רסח דין הטועה בתפלת השבת ובו י"ח סעיפים:
א צריך לומר פרשת ויכלו בתפלת ערבית. וכל המתפלל ואומר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר: ויכלו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו - כלומר הקב"ה והוא:
ב אם טעה והתחיל ברכות אמצעיות של חול: אם נזכר באמצע ברכה - צריך לגמור כל אותה ברכה, ואח"כ מתחיל ברכה אמצעית של שבת. בין שנזכר בברכה ראשונה של אמצעיות של חול שהיא אתה חונן ובין שנזכר בשאר ברכות אמצעיות של חול. וכן ביו"ט.
לפי שמן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת ויו"ט כל ברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בעבודה כמו בראש חודש וחולו של מועד, אלא שמפני כבוד שבת ויו"ט לא הטריחוהו חכמים ותיקנו ברכה אחת אמצעית לקדושת היום, א"כ זה שהתחיל ברכות אמצעיות של חול יש לו לגמור אותה ברכה שהתחיל כיון שהיא ראויה לאמרה עתה מן הדין:
ג במה דברים אמורים בתפלת ערבית או שחרית או מנחה, אבל במוסף אם התחיל ברכות אמצעיות של חול צריך לפסוק באמצע הברכה שנזכר בה ולהתחיל אמצעית של תפלת מוסף - לפי שבתפלת מוסף לא היה ראוי כלל מן הדין להתפלל כל האמצעיות של חול אלא ברכה אחת של מוסף בלבדה. שהרי אף בראש חודש וחולו של מועד שהטריחו להתפלל י"ח ערבית שחרית ומנחה ואעפ"כ במוסף אין מתפללין אלא ז' ברכות, א"כ אין הטעם מפני הטורח אלא מפני שאין צריך יותר.
ויש חולקין על זה. וספק ברכות להקל:
ד אפילו אם לא התחיל אלא תיבה אחת מהברכות אמצעיות של חול שנזכר בה - צריך לגמור את כולה. במה דברים אמורים בשאר כל הברכות האמצעיות חוץ מברכת: אתה חונן שאם לא אמר אלא תיבת אתה בלבדה אע"פ שהיה מתכוין לומר אתה חונן שהיה סבור שהוא חול ונזכר קודם שאמר חונן לא יגמור אותה ברכה אלא יאמר מיד קדשת את יום השביעי כו' אם הוא בערבית. וכן אם הוא במנחה יאמר מיד: אחד ושמך אחד כו' - לפי שלא התחיל עדיין תפלת חול בפיו. שתיבת אתה היא ג"כ בתפלת שבת.
ואף שהיתה מחשבתו על תפלת החול - אין בכך כלום, שאין הברכה נפסדת בשביל כוונה אחרת. כמו שנתבאר בסי' ר"ט.
אבל אם הוא בתפלת שחרית, שאין תיבת אתה באותה תפלה, א"כ זה שאמר אתה שהיה סבור שהוא חול הרי התחיל בתפלת החול וצריך לגמור אותה ברכה. ואח"כ יתחיל: ישמח משה.
אבל אם היה יודע שהוא שבת אלא שנכשל בלשונו מחמת הרגלו כל ימות החול, ואמר: תיבת אתה ונזכר קודם שאמר חונן - לא יגמור אותה ברכה אלא חוזר לתפלת שבת. לפי שהרי זה כהחליף תפלה של שבת זו בזו, כיון שיודע שהוא שבת ולא אמר אלא תיבת אתה שישנה ג"כ בתפלות השבת כגון אתה קדשת או אתה אחד, ואם היה רוצה היה יכול לומר קדשת או אחד אחר תיבת אתה שאמר, א"כ לא התחיל עדיין של חול.
ומכל מקום אין צריך לומר: קדשת או אחד אלא יאמר מיד: ישמח משה. ויהיה פירוש דבריו: אתה הקב"ה, ישמח משה במתנת חלקו:
ה מי שטעה והתחיל תפלה של חול בשבת - סימן רע לו. ויפשפש במעשיו ויהרהר בתשובה:
ו יש נוהגים מטעם הידוע להם לומר בערבית: וינוחו בה, ובשחרית ומוסף: וינוחו בו. ובמנחה: שבתות קדשך וינוחו בם:
ז מי שטעה להתפלל כל התפלה של חול בשבת ולא הזכיר כלל ענין קדושה של שבת בתפלתו - לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולהתפלל תפלה של שבת. אבל אם הזכיר של שבת בתוך י"ח אע"פ (א) שלא קבע לשבת ברכה בפני עצמה יצא ידי חובתו.
ובמוסף אם התפלל י"ח ולא אמר רק ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף באחת מהברכות - יצא:
ח טעה והתפלל של חול בשבת ולא הזכיר של שבת - אם עקר רגליו צריך לחזור לראש בכל ענין.
ואם לא עקר רגליו עדיין אע"פ שסיים תפלתו אלא שלא אמר עדיין התחנונים שהוא רגיל לומר אחר תפלתו, כגון: אלהי נצור - אינו חוזר אלא לתחלת ברכה של שבת, וגומר אחריה ג' ברכות האחרונות.
אבל אם כבר סיים תחנונים - צריך לחזור לראש אף על פי שעדיין לא עקר רגליו:
ט ואם הוא מסופק אם הזכיר של שבת בתפלת י"ח שהתפלל צריך לחזור ולהתפלל - שמן הסתם לא הזכיר כיון שאין כן הרגלו של אדם. אבל אם הוא מסופק אם התפלל תפלת י"ח של חול או אם התפלל ז' ברכות של שבת - יש להסתפק אם צריך לחזור ולהתפלל:
י הטועה בברכה אמצעית של תפלות השבת והחליף של תפלה זו בשל תפלה האחרת של שבת: אם נזכר קודם שסיים ברכה זו של תפלה האחרת - צריך לפסוק ולחזור לראש ברכה זו מתפלה של עכשיו.
ואם סיים ברכה זו - אינו חוזר. לפי שעיקר ברכה האמצעית הוא רצה נא במנוחתנו שהוא שוה בכל התפלות:
יא במה דברים אמורים בתפלת ערבית שחרית ומנחה אבל בתפלת מוסף אם התפלל במקומה אחת משאר התפלות לא יצא, הואיל ולא הזכיר קרבן מוסף. וכן אם התפלל מוסף בערבית או שחרית או מנחה לא יצא, הואיל והזכיר קרבן מוסף בתוך תפלתו ואמר שקר לפני המקום:
יב אחר תפלת לחש בערבית נוהגין לחזור ולומר ויכולו משום יו"ט שחל להיות בשבת שאין אומרים אותו בתוך התפלה [שאז אומרים אתה בחרתנו, שהוא תפילת יו"ט וכנראה שלא רצו להכניס את תפילת שבת אתה קדשת .. ויכולו - בנוסף להיו"ט (רק שמוסיפים את יוה השבת, או מקדש השבת אבל לא תפילה שלימה), וגם ישמחו במלכותך אין מוסיפים בתפלות יו"ט שחל בשבת רק במוסף] וצריך לאמרו אז אחר התפלה.
וכדי שלא לחלק בין שבת לשבת נהגו לאמרו בכל השבתות, וגם כדי להוציא את מי שאינו יודע לאמרו.
ונוהגין לאמרו (ב) כולם יחד בקול רם ומעומד לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית והעדים צריכים להעיד מעומד.
ואם שכח לאמרו בבית הכנסת טוב שיאמר אותו שבקידוש מעומד:
יג תקנו חכמים שאחר תפלת לחש יאמר השליח צבור ברכה אחת מעין שבע. ולמה תקנו בליל שבת יותר משאר לילות שלא תקנו חזרת ש"ץ אחר תפלת ערבית כמו שנתבאר הטעם בסי' רל"ז - לפי שבתי כנסיות שבימיהם היו בשדות ששם מצוים מזיקים. וכל שאר לילות היו עסוקין במלאכתן ובגמרם מלאכתם מתפללים ערבית בביתם ולא היו באים לבית הכנסת בלילה. אבל ליל שבת היו באים לבית הכנסת, וחששו שיש שאינן ממהרים לבוא ושוהין לאחר תפלת הצבור, וישארו יחידים בבית הכנסת ויסתכנו - לכך האריכו תפלת הצבור כדי שיהיה פנאי ליחיד לגמור תפלתו בעוד שהש"ץ אומר ברכה זו. לפיכך לא תיקנוה אלא על הש"ץ בלבד ואם ירצו הצבור לאומרה עם הש"ץ צריך שיאמרו בלא פתיחה ובלא חתימה כדי שלא יברכו לבטלה.
וכן המנהג במדינות אלו לומר עם הש"ץ מגן אבות עד זכר למעשה בראשית.
ואף המתפלל ביחיד שרוצה לומר כן הרשות בידו:
יד יו"ט שחל להיות בשבת אינו מזכיר יו"ט בברכה מעין שבע, לפי שאלמלא שבת אין ברכות מעין שבע ביו"ט, מפני שברכה זו לא נתקנה בשבת בגלל חובת היום אלא מפני המזיקין. (ובליל יו"ט לא היו באים ג"כ לבית הכנסת מפני שהיו טרודים במלאכת אוכל נפש)
ואינו דומה לנעילה שביום הכיפורים שחל להיות בשבת שצריך להזכיר גם של שבת בנעילה, אע"פ שאין נעילה בשבת - לפי שמכל מקום יום זה הוא נתחייב בארבע תפלות דהיינו שחרית מוסף מנחה נעילה, וצריך להזכיר ענין היום שהוא שבת בכל אחת מהן. אבל כאן לא נתקנה הברכה בשביל חובת היום אלא בשביל סכנת המזיקין:
טו אין אומרים ברכה מעין ז' אלא בבית הכנסת קבוע, דהיינו בכל מקום שמתפללין בו בעשרה בקביעות. אבל מקום שמתפללין בו בעשרה באקראי בעלמא כגון אותן שעושים לפרקים מנין בביתם, וכן בבית חתנים ואבלים שעושים מנין בביתם - אין לומר שם ברכת מעין ז'. דכיון שאין שם מנין קבוע לא שייך הטעם בשביל שיסיימו תפלתם המאחרים לבא.
ואף על פי שעכשיו שבתי כנסיות שלנו בישוב לא שייך כלל טעם זה אלא שתקנת חכמים לא בטלה אע"פ שבטל הטעם שבגללו תקנו - מכל מקום בכל מקום שאין שם מנין קבוע לא תקנו בו חכמים מעולם.
ואם קובעים מקום להתפלל בו בעשרה איזה זמן, כגון בירידין שרגילים לקבוע מקום על כמה שבועות - יש מי שהורה לאמרה שם, שגם שם יש המאחרין לבוא.
ובמקום שנהגו לאמרה אף במנין שהוא באקראי בעלמא אין למחות בידם. (כיון שלא נזכר דבר זה בגמרא ובדברי הגאונים):
טז אף בשבת שאחר יו"ט אומרים ברכה מעין ז', אע"פ שאז אינו מצוי כל כך המאחרים לבא כמו בשאר ערבי שבתות שהם יום חול ומתעסקין בהם במלאכה עד הערב:
יז מעשה בחסיד אחד שראה בחלומו חסיד אחר ופניו מוריקות. אמר לו: למה פניך מוריקות? אמר לו מפני שהייתי מדבר בשעה שהצבור היו אומרים ויכולו ולא אמרתי עמהם ביחד. וגם מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ברכה מעין ז', ובשעה שהיה אומר יתגדל עד אמן יהא שמה רבא, ולא הטיתי אזני לשמוע ממנו בכוונה - על כן יש ליזהר:
יח אם טעה והתפלל תפלה של חול בליל שבת או אפילו לא התפלל כלל: אם שמע ברכה מעין ז' מהש"ץ מראש ועד סוף יצא ידי חובתו. ואע"פ שבשאר תפלות אין הש"ץ מוציא אלא את מי שאינו בקי אבל לא את הבקי - מכל מקום בתפלת ערבית שהיא רשות הקלו בה, ולכך יוצא ג"כ במעין ז' במקום ז'.
וטוב שיאמרנה עם הש"ץ כשיוצא בה ידי חובתו.
אבל אם כבר אמרה ש"ץ אסור ליחיד לאמרה כדי לצאת בה ידי חובתו לפי שלא נתקנה אלא בצבור.
ומכל מקום אם עבר ואמרה ביחיד יצא ידי חובתו - הואיל ותפלת ערבית רשות: