מגיד המשך א - The Time and Conditions of Telling the Exodus

After this passage, the Siddur instructs to put down the cup and uncover the matzah. The Rebbe explains that although some sources say merely to hold the cup, the widespread custom is to actually raise it.

The custom of the Rebbeim is first to cover the matzah and only afterward to raise the cup. This order corresponds to the conclusion of the section, where the cup is put down before uncovering the matzah, implying that the matzah must remain covered while the cup is held. Accordingly, also at the beginning, one should first cover and then raise.

The same order appears later in the Haggadah by “Lefikach,” where again the matzah is covered before raising the cup. Although the Alter Rebbe’s wording first mentions raising and then covering, in practice the correct order is to cover first and then raise.

The reason for covering the matzah is so that it should not be “embarrassed.” The embarrassment lies in the fact that this portion of the Haggadah is being said over wine rather than over matzah, even though the Haggadah is generally associated with matzah. Therefore, the matzah should not “see” not only the recitation itself, but even the act of raising the cup.

Since there is no reason to delay covering the matzah, it should be done beforehand. This is similar to the custom on Shabbos and Yom Tov, where the challos are already covered before Kiddush is recited over the cup.

Why then does the Alter Rebbe first mention raising the cup? The Rebbe explains that the main novelty being taught is that one should raise the cup, as per the Arizal. Once one raises the cup, it follows automatically that the matzah must be covered. Therefore, the instruction emphasizes the raising first, as that is the primary teaching.

The idea of raising the cup is connected to the verse “Kos yeshuos esa”—“I will raise the cup of salvation.” This practice is rooted in Kabbalah, as brought in the writings of the Shalah and the Yaavetz.

The Sha’ar Hakolel explains that holding the cup is generally associated with song or praise recited over wine. However, Vehi She’amda is not a song or praise, but a statement of historical fact. Therefore, some authorities say merely to hold the cup, while by “Lefikach,” which is a true expression of praise and thanksgiving, everyone agrees that the cup must be held.

Thus, the obligation to raise the cup at Vehi She’amda is not due to its being a song, but because of the Kabbalistic teaching of the Arizal.

Regarding covering the matzah, although the Tur explains that bread is “embarrassed” when a blessing is recited over wine before it—since bread normally takes precedence—even here, where no blessing is made, there is still an element of embarrassment. This is because the Haggadah is primarily associated with the matzah, called “lechem oni,” over which the story is told. To shift a portion of the Haggadah to the cup without covering the matzah constitutes a form of slight.

The Alter Rebbe mentions the Arizal explicitly to emphasize that this practice is based on Kabbalah, not on the standard halachic framework of song and praise over wine.

The passage of Vehi She’amda refers to the promise Hashem made—previously mentioned as the promise kept to Avraham and later prophets—that has sustained us throughout history.

The phrase “not only one has arisen against us” is interpreted with nuance. Some omit “to destroy us” in the first clause because Pharaoh did not initially intend total destruction. However, since he later declared a desire to destroy entirely, the common version includes “to destroy us.”

The Haggadah then continues with “Tzei u’lemad”—go out and learn what Lavan the Aramean sought to do to Yaakov. This expression means to shift focus from the Egyptian story and reflect on another episode demonstrating Hashem’s salvation. Lavan intended total destruction, even more than Pharaoh.

The verse “Arami oved avi” is explained, based on the Sifrei and Targum, to mean that Lavan sought to destroy Yaakov. This demonstrates that throughout history, different enemies have attempted destruction, yet Hashem consistently intervenes.

The phrase “and he descended to Egypt by divine decree” teaches that Yaakov’s descent was not optional. Although the verse states “he went down,” implying willingness, in reality it was compelled by Hashem’s decree—meaning he had no real choice, even if internally he went willingly.

Some sources omit this interpretation because it is difficult to reconcile compulsion with the wording of the verse.

The Haggadah continues: Yaakov “sojourned there,” indicating that the descent to Egypt was intended to be temporary, as evidenced by the request to settle in Goshen only during the famine.

“With few in number” refers to the seventy souls who descended to Egypt. The verse cited is not a proof but provides detail and context, illustrating how the Jewish people grew into a great nation.

This also explains a broader principle: when the Haggadah introduces a verse with “as it states,” it is often to elaborate, not necessarily to prove a point. Recognizing this resolves many questions raised by commentators.

Summary
The Rebbe clarifies that raising the cup at Vehi She’amda is a Kabbalistic practice, while covering the matzah prevents its “embarrassment” when part of the Haggadah is recited over wine. The passage highlights Hashem’s constant protection, teaching that throughout all generations, salvation comes from His enduring promise.

ההגדה מביאה את הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא", ומכאן לומדים חז"ל את גדר מצוות סיפור יציאת מצרים.

מיד מובא "יכול מראש חודש"—היינו חושבים שהחיוב מתחיל מראש חודש ניסן, כי אז התחילה ההכנה ליציאה, כמו שנאמר "החודש הזה לכם".

לכן נאמר "ביום ההוא"—דווקא ביום הפסח.

אך עדיין ניתן היה לחשוב שמדובר ביום, בזמן הקרבת קרבן פסח. לכן נאמר "בעבור זה"—דווקא בזמן שיש מצה ומרור מונחים לפניך.

הרבי מבאר ששני הפסוקים נצרכים:
"ביום ההוא" קובע את הזמן,
ו"בעבור זה" מגדיר את התנאי—זמן מצוות הלילה.

בתחילה היה מקום לומר שהכוונה בעיקר לקרבן פסח, אך גם בזמן הזה המצווה קיימת על ידי מצה בלבד, ולכן החיוב אינו תלוי בכל המרכיבים יחד.

" מונחים לפניך" פירושו בזמן שהאכילה היא מצווה, ולא עצם ההנחה בלבד. אם יניח ביום—אין בכך חיוב.

הרבי דן בדעות הראשונים אם נדרש שיהיו המצה והמרור בפועל. יש הסוברים שכן, ויש הסוברים שהחיוב תלוי בזמן בלבד.

ראיה לכך מקידוש, שבו מזכירים יציאת מצרים עוד לפני הבאת המצה, ומכאן שעיקר החיוב בזמן.

בהמשך "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"—הכוונה לדורות שלפני אברהם. "ועכשיו" בא לרמוז שהקירוב נמשך עד היום.

יהושע חוזר על הדברים כדי לעורר הכרת הטוב, לא רק לספר היסטוריה.

"וארב" מרמז גם על הנסיונות של אברהם, לא רק על ריבוי.

"ברוך שומר הבטחתו"—הקב"ה קיים הבטחתו, וחישב את הקץ מראש.

יש חילוקי נוסח לגבי "בין הבתרים", כי ההבטחה קדמה לברית.

לבסוף מביא הרבי מהזוהר שעיקר מעלת יציאת מצרים היא הגאולה מטומאה עמוקה והעלאה למדרגות קדושה, ולכן היא נזכרת פעמים רבות ונמשכת בספירת העומר—יום אחר יום של יציאה מטומאה לקדושה.

לפני הקטע של “והיא שעמדה,” כותב אדמו"ר הזקן בסידור שיש להגביה את הכוס ולכסות את המצה, כפי שכתב האריז"ל. לאחר מכן נאמר: “והיא שעמדה לאבותינו ולנו”—ההבטחה הזאת עמדה לנו בכל הדורות, שלא אחד בלבד קם עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם.

לאחר קטע זה, נאמר בסידור להניח את הכוס ולגלות את המצה. הרבי מסביר שאף שיש דעות שמספיק לאחוז בכוס, המנהג הרווח הוא להגביה את הכוס ממש.

מנהג בית הרב הוא לכסות תחילה את המצה ורק לאחר מכן להגביה את הכוס. סדר זה מתאים לסיום הקטע, שבו מניחים את הכוס ורק אחר כך מגלים את המצה, דבר המורה שהמצה צריכה להיות מכוסה כל זמן שהכוס ביד.

וכן הוא גם בהמשך ההגדה בקטע “לפיכך,” שמכסים את המצה קודם הגבהת הכוס. אף שלשון אדמו"ר הזקן מקדים “להגביה” ואחר כך “לכסות,” בפועל יש לכסות תחילה ורק לאחר מכן להגביה.

טעם כיסוי המצה הוא כדי שלא תראה את “בושתה,” דהיינו שאומרים חלק מן ההגדה על היין ולא על המצה, אף שעיקר אמירת ההגדה היא על המצה. לכן יש לכסותה לא רק בזמן האמירה אלא אף בזמן הגבהת הכוס.

כיון שאין סיבה לדחות את כיסוי המצה, יש לעשות זאת מיד. ודבר זה דומה לסדר קידוש בשבת ויום טוב, שבהם החלות מכוסות בזמן הקידוש על הכוס.

מדוע אם כן מקדים אדמו"ר הזקן את ענין ההגבהה? כי עיקר החידוש הוא עצם הצורך להגביה את הכוס, כפי שכתב האריז"ל. וממילא נגרר מזה הצורך לכסות את המצה.

הגבהת הכוס קשורה לפסוק “כוס ישועות אשא,” והיא מיוסדת על פי הקבלה, כפי שמובא בשל"ה וביעב"ץ.

ב"שער הכולל" מבואר שאמירת שירה היא על היין, אך קטע “והיא שעמדה” אינו שירה אלא סיפור דברים, ולכן יש אומרים רק לאחוז בכוס. לעומת זאת, בקטע “לפיכך,” שהוא שבח והודאה, הכל נוהגים להגביה את הכוס.

לכן כאן ההגבהה היא מצד הקבלה ולא מצד דין שירה.

גם כיסוי המצה, אף שאין כאן ברכה על היין, עדיין יש בו משום בושה, כי עיקר אמירת ההגדה היא על המצה הנקראת “לחם עוני,” וכאשר אומרים חלק ממנה על היין יש בכך פחיתות מסוימת למצה.

אדמו"ר הזקן מזכיר את האריז"ל כדי להדגיש שמקור הנהגה זו הוא בקבלה ולא בדין הרגיל של שירה על היין.

“והיא שעמדה” מתייחס להבטחת ה' לאברהם ולנביאים, שהיא העומדת לנו בכל הדורות.

בנוגע לנוסח “לכלותנו,” יש דעות להשמיטו בתחילה מפני שפרעה לא התכוון לכלות לגמרי, אך כיון שבסוף רצה להשמיד, המנהג לומר “לכלותנו.”

הקטע “צא ולמד” מלמד לעבור מסיפור מצרים לסיפור לבן, שרצה להשמיד את הכל, ובכך להדגיש את הצלת ה' בכל הדורות.

הפסוק “ארמי אובד אבי” מתפרש שלבן ביקש לאבד את יעקב, כפי שמובא בספרי ובתרגום.

“וירד מצרימה באונס על פי הדיבור” פירושו שהירידה הייתה בגזירת ה', אף שנאמר “וירד,” שמשמעו מרצונו—היינו שלא הייתה לו ברירה, אף שבפנימיותו הלך ברצון.

יש מקומות שלא מביאים פירוש זה מפני הקושי בלשון הפסוק.

“ויגר שם” מלמד שירידת יעקב למצרים הייתה זמנית בלבד, כפי שאמרו לפרעה שבאו לגור בלבד בזמן הרעב.

“במתי מעט” מתאר את שבעים הנפש שירדו למצרים, והפסוק המובא אינו הוכחה אלא פירוט.

מכאן כלל: כאשר נאמר “כמו שנאמר,” פעמים רבות אין זה להוכיח אלא לפרט ולהרחיב, ודבר זה מיישב קושיות רבות של המפרשים.