מגיד המשך ב - Maggid – From Few to a Nation and the Depth of the Bondage

מגיד – ביאור “ארמי אובד אבי

The Haggadah’s precise wording highlights the transformation from a small family into a distinct nation and details the depth of Egyptian oppression. Each verse is carefully chosen to emphasize growth, suffering, and Hashem’s response.

מגיד (המשך2)

בשבעים (דברים י, כב[1]).

ועתה שמך גו'. קשה למה הביא הסיום דפסוק זה (ובספרי אינו), ועוד דהי' לו להביא מבראשית (מו, כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים[2] (מע"נ[3]. ותירוצו צ"ע).

וי"ל דהכתוב בשבעים נפש גו' עיקרו בא להדגיש איך שמועטים היו בירידתם למצרים ועל כוונה זו מורה סיום הכתוב: ועתה שמך גו'. ולכן הביא בעל ההגדה פסוק זה דוקא וגם סיומו ועתה שמך גו'.

ויהי שם לגוי[4] מלמד. במח"ו[5], אבודרהם[6], של"ה[7], יעבץ[8], קו"י[9] גריס כאן לגוי גדול, אבל בסי' רס"ג[10], רמב"ם, מהר"ל, סי' הרש"ר[11] נשמטה תיבת גדול. 

והטעם י"ל: הציון הלז[12] נדרש על מלת גוי בלבד. ועוד דרש המגיד על מלת גדול מה שאמר הכתוב ובני ישראל גו'[13] (ז"פ). וכיון שאין מלת גדול נדרשת כאן - לדעת אלו[14] - השמיטוה.

מצוינים - מסומנין, שלא שינו את שמם לשונם דתם ומלבושיהם (ז"פ[15]).

ובנ"י (שמות א, ז)[16].

ורב[17] כמ"ש ואעבור גו' רבבה גו' (יחזקאל טז, ו-ז)[18].

ואעבור עליך. פסוק זה קבעוהו מסדרי ההגדה באמצע הגדת ליל פסח (שעה"כ[19] ענין פסח סוף ד"א[20]. פע"ח שעחהמ"צ פ"א[21]. מ"ח[22]. סי' האריז"ל - ותימה על היעבץ שכותב שהוא ואביו, החכם צבי, היו אומרים פסוק זה אבל לא נמצא בשום ספר).

והנה כמה נוסחאות ישנם בזה:

א) ואעבור עליך בא אחרי ותמלא הארץ אותם, קודם דרשת ורב כמש"נ (מ"ח. סי' הרש"ר).

ב) אחרי עירום וערי' (קול יעקב, יעבץ).

ג) נוסחת רבינו (וכ"ה גם בהגדות הספרדים בח"פ[23] ומגי"ד[24]) ובשמחה"ר[25] כתב שכן היא נוסחת האריז"ל.

והטעם לסדור רבינו י"ל, ע"פ דרך הפשט:

א)[26] ואעבור גו' אין לו שייכות לדרשת גדול עצום[27]. וגם לא מצינו שיביא בעל ההגדה פסוקים ממקומות שונים בדרשה אחת[28]ב) סידר הפסוקים[29] כמו שהם כתובים בקרא[30].

והספור[31] ואעבור עליך מבאר ענין ורב, כמו שמסיים[32] בדמיך חיי[33], וכמש"נ (שמות א, יב[34]) וכאשר יענו אותו כן ירבה.

וירעו אותנו (דברים כו, ו[35]) - המשך הדרשה בפרשת ארמי אובד אבי[36]. וכן לקמן בפסוקים: ונצעק[37], ויוציאנו[38].

וירעו - דלכאורה מה בא להוסיף על ויענונו[39]וע"כ פירוש וירעו שכל כוונת המצרים (ולא רק מה ששמו עליו שרי מסים) היתה למצוא עצה איך להרע לישראל. וע"ז מביא ראי' כמש"נ הבה.

הבה נתחכמה (שמות א,י)[40].

וישימו עליו (שם א, יא)[41].

ויעבידו גו'[42] וימררו גו'[43] (שמות א, יג-יד). פסוק וימררו לא מצאתי לע"ע, בשום נוסח הגדה אחר. מלבד בסי' תפלה למשה להרמ"ק משמע דגם הוא גריס לי' בהגדה.

ואין לברר בשינויי גירסאות הספרי[44], כי המדפיסים, התחל מדפוס הראשון ויניציא ש"ו, השמיטו מן הספרי (וכן מן היל"ש[45]) כל ההגדה[46].

- בספרי הנדפס עם פי' המלבי"ם נדפסה גם ההגדה ובה הפסוק וימררו[47], אבל איני יודע מי הוא המצווה לעשות זה[48].

- אבל נוסחת רבינו מוכרחה היא, דהנה כוונת בעל ההגדה בדרשותיו היא, לבאר ולפרט יותר את הענינים ע"פ מש"נ במק"א. וכשבא להספור איך שנתנו על ישראל עבודה קשה[49], הרי ביאורו מפורש, בכתוב דוימררו[50], מה היתה עבודה זו ואופנה, ומובא בו גם הבטוי עבודה קשה[51]ובודאי הביאו בעל ההגדה ולא הי' מסתפק בקרא דויעבידו[52], שאין בו אלא הודעה כללית בלבד, שהעבודה היתה בפרך - ובפרט אשר "בפרך" זה[53], ר'אלעזר מפרש אותו בפה רך (סוטה יא, ב), ולפי"ז[54] אין מדבר כתוב זה בעבודה קשה כלל[55] (ודברי האמרי שפר בפיסקא זו - צע"ג ולכאורה גם סותר דברי עצמו).

ומה שנשמט פסוק זה בשאר הנוסחאות, י"ל: סופרי כת"י הראשונים של ההגדה (והספרי) רשמו בקיצור ויעבידו מצרים גו' בפרך. וכוונתם היתה על תיבת"בפרך" השני' שבסוף פסוק וימררו. ובא מעתיק שלא שמש כל צרכו וכשהעתיק עד תיבת "בפרך" הראשונה - עמד. ולא שם לבו שגם פסוק שלאחריו מסתיים בתיבה זו.

ונצעק (דברים כו, ז[56]). ויהי בימים (שמות ב, כג). וישמע אלקים (שם ב, כד).

ענינו זו פרישות דרך ארץ. ענינו מל' עינוי, ופרישות ד"א קרוי' ענוי (בראשית לא, נ. יומא עד, ב).

פרישות ד"א. כי גם לזה נתכוון פרעה בגזרתו וכספור רז"ל (שמ"ר פ"א, יב. וראה ג"כ ס' הלקוטים ע"פ וכאשר יענו אותו).

כמש"נ וירא (שמות ב, כה) כמה מפרשים הקשו שאין מפסוק זה שום ראי', ותרצו באופנים ורמזים שונים.

- ולכאורה כוונת הדורש מובנת בפשיטות, כי הראי' כמש"נ מתייחסת לתיבת וירא, ולא לדרשת זו פרישות דרך ארץ, שהיא אינה באה אלא במאמר המוסגר.

וכאלו אמר : וירא את ענינו כמש"נ וירא אלקים גו', אלא שדרך אגב מפרש מהו ענינו.

ועד"ז הוא ג"כ לקמן במ"ש ואת לחצנו זה הדחק כמש"נ כו' ובמורא גדול זה גילוי שכינה כמש"נ כו' - שאין הראי' על פירוש התיבות לחץ, ובמורא גדול, אלא על הענין (ועי"ז סרו תמיהות המפרשים שם) - ופי' התיבות בא במאמר המוסגר.

ואין להקשות דא"כ הי' לו להביא בפסקא זו רק התיבה וירא, ולעשות פסקא בפ"ע ענינו זו פרישות ד"א - די"ל דתיבת וירא בפ"ע הוא דבור מקוטע.

עמלנו אלו הבנים. שהם כחו ואונו של האדם וכמש"נ (בראשית מט, ג) כחי וראשית אוני (מח"ו).

ודרז"ל (שבת לב, ב) איזה הן מעשה ידיו של האדם הוי אומר בניו ובנותיו (שבה"ל).

כמש"נ כל הבן (שמותא, כב) - ראי' על הענין (ולא על הפי'), שגזרו על הבנים.

לחצנו זה הדחק. מלת לחץ תאמר על מעיכה גופנית, ועל אונס ונגישה בעשית איזה דבר וזהו הנקרא בדבריהם ז"ל דוחק.

ואומר שכאן הוא כפירוש השני, שלא די שהעבידו אותם אלא שגם לא היו נותנים להם מנוחה בעבודתם וכמש"נ (שמות ה, יג) והנוגשים אצים (ז"פ).

וגם ראיתי (שמות ג, ט) - ראה לעיל פיסקא כמש"נ וירא.

ויוציאנו ה' (דברים כו, ח).

מלאך, שרף, שליח. חילוק מדריגות אלו ראה: רמב"ן ובחיי (שמות יב, יב), ז"פ, מהר"ל, אלשיך, סי' קול יעקב, יעבץ, הגר"א. בלקו"ת ד"ה להבין מ"ש בהגדה ס"ג: מלאך, שרף, שליח - עשי', יצירה, בריאה.

ולא ע"י שליח. בסי' רס"ג יש כאן הוספה : לא ע"י הדבר, אלא כו'. וצע"ק מזהר (ח"א קיז, ב).

בכבודו ובעצמו (כן הוא בסי' האריז"ל, אבודרהם, ז"פ, סי' של"ה, יעבץ) - מלכות דאין סוף ועצמות דא"ס שלפני הצמצום (כתבי כ"ק אדמו"ר נ"ע).

ועברתי (שמות יב, יב).

ועברתי בארמ"צ אני ולא כו' ולא אחר. ברמב"ם אינו וכן בשבה"ל כתב שרבו לא אמרו אבל נמצא הוא, לגירסתנו, בספרי וכן בסי' האריז"ל, ז"פ, מהר"ל, אלשיך, של"ה, יעבץ.

אני ולא מלאך - הובא ונתבאר בזהר (ח"א קיז, א).

אני הוא ולא אחר - (כ"ה בכל הנ"ל, לבד מספרי שאינו שם) - מה בא למעט עוד, ראה: מהר"ל, אלשיך, יעבץ, לקו"ת שם.

זה הדבר כו' זו החרב כו' זה הדם. הקשו המפרשים למה ייחד ופרט ג' מכות אלו ובסדר זה דוקא - ולפענ"ד י"ל דמבאר הגדולות אשר עשה:

הרג את ממונם (מקניהם).

גדולה מזו - הרג את בכוריהם (חרב).

ועוד גדולה מזו - גם באלקיהם עשה שפטים, שלקה היאור שהיו עובדים לו כמרז"ל (שמ"ר פ"ט, ט).

הנה יד (שמות ט, ג).

כמש"נ וחרבו (דה"א כא, טז) - הרי מצינו לשון נטוי' במכת חרב (שבה"ל. ז"פ), והיא החרב שהרג בה את הבכורות (ז"פ. שמחה"ר).

ובמורא גדול - (לשון מראה. וכן ת"א ות"י ובחזונא רבא) - זה גלוי שכינה - בלילה בעת מכת בכורות וגאולת ישראל (שבה"ל אבודרהם).

כמש"נ או הנסה (דבריםד, לד) - הרי שהי' מורא גדול.

ותיבות זה גילוי שכינה הם מאמר המוסגר, כנ"ל. וסרה תמיהת המפרשים.

ואת המטה (שמות ד, יז).

ובמופתים זה הדם. מכה הראשונה מעשר המכות, שמונה אותם בסמוך - כ"פ רוב המפרשים. אבל הכלבו מפרש: לא מכת היאור קאמר, אלא מאשר היו המים לדם ביבשת כאשר עשה האותות לעיני העם, שע"י אותו האות האמינו בו כל ישראל. - ובתפלה למשה פי': הוא הדם שהי' יוצא מגופם (של המצריים) במותם. - ולשני פי' אלו צ"ע, דא"כ הי' לו, לבעל ההגדה, לפרש כוונתו.

ונתתי מופתים - עשן (יואל ג, ג).

באמירת דם - ארור). באמירת עשר - יוסיף יין. לשון המ"ח - בשנויים קלים. אלא שמה שאינו שייך לעשי' - הקיף בחצע"ג.

והזעם "שבה" (בה"א ולא באלף).

המשמח לכך) (גם תיבת לכך מוקפת) - כ"ה בכמה דפוסים. ולפענ"ד כצ"ל.

וצע"ג מפני מה לא כתב שצריך להטיף באמירת דצ"ך עד"ש באח"ב, וכמ"ש בשו"ע (תעג ס"נ) וסי' של"ה וכן הוא המנהג.

ואין לומר דנכלל במ"ש באמירת עשר מכות - שהרי מסיים עשר שפיכות, וא"ת כנ"ל, הי' לו לומר יג שפיכות (ובמ"ח אין התיבות עשר שפיכות וי"ל כנ"ל).

ואין ליטול באצבע לשפוך כ"א בכוס עצמו (פע"ח שחהמ"צ פ"ו. מ"ח. סי' האריז"ל. של"ה. ש"פ).

ויכוון. אדמו"ר בסידורו אין דרכו לבאר מה שיכוון, ומה שביאר כאן, נ"ל שהוכרח בזה, מפני שארז"ל (ברכות נא, ב) אין מברכין על כוס של פורעניות ובס' פסח מעובין (הובא בח"י ס' תע"ג סקל"ז) כתב דיש שופכין היין הנשאר ושוטפין הכוס משום שנזכר שם המכות.

וראה בד"מ הובא בשו"ע רבינו (תע"ג ס"נ) אשר טז' השפיכות הם כנגד חרבו של הקב"ה מלאך הממונה על הנקמה (יעויין בזה מעבר יבק מ"ג פ"ט).

ולהוציא מכל הנ"ל צריך לכוון שהפורעניות האף והזעם הוא על היין ששופך לתוך כלי השבור, ומה שנשאר בתוך הכוס הוא יין המשמח (יעויין שעה"כ).

ושופך כו' ע"י כח הבינה. הפירוש: ושופך, ע"י כח הבינה, מהיין שבתוכו (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר).

ד"א ביד - סתם מורה לכה"פ: מכה אחת. כשהוסיף - חזקה - ה"ז- שתים.

ובאותות - לשון רבים. ה"ז - שתים.

ר"י הי' נותן בהם סמנים. לדעת סדר המכות. כי בתהלים (עח, קה) לא נמנו בסדר זה. ותאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה, על כן בא להודיענו סדרם (שבה"ל ואבודרהם. ועיי"ש עוד טעמים. וראה מנחות -צו, א - ר"י אומר שלא תטעה כו' ).

דצ"ך עד"ש באח"ב. באמירת תיבות אלו ישפוך ג' שפיכות, ורק אח"כ מוסיף יין בכוס.

בסי' קול יעקב העתיק מכתהאריז"ל סוד תיבות אלו. ראה בתוי"ט אבות (פ"ה מ"ד) וסי' יעבץ פי' התיבות ע"ד הדרוש.

ניקוד תיבות אלו שוה בכל הנוסחאות שראיתי. ועדיין לא מצאתי טעם לניקוד זה דוקא.

ר"י הגלילי, ר' אליעזר, ר' עקיבא (מכילתא בשלח יד, לא). בהגדת הרמב"ם ליתא. אבל ישנם בסי' רע"ג, רס"ג,מח"ו, ז"פ, סי' האריז"ל וכו'.

ר' אברהם בנו של הרמב"ם כותב (הועתק בס' מעשה רוקח) אשר הרמב"ם לא הביא הנ"ל בנוסח ההגדה לפי שהוא בלתי מפורסם בכל המדינות ולא הכרחי, אבל "אמירת זה מנהגנו ומנהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב".

נ' מכות, ר' מכות, ר"נ מכות. אבל כולם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו במצרים, ונחלקו למינים רבים על הים (פיה"מ אבות פ"ה מ"ד).

וא"כ אינו חולק על מ"ש באדר"נ פל"ג (ולנוסחא אחת כ"ה גם במשנה אבות פ"ה) דעשר מכות הביא על המצרים בים (ז"פ).

בס' תפלה למשה מפרט החמשים מכות, ר' ור"ן מכות.

ויאמרו החרטומים (שמות ח,טו). אף שנאמר במכת כנים, אבל, פשוטו של מקרא הוא, שמזה נוכחו החרטומים, אשר כל המכות אצבע אלקים היא (ז"פ).

  1. 1 בְּשִׁבְעִ֣ים נֶ֔פֶשׁ יָרְד֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ מִצְרָ֑יְמָה וְעַתָּ֗ה שָֽׂמְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב: (דברים פרק י פסוק כב)
  2. 2 וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כָּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים: ס (בראשית פרק מו פסוק כז)
  3. 3 מע"נ, רבי יעקב מליסא
  4. 4 וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב: (דברים פרק כו פסוק ה)
  5. 5 במחזור וויטרי, רבנו שמחה בן שמואל מוויטרי
  6. 6 הרב דוד (בר' יוסף) אַבּוּדֶרְהֶם
  7. 7 שני לוחות הברית - ישעי' הלוי הורוביץ
  8. 8 יעקב עמדין בן צבי (סדור בית יעקב)
  9. 9 קולי יעקב, יעקב קורדוזו
  10. 10 ר' סעדי' גאון
  11. 11 סידור הרב שבתי רשקוב
  12. 12 שהיו מצוינים
  13. 13 וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם: פ (שמות פרק א פסוק ז)
  14. 14 רס"ג, רמב"ם וכו' שהשמיטוהו, משא"כ לאלו שגורסים לגוי גדול הציון שהיו מצוינים קאי גם על תיבות גדול.
  15. 15 זבח פסח, דון יצחק אברבנל
  16. 16 וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם: פ (שמות פרק א פסוק ז)
  17. 17 וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב: (דברים פרק כו פסוק ה)
  18. 18 וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי: (יחזקאל פרק טז פסוק ו) רְבָבָ֗ה כְּצֶ֤מַח הַשָּׂדֶה֙ נְתַתִּ֔יךְ וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֙נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ וְאַ֖תְּ עֵרֹ֥ם וְעֶרְיָֽה: (יחזקאל פרק טז פסוק ז)
  19. 19 שער הכוונות, לר' חיים וויטאל.
  20. 20 דרוש א.
  21. 21 פע"ח שער חמצות פרק א
  22. 22 משנת חסידים
  23. 23 בחפזון פסח
  24. 24 ומגיד דבריו
  25. 25 ובשמחת הרגל , להחיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי)
  26. 26 בא' הוא ממסביר למה לא כהגירסא של המ"ח והרש"ר הנ"ל א. ובב' הוא מסביר למה לא כהגירסא של הקול יעקב והיעבץ הנ"ל ב.
  27. 27 ולכן אין מקומו לפני "ורב".
  28. 28 ולגירסתם פסוק אחד להציון גדול עצום הוא משמות א, ז, ופסוק שני מיחזקאל טז, ו
  29. 29 יחזקאל טז, ו, ויחזקאל טז, ז
  30. 30 ולהקול יעקב והיעבץ הסדר של הפסוקים מהופך
  31. 31 עכשיו מסביר שלכאורא הפסוק הראשון שמביא ואראך אינו מוכיח על דרשת: "ורב:, דבפסוק השני שמביא שם מבואר רבבה כצמח השדה וכו' שמורה על ריבוי. אבל פסוק הראשון לכאורה אינו מורה ע"ז ולמה הביאו? וע"ז מסביר אדמו"ר
  32. 32 בפסוק
  33. 33 והפירוש של חיי שבא על ידי הדמים הוא ענין הריבוי כמו שמביא אדמו"ר מהפסוק וכאשאר יענו אותו
  34. 34 וְכַֽאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (שמות פרק א פסוק יב)
  35. 35 וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה: (דברים פרק כו פסוק ו)
  36. 36 וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב: (דברים פרק כו פסוק ה)
  37. 37 וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ: (דברים פרק כו פסוק ז)
  38. 38 וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יְהוָה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים: (דברים פרק כו פסוק ח)
  39. 39 שבהמשך, ולכן פירש בעל ההגרדה תיבת "ויענונו:, מהפסוק שוישימו עלינו שרי מסים, ובזה עינו אותנו, אבל בעל ההגדה מפרש מה מוסיף וירעו על ויענונו, ולכן דורש בעל ההגדה - הבה נתחכמה שכל כוונתם למצוא עצה איך להרע לישראל.
  40. 40 הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ: (שמות פרק א פסוק י)
  41. 41 וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס: (שמות פרק א פסוק יא)
  42. 42 וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ: (שמות פרק א פסוק יג)
  43. 43 וַיְמָרֲר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ: (שמות פרק א פסוק יד)
  44. 44 כל קטע זה מההגדה הוא העתק מהספרי א"כ הי' אפשר לברר נוסח ההגדה ע"י שרואים נוסח שבספרי, וע"ז כותב אדמו"ר
  45. 45 הילקוט שמעוני
  46. 46 אף שההגדה נעתקה מהספרי, אבל כיון שנמצא כבר הלשון מפורסם בההגדה המדפיסים את הספרי השמיטוה ולכן א"א לברר ע"י מ"ש בספרי
  47. 47 שמתאים עם גירסת אדה"ז
  48. 48 אם אפשר לסמוך על זה שהוא מהמלב"ם, וא"כ אין להוכיח מכאן כנוסחת אדה"ז
  49. 49 וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה: (דברים פרק כו פסוק ו)
  50. 50 וַיְמָרֲר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ: (שמות פרק א פסוק יד) א"כ פסוק זה נחוץ לו להבעל ההגדה להביאו
  51. 51 וביטוי זה הוא רק בספוק וימררו, ולא בהפסוק שלפני"ז של ויעבידו, א"כ מסתבר להביא את הפסוק של וימררו.
  52. 52 וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ: (שמות פרק א פסוק יג) ששם אינו מפורש עבודה קשה, וכתוב רק בפרך
  53. 53 ,הבפרך של הפסוק ויעבידו, משא"כ הבפרך שפסוק שבוימררו ששם פירושו בפריכה
  54. 54 היינו לדברי ר' אלעזר אבל לדברי ר' שמואל בר נחמני שם גם פירוש של בפה רך זה הוא בפריכה אבל בפרך שבפסוק וימררו את חייהם לדברי הכל פירושו בפריכה, (כמבואר שם בגמרא ורש"י: "ולמ"ד נמי התם "בפה רך", הכא ודאי בפריכה. ולמאן דאמר - "בפרך" קמא, "בפה רך", האי "בפרך" בתרא, ודאי פריכה היא. דהכתיב, "וימררו":") א"כ מתאים להביא פסוק של וימררו את חייהם דוקא כנוסח אדה"ז
  55. 55 ולכן בנוסף לההודעה כללית מביא גם הפסוק השני שמפורש בו איך שמררו חייהם בעבודה קשה כנוסחת אדה"ז
  56. 56 וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ: (דברים פרק כו פסוק ז)

We are learning Maggid – Hemshech 2, focusing on the section of “ארמי אובד אבי” and how the Baal HaHaggadah explains each phrase with precision.

The Haggadah quotes the verse: “במתי מעט כמו שנאמר בשבעים נפש… ועתה שמך ה׳ אלוקיך ככוכבי השמים לרוב.” The question is: if the purpose is only to show that the Jewish people descended with seventy souls, why does the Baal HaHaggadah include the end of the verse, “ועתה שמך…”?

In the Sifrei, only the beginning of the verse is brought. Moreover, it would seem more appropriate to bring the verse from Bereishis which explicitly states that seventy souls went down to Egypt.

The explanation is that the Baal HaHaggadah is not only concerned with the number, but with the concept of “במתי מעט”—that they were very few. The conclusion of the verse highlights the contrast between their small beginnings and their later greatness. The transformation from seventy individuals into a nation as numerous as the stars is essential to the message. Therefore, this verse is specifically chosen.

The Haggadah continues to explain each phrase in the verse “ארמי אובד אבי”:

“וירד מצרימה” – that Yaakov descended to Egypt.
“ויגר שם” – that he sojourned there temporarily, not to settle permanently.
“במתי מעט” – that they were few in number.

Then comes “ויהי שם לגוי.”

This teaches that in Egypt the Jewish people became a distinct nation—“מצוינים שם.” They maintained their identity and were recognizable as a separate people.

Some versions of the Haggadah include the words “גוי גדול,” while others omit “גדול.” The reason is that here the explanation focuses specifically on the word “גוי”—the transformation into a nation. The word “גדול” will be explained later, so it is not included at this stage.

What defined them as a distinct nation? Our sages explain that they did not change their names, their language, their clothing, or their core identity. Even within exile and oppression, they maintained their uniqueness.

The Haggadah then moves on to “גדול עצום.”

This is explained through the verse: “ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו מאוד מאוד ותמלא הארץ אותם.” This verse describes extraordinary growth—not just numerical increase, but strength and expansion beyond natural expectation.

Then the Haggadah explains “ורב” with the verse in Yechezkel: “רבבה כצמח השדה נתתיך.”

There are different versions regarding the order of the verses from Yechezkel, particularly whether “ואעבור עליך” is quoted before or after “רבבה כצמח השדה.” According to the Alter Rebbe’s version, the order follows the original text: first “ואעבור עליך,” then “רבבה כצמח השדה.”

At first glance, “ואעבור עליך” does not seem directly connected to the concept of “ורב.” However, it actually provides the context—describing a situation of vulnerability and difficulty. The message is that even in a state of suffering, growth continued. This parallels the idea expressed elsewhere: “וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”—that the oppression itself led to increase.

The Haggadah then continues with the next verse:

“וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה.”

Each phrase is explained carefully.

“וירעו אותנו המצרים” does not merely refer to what the Egyptians did, but to their intent. As the verse says, “הבה נתחכמה לו”—they devised plans to harm and weaken the Jewish people. Their oppression was deliberate and strategic.

“ויענונו” refers to the actual affliction, as it says: “וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם.” This describes the imposition of forced labor intended to break their spirit.

“ויתנו עלינו עבודה קשה” is explained with the verse: “ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך… וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה.”

The detailed phrase “וימררו את חייהם” is critical. It explains not only that the work was hard, but that it embittered their lives completely—physically and emotionally. Although this phrase is missing in some versions, the Alter Rebbe includes it because the Haggadah aims to fully describe the depth of suffering.

The omission in other versions likely resulted from abbreviated copying over time.

The Haggadah then continues:

“ונצעק אל ה׳ אלוקי אבותינו וישמע ה׳ את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו.”

“ונצעק” is explained by the verse: “ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו.” This was a cry that came from deep anguish.

“וישמע ה׳ את קולנו” is explained through: “וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו.” Hashem responded to their cry by remembering the covenant with the Avos.

“וירא את ענינו” is explained as referring to the separation between husband and wife. Pharaoh’s decrees were not only physical but also targeted the structure of Jewish family life. By preventing normal family relationships, he sought to weaken the future of the people.

This highlights the depth of the suffering—it was not only labor, but a disruption of the very fabric of life.

The overall structure of the Haggadah shows that every word is exact. It is not simply recounting events, but carefully selecting verses and interpretations to emphasize both the suffering and the growth of the Jewish people.

From a small group of seventy souls, they became a strong, distinct nation. Despite oppression, they preserved their identity, grew in number, and ultimately merited redemption.


Summary
The Haggadah precisely traces the journey from a small family to a distinct and powerful nation. Through detailed explanations of each phrase, it highlights both the depth of Egyptian oppression and the miraculous growth and resilience that led to redemption.

The explanation of “ענינו” is understood as referring to prishut derech eretz—the separation between husband and wife. A proof is brought from the verse: “וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים.”

Many commentators question this proof, because the verse does not explicitly mention separation. The explanation is that the Haggadah is not proving the definition of the word itself from the verse. Rather, it is referencing the concept mentioned there, while the interpretation—“prishut derech eretz”—is an explanatory note.

This same structure appears in other parts of the Haggadah. For example, “לחצנו” is associated with pressure, and “מורא גדול” with revelation of the Shechinah, even though these meanings are not explicitly stated in the verses themselves. The verses serve as references to the subject, while the explanation is provided separately.

Thus, “וירא את ענינו” should be understood similarly: the verse shows that Hashem saw the suffering, while the specific interpretation—separation in family life—is part of the tradition.

The Haggadah continues: “ואת עמלנו.” This is explained as referring to the children, as it says: “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.”

Why are children called “עמלנו”? Because children represent a person’s strength and output. As Yaakov said to Reuven: “כוחי וראשית אוני.” The work of a person’s hands is expressed through his children. Therefore, the decree against the children represents the deepest level of toil.

Next, “ואת לחצנו” refers to pressure and oppression. This does not only mean physical pressure, but a state of being forced and constrained—what the Sages call “דחק.” The Egyptians did not merely impose labor; they applied constant pressure without relief, breaking both body and spirit.

This is supported by the verse: “וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם.”

Again, the verse is not defining the word, but illustrating the reality of לחץ—intense, continuous pressure.

The Haggadah then proceeds:

“ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים.”

“ויוציאנו ה׳” — not through an angel, not through a seraph, not through a messenger, but Hashem Himself.

These different levels—angel, seraph, messenger—represent different spiritual realms. Yet the redemption came directly from Hashem, beyond all intermediaries.

The verse “ועברתי בארץ מצרים… אני ולא מלאך… אני ולא שרף… אני ולא שליח… אני ה׳ אני הוא ולא אחר” emphasizes this direct divine involvement.

“ביד חזקה” refers to the plague of pestilence (דבר), as the verse states: “הנה יד ה׳ הויה במקנך… דבר כבד מאוד.”

“ובזרוע נטויה” refers to the sword—the smiting of the firstborn—paralleling the expression of an outstretched arm used regarding punishment.

“ובמורא גדול” refers to the revelation of the Shechinah. Even though this is not explicitly stated in the verse, the phrase “מורא גדול” alludes to a manifestation of divine presence.

“ובאותות” refers to the staff, as it says: “ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות.”

“ובמופתים” refers to blood, as it says: “ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותימרות עשן.”

There are different explanations of “דם”—whether it refers to the plague of blood in Egypt or to other manifestations of blood—but the connection between “מופתים” and “דם” is established through the verse.

The order of these elements reflects a progression: first affecting their possessions, then their lives, and even their gods—demonstrating Hashem’s absolute control.

The Haggadah then discusses the Ten Plagues. Each expression—“יד,” “זרוע,” “מורא,” “אותות,” “מופתים”—is in plural form, indicating multiple expressions of punishment. Together, they correspond to the Ten Plagues.

The Alter Rebbe explains that when mentioning the plagues, one pours from the cup, symbolizing the removal of judgment and severity. The remaining wine represents joy.

Rabbi Yehudah gave a mnemonic—“דצ״ך עד״ש באח״ב”—to preserve the correct order of the plagues, since in Tehillim they are listed differently.

The discussion continues with the opinions of Rabbi Yosi HaGelili, Rabbi Eliezer, and Rabbi Akiva regarding the multiplication of the plagues at the sea.

Rabbi Yosi HaGelili explains: in Egypt it says “אצבע אלוקים,” while at the sea it says “יד הגדולה.” If a finger represents ten plagues, then a hand represents fifty.

Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva expand this further, showing that the same categories of plagues were multiplied many times at the sea.

The essential idea is that the plagues were not isolated events, but expressions of a deeper divine power, manifesting in multiple forms.


Summary
The Haggadah’s precise wording reveals layers of suffering—from family disruption to physical oppression—and a structured redemption led directly by Hashem. The Ten Plagues and their expansions demonstrate increasing revelation of divine power and control.

אנו לומדים מגיד – המשך ב׳, ומתמקדים בקטע “ארמי אובד אבי” ובאופן שבו בעל ההגדה מבאר כל מילה בדיוק.

ההגדה מביאה את הפסוק: “במתי מעט כמו שנאמר בשבעים נפש… ועתה שמך ה׳ אלוקיך ככוכבי השמים לרוב”. נשאלת השאלה: אם המטרה היא רק להראות שהיו שבעים נפש, מדוע מביאים גם את סוף הפסוק?

בספרי מובא רק תחילת הפסוק, ולכאורה היה מתאים יותר להביא את הפסוק מבראשית שבו נאמר במפורש שהיו שבעים נפש.

הביאור הוא שבעל ההגדה אינו מתכוון רק למספר, אלא להדגיש את היותם מעטים. סיום הפסוק מדגיש את הניגוד בין המעט לריבוי הגדול. המעבר משבעים נפש לעם רב ככוכבי השמים הוא חלק מרכזי במסר, ולכן מובא הפסוק כולו.

בהמשך מבארת ההגדה את כל חלקי הפסוק “ארמי אובד אבי”:

“וירד מצרימה” – ירידת יעקב למצרים.
“ויגר שם” – שהייה זמנית ולא קביעות.
“במתי מעט” – שהיו מעטים.

לאחר מכן: “ויהי שם לגוי”.

הכוונה שבמצרים נעשו לעם מובחן – מצוינים ונבדלים.

יש נוסחאות הכוללות “גוי גדול” ויש שאינן כוללות “גדול”, כי כאן הביאור הוא על “גוי” בלבד, ואילו “גדול” יתבאר בהמשך.

ייחודם היה בכך שלא שינו את שמם, לשונם, לבושם וזהותם, ובכך נשארו עם מובחן גם בגלות.

לאחר מכן מבארת ההגדה את “גדול עצום” בפסוק “ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו מאוד מאוד ותמלא הארץ אותם”, המבטא ריבוי עצום וחוזק.

המילה “ורב” מתבארת בפסוק “רבבה כצמח השדה נתתיך” מספר יחזקאל.

יש הבדלי נוסחאות לגבי סדר הפסוקים, אך לפי נוסח אדמו״ר הזקן הסדר הוא כפי שבמקור: תחילה “ואעבור עליך” ולאחר מכן “רבבה כצמח השדה”.

למרות שלכאורה אין קשר ישיר, הפסוק “ואעבור עליך” מתאר מצב של קושי, ומתוכו באה הצמיחה. גם בתוך הצרה הייתה גדילה, כפי שנאמר “וכאשר יענו אותו כן ירבה”.

בהמשך: “וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה”.

“וירעו אותנו” מתייחס לכוונה להזיק, כפי שנאמר “הבה נתחכמה לו”.

“ויענונו” מתאר את הסבל בפועל: “וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם”.

“ויתנו עלינו עבודה קשה” מתבאר בפסוק “ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך… וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה”.

הפסוק “וימררו את חייהם” מדגיש את עומק הסבל – לא רק עבודה קשה אלא מרירות החיים עצמם.

אף שבחלק מהנוסחאות חסר פסוק זה, הוא חיוני להבנת עומק השעבוד, והחסרון נובע כנראה מקיצור בהעתקה.

בהמשך: “ונצעק אל ה׳ אלוקי אבותינו וישמע ה׳ את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו”.

“ונצעק” מתבאר בפסוק “ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו”.

“וישמע ה׳ את קולנו” – “וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו”.

“וירא את ענינו” מתייחס לפרישות בין איש לאשתו, כחלק מגזרות פרעה לפגוע בחיי המשפחה של עם ישראל.

המסר הכולל הוא שכל מילה בהגדה מדויקת. היא מדגישה הן את עומק הסבל והן את תהליך הצמיחה, שבו הפכו בני ישראל ממעטים לעם גדול, חזק ומובחן, עד לגאולה.

בהמשך מגיד מבארת ההגדה: “וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו”.

הביאור של “ענינו” הוא פרישות דרך ארץ – הפרדה בין איש לאשתו. מובאת ראיה מהפסוק “וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים”.

רבים מהמפרשים שואלים על ראיה זו, שכן הפסוק אינו מזכיר במפורש פרישות. הביאור הוא שאין ההגדה מביאה את הפסוק כהגדרה למילה, אלא כהתייחסות לנושא, ואילו הפירוש עצמו – פרישות דרך ארץ – הוא ביאור נוסף.

כך גם בשאר המקומות: “לחצנו” מתייחס ללחץ, ו“מורא גדול” לגילוי שכינה, אף שאינם מפורשים בפסוקים עצמם. הפסוקים מביאים את הענין, והביאור מוסבר בנפרד.

בהמשך: “ואת עמלנו” – אלו הבנים, כפי שנאמר “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”.

מדוע הבנים נקראים “עמל”? כי הם כוחו ועוצמתו של האדם, כמו שנאמר “כוחי וראשית אוני”. פועל ידיו של האדם הם בניו ובנותיו.

“ואת לחצנו” מתייחס ללחץ ודוחק – לא רק לחץ גשמי אלא כפייה מתמדת. המצרים לא רק העבידו, אלא לחצו ללא הפסקה, ושברו את הגוף והנפש.

כפי שנאמר: “וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם”.

בהמשך: “ויוציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים”.

“ויוציאנו ה׳” – לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו.

“ביד חזקה” – דבר, כפי שנאמר “הנה יד ה׳ הויה במקנך… דבר כבד מאוד”.

“ובזרוע נטויה” – חרב, מכת בכורות.

“ובמורא גדול” – גילוי שכינה.

“ובאותות” – המטה, “ואת המטה הזה תקח בידך”.

“ובמופתים” – דם, “ונתתי מופתים… דם ואש ותימרות עשן”.

סדר הדברים מראה התקדמות – פגיעה בממון, בנפש ואף באלוהי מצרים.

בהמשך מבוארת מכת עשר המכות, וכל הביטויים מרמזים על ריבוי הכוחות.

האדמו״ר הזקן מבאר שבשעת הזכרת המכות שופכים מן הכוס, כדי להסיר את הדינים, והיין הנשאר הוא יין של שמחה.

רבי יהודה נתן סימן למכות כדי לשמור על סדרן.

רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא מבארים את ריבוי המכות על הים.

רבי יוסי הגלילי אומר: במצרים נאמר “אצבע אלוקים”, ובים נאמר “יד הגדולה” – אם אצבע היא עשר, יד היא חמישים.

שאר התנאים מרחיבים זאת עוד יותר.

 

היסוד הוא שהמכות היו גילוי של כוח אלוקי עמוק, שהתבטא בצורות רבות ושונות.

 
 
Leave Feedback