת ויכולו שאינו ענין לאמרה ביום, לפי שבלילה היתה גמר מלאכתו של הקב"ה:

יז אע"פ שהשלחן צריך להיות ערוך ומסודר מבעוד יום כמו שנתבאר בסימן ר[ס]"ב, מכל מקום אין מביאים אותו למקום הסעודה עד אחר הקידוש כדי שיהא ניכר שבא לכבוד שבת. ואם הביאו קודם קידוש צריך לפרוס עליו מפה לכסותו כאילו אינו כאן עד אחר קידוש כדי שיתראה כאלו הובא עתה לכבוד שבת.

במה דברים אמורים בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים כל אחד שלחנו לפניו ולא היה להם טורח להפסיק ולהביאם אחר קידוש. אבל עכשיו ששלחנות שלנו גדולים וטורח להביאו אחר הקידוש ולהפסיק בין קידוש לסעודה - נוהגין להביאו לכתחלה קודם קידוש ולפרוס מפה לכסות הפת עד אחר הקידוש - בין שמקדש על היין בין שמקדש על הפת. וצריך שתהא גם מפה תחת הפת על השלחן - כדי שתהא הפת בין שתי מפות זכר למן שהיה עליו טל מלמעלה וטל מלמטה:

יח כוס של קידוש בין של לילה בין של יום ובין של הבדלה, טעון כל הדברים שטעון כוס של ברכת המזון: שיהיה שלם, ושישטפנו מבחוץ, וידיחנו מבפנים, ויהיה מלא יין על כל גדותיו, ולא יהיה היין פגום, ויקבלנו בשתי ידיו, ויאחזנו בימינו לבדו, ויגביהנו מעל השלחן טפח, ויתן עיניו בו שלא יסיח דעתו ממנו, כמו שנתבאר בסימן קפ"ג:

יט אע"פ שאמר ויכולו בבית הכנסת צריך לחזור ולאמרו על הכוס קודם קידוש כדי להוציא בניו ובני ביתו הקטנים שלא אמרוהו עדיין ואח"כ יברך בורא פרי הגפן וברכת קידוש. ואם שכח לאמרו קודם קידוש אומרו בתוך הסעודה על הכוס.

וטוב לעמוד בשעת אמירת ויכולו מטעם שנתבאר בסימן רס"ח. אבל בשעת ברכת הקידוש יותר טוב לישב (מטעם שנתבאר בסי' רצ"ו).

אבל במדינות אלו נתפשט המנהג לישב אף בשעת אמירת פרשת ויכולו כי מאחר שאמרוה כבר בבית הכנסת מעומד אין מקפידין כל כך לעמוד בשעה שאומרה להוציא בניו ובני ביתו.

ומכל מקום עומדים קצת כשמתחילין י"ום ה"ששי ו"יכולו ה"שמים שנרמז השם בראשי תיבות.

וכשמתחילין טוב ליתן עיניו בנרות כי ב' פעמים נר עולה ת"ק, והיא רפואה לפסיעה גסה שנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם. 

אבל בשעת ברכת הקידוש צריך ליתן עיניו בכוס כמו שנתבאר למעלה:

כ מי שאין לו יין לקידוש של לילה ושל יום אלא כוס אחת, ואם יחלקנו לב' כוסות לא יהיו מלאים. (או אפילו אם כוס זה אינו מלא, אלא שאם יחלקנו לב' כוסות לא יהיה רביעית יין בכל אחת) - יניחנו כולו בכוס אחת ויקדש עליו בלילה.

וכדי שלא יהיה כולו פגום כשיטעם בו עכשיו מכולו ישפוך ממנו מעט לכלי אחר קודם שיטעמנו. ויהא נזהר שיהא נשאר בכוס זה רביעית כדי שיטעום מרביעית. שאין כוס של ברכה פחות מרביעית. ואח"כ יחזיר לתוכו מה שבכלי האחר ובזה הוא מתוקן מפגימתו, כמו שנתבאר בסי' קפ"ב.

(ואם כוס זה אינו מלא גם עכשיו, אלא שאם יחלקנו לב' כוסות לא יהיה רביעית שלמה בכל אחת - ישפוך ממנו מעט קודם קידוש ואחר שיטעמנו יחזירנו לתוכו. ולא ישפוך ממנו אחר הקידוש קודם הטעימה (מפני שהוא בזיון הברכה (עיין סי' רצ"ו) כמו שנתבאר בסי' ר"ו)

וגם שלא להפסיק בין ברכה לטעימה בחנם - כיון שלא יהיה הכוס מלא אף אם לא ישפוך ממנו כלום קודם הקידוש.

ואם אין לו אלא רביעית יין בצמצום יין שאינו מזוג, או אפילו יותר משהו אלא שאין לו כשני רוב רביעית מרווחים, וכשהוא שותה בלילה נחסר לו למחר הרבה - ימזגנו למחר במים עד שיעמוד על רביעית. והוא שיהא ראוי לשתיה במזיגה זו בענין שיהא ראוי לברך עליו בורא פרי הגפן כמו ש[נ]תבאר בסי' ר"ד:

כא וכל זה כשיש לו כוס אחר להבדלה, שאם לא כן מוטב שיניחנו להבדלה ויקדש על הפת, ממה שיקדש עליו ולא יהיה לו על מה להבדיל - שאין מבדילים על הפת. 

ומכל מקום אם יש לו שכר להבדיל עליו, במקום שהשכר הוא חמר מדינה - לא יניחנו להבדלה. 

ואפילו קידוש של יום קודם להבדלה כשאפשר להבדיל על השכר שהוא חמר מדינה - לפי שבקידוש אפילו של יום יש אומרים שאין מקדשין על השכר אע"פ שהוא חמר מדינה כמו שיתבאר בסי' ער"ב, ובהבדלה הכל מודים שמבדילים עליו.

במה דברים אמורים ביחיד בביתו אבל (ובבית הכנסת הבדלה קודמת לקידוש. לפי שבקידוש שבבית הכנסת אינו מוציא שום אדם ידי חובתו. וגם יש חולקים ומערערים על קידוש זה, כמ"ש בסי' רס"ט. אבל הבדלה היא מצוה לדברי הכל להוציא מי שאין לו יין כמ"ש בסי' רצ"[ה]

כב שלשה מנוחלי העולם הבא ואחד מהם המשייר יין מקידוש להבדלה דהיינו שיש לו מעט יין ומונע שתייתו בשביל הבדלה. 

ויש אומרים דהיינו שמקדש בלילה על כוס גדול שישתייר באותו כוס לקידוש של יום ולהבדלה ויתקן אותו מפגימתו, כמ"ש למעלה, ובתוך הסעודה שותה יין אחר. וטוב לנהוג כן:

כג אחר שקידש על הכוס יטול ידיו לסעודה, ויברך על נטילת ידים. ואם שכח ונטל ידיו קודם קידוש - לא יקדש על היין אלא על הפת לפי שבנטילה זו גילה דעתו שהפת חביבה לו מיין, וצריך לקדש על החביב. 

ויש חולקין על זה ואומרים שאפילו לכתחלה יכול ליטול ידיו קודם הקידוש ואין הקידוש מפסיק בין נטילת ידים לסעודה כיון שהוא לצורך הסעודה. 

והעיקר כסברא (הראשונה) [האחרונה] וכן המנהג פשוט במדינות אלו, לבד מליל פסח כמו שיתבאר בסי' תע"ג. ומכל מקום מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא ליטול עד אחר הקידוש - יפה הוא עושה ואין מוחין בידו על שעובר על המנהג, כי יכול לומר אעשה כדברי הכל.

ולדברי הכל אסור למזוג הכוס בחמין אחר נטילת ידים - כי צריך דקדוק גדול שלא יחסר ולא יותיר והרי זה הפסק והיסח הדעת. 

ולכתחלה טוב ליזהר שאפילו השפיכה בלבדה מהקנקן לכוס תהיה קודם נטילת ידים:

כד המקדש צריך שיטעום מהכוס כמלא לוגמיו. ולא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאילו מסלקו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו, והוא רובו של רביעית באדם בינוני. והגדול לפי גדלו - צריך שיהיה כמלא לוגמיו שלו.

ומכל מקום אין צריך יותר מרביעית אע"פ שעדיין אינו כמלא לוגמיו:

כה אם לא טעם המקדש וטעם אחד מהמסובין, אם טעם כמלא לוגמיו ממש - יצאו כולם ידי חובתן. 

אבל אין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמא - לפי שצריך שיהנה אחד מהם משתיית כוס של ברכה, ובפחות ממלא לוגמיו אינה נקראת שתייה של הנאה.

ומכל מקום מצוה מן המובחר שיטעמו כולם מכוס של ברכה. אבל אין צריך מלא לוגמיו לכולם. 

אך מי שיש לו יין מעט - מוטב שיטעום אחד בלבד כשיעור ויניח השאר למחר לקידוש או להבדלה.

והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש עצמו כמלא לוגמיו לא יצא, אע"פ שטעמו המסובין כל אחד כמלא לוגמיו. וראוי לחוש לדבריהם לכתחלה. 

במה דברים אמורים בקידוש אבל בהבדלה ובשאר כל הדברים הטעונים כוס מודים הגאונים שאפילו לכתחלה די בטעימת אחד מהמסובין כמלא לוגמיו:

כו קידש על הכוס וקודם שטעם הפסיק בדבור - חוזר ומברך בורא פרי הגפן ואינו צריך לחזור ולקדש. 

אבל אם הסיח דעתו משתיית כוס זה (ז(או) שיצא מחדר זה לחדר אחר אע"פ שחזר למקומו - צריך לחזור ולקדש ואינו יוצא ידי חובתו בקידוש הראשון, כיון שהפסיק בינו לטעימת הכוס בהיסח הדעת (או) בעקירת מקום מחדר לחדר:

כז וכן אם נשפך כוס שקידש עליו - יביאו לו כוס אחר ויברך עליו בורא פרי הגפן אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש. ואין צריך לחזור ולקדש אם לא הסיח דעתו ולא הפסיק בעקירת מקום בינתיים.

ואם קידש בשחרית על השכר ונשפך הכוס (כיון שנפשו של אדם קצה בשכר בשחרית) - יש להקל שאין צריך להביא כוס אחר לברך עליו, שהרי יש אומרים שאפילו יוצא ידי חובתו במה שמברך המוציא על הפת כמו שיתבאר בסימן רע"[ב]:

כח אבל אם קידש על כוס מלא מים כסבור שהוא יין - צריך לחזור ולקדש על היין אף אם הוא בענין שאין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן כגון שהיה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש וכמו שנתבאר בסימן ר"ט דכיון שתקנו חכמים לומר הקידוש על היין וזה אמרו על המים צריך לחזור ולקדש.

ומכל מקום אם בשעה שקידש על המים היה לפניו רביעית יין בכלי אחד על השלחן או על הספסל אצלו (חמוכן לשתות אזי אינו צריך לא לברכת בורא פרי הגפן ולא לחזור ולקדש אלא ישתה מיד מן המוכן שלפניו שהרי זה כאילו קידש על היין ההוא שאף שכוס של קידוש צריך שיאחזנו בידו מכל מקום אין זה מעכב בדיעבד:

כט אין צריך לשפוך מכוס המקדש לכוסות יין שלפני המסובין היוצאים ידי חובתן בשמיעה אלא אם כן היו פגומין שאז הוא צריך לשפוך לכל כוס וכוס קודם שיטעום הוא כדי שישתו כולם מכוסות שאינן פגומין שזהו מצוה מן המובחר:

ל לא יטעמו המסובים קודם שיטעום המקדש אם הם זקוקים לכוסו ששופך ממנו לכוסות שבידם ריקנים או פגומים אבל אם היו להם כוסות יין שאינן פגומים - רשאים לשתות קודם שישתה המקדש כמו שנתבאר כל זה בסי' ק"צ