והגדת לבנך (שמות יג, ח.[1]).
יכול מר"ח (כ"ה בכל הנוסחאות. אבל במכילתא - שמות שם - גריס שומע אני מר"ח).
- אין זה מן האמירה להבן, אלא מכיון שהזכיר הפסוק הביא דרשת רבותינו זכרונם לברכה עליו בעניני הגדה של פסח (אבודרהם).
ויש אומרים שגם זה מן האמירה להאינו יודע לשאול (זבח פסח, מעשה ניסים).
מראש חדש. וכמו שגם משה רבינו עליו השלום ספר לבני ישראל מראש חודש (שם[2])
מבעוד יום. שאז הוא זמן עבודת הפסח שהזכיר בכתוב לפני זה (שם[3]).
זה כו' מצה ומרור. ואין לומר דמדבר בפסח לבד ואם כן הוא מבעוד יום, דאם כן התיבות בעבור זה או התיבות ביום ההוא - מיותרות (ומתורצת הקושיא שבסידור שער השמים[4])
מצה ומרור מונחים. בזמן הפסח היו אומרים: שפסח מצה ומרור מונחים לפניך (שבה"ל. ועיין פרש"י עה"ת).
אבל עכצ"ל שגם אחד מהם די לחייבו בספור יצי"מ, שהרי הגדה בזמה"ז דאורייתא אף שאינו לפסח, ומרור הוא רק דרבנן (פסחים קכ, א. ועיי"ש קטז, ב).
מונחים לפניך. ר"ל בשעה שאכילת מצה ומרור היא מצוה, שע"ז אומר הכתוב בעבור זה, שאקיים מצותיו אלו, עשה ה' לי. ולא כשהניחם מבעוד יום (ע"פ תרוה"ד סי' קלז. וראה שו"ע רבינו סתע"ג ס"ג[5]).
לפניך. במכילתא ובמדרש שכל טוב יש גירסא לפניך על שולחנך, וכ"מ במאמר החמץ להרשב"ץ.
וי"ל דלפי גירסא זו יודעים אנו מיתור הלשון דשני תנאים לחייב בספור יצי"מ: בשעה שמחוייב במרור או מצה, כשיש אצלו מרור או מצה.
משא"כ לפי גירסתנו[6].
והנה בביאור סהמ"צ להרס"ג (שם) האריך בזה ומסיק דלדעת כמה ראשונים אם אין לו מצה פטור מספור יצי"מ[7].
וצ"ע דהרי, לכמה דעות, מה שאין מברכין על ההגדה הוא מפני שיצא כבר באמירת זכר ליצי"מ שבנוסח הקידוש, כמובא לעיל. והקידוש הוא בשעה שאין מצה ומרור מונחים לפניו, כי לא היו מביאין השולחן עד לאחר שקידש וכנ"ל[8].
וגם אלו הנותנים טעם אחר למה שאין ההגדה טעונה ברכה, אין קושיא זו סיבת מחלוקותם[9].
ודוחק לומר בזה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו[10].
ואכמ"ל.
מתחלה עוע"ז נזכר בפסחים קטז, א ובירושלמי שם.
אבותינו. בימי תרח ומלפניו (רמב"ם הל' חו"מ פ"ז ה"ד).
ועכשו - יש כותבין עכשיו ביו"ד ואינו צריך (תשבי) - הקירוב הי' בימי אאע"ה, אבל מכיון שהפעולה נמשכת גם עתה, ולכן מחוייבים גם אנחנו להודות ע"ז, אומר ועכשו, ולא ואח"כ.
- (ולהעיר מזח"ג רח"צ, ב).
ויאמר יהושע כו' כה אמר ד'. (יהושע כד, ב-ד[11]). וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ"ש יהושע, אלא כו' (זח"ג צח,ב. ענין הטובה לפי פי' הזוהר - מבואר במק"מ שם ובסי' האריז"ל בהגדה).
וארב - חסר ה"א - את זרעו. כמה ריבים עשיתי עמו עד שלא נתתי לו את יצחק (ירושלמי פסחים פ"י ה"ה).
ברוך שומר. הובאה פיסקא זו בסי'רע"ג, רס"ג וכו'; אבל, לע"ע, לא מצאתי' בשום מדרש.
הבטחתו. בזמנים שונים: לאאע"ה ע"ד גלות מצרים, ולנביאים ע"ד הקמים בכל דור ודור, והיא שעמדה לאבותינו וכו'.
לישראל. יל"פ:
א) שומר לישראל מה שהבטיח לאברהם ולנביאים.
ב) לישראל כמו ע"ד ישראל.
חשב. ולא גרסינן מחשב, כי חשבון זה כבר עבר (אבודרהם, וכ"ה בשל"ה, יעבץ, סי' האריז"ל).
אבל בשבה"ל, סי' רס"ג, רמב"ם, ז"פ הנוסחא מחשב.
לעשות. נמשך למטה (שבה"ל, ז"פ).
ויש מפרשים - למעלה (מהר"ל, סי' קול יעקב).
"בברית" בין הבתרים. כ"ה במח"ו, ז"פ, סי' האריז"ל, של"ה, יעבץ (משא"כ בשבה"ל, סי' רס"ג, רמב"ם הגירסא לא"א בין הבתרים).
והוא כלשון הס"ע (הובא ביל"ש רמז עז).
וניחא יותר, כי הבטחת ידוע תדע נאמרה קודם שעבר בין הבתרים.
ויאמר לאברם (בראשית טו, יג-יד).
ואחרי כן יצאו. שאל ר' ייסא זעירא דמן חבריא מרשב"י האי דקב"ה מדכר להון לישראל בכל אתר ואתר הוצאתיך מארץ מצרים מאי רבותא אוליף הכא, תנאה שלים הוא ואח"כ יצאו.
א"ל תא חזי ברי קב"ה לא אתני עם אברהם אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים ולא מיד שעבודא דדחלא אחרא. ישראל במצרים הוו שראן תחות מ"ט חילי דמסאבותא, וקב"ה אפיקיתהון, ועוד דאעיל יתהון במ"ט תרעי דסוכלתנו לקבליהון.
ובגין כך תשכח באורייתא חמשין זמנין יצי"מ.
ודא איהו דאנן מנן להו מיו"ט דפסחא יומי ושבועי כי בכל יומא אפיק לן מחילא דמסאבו ואעיל לן בחילא דדכיו (זהר חדש ר"פ יתרו בקיצור לשון. ועיין בת"ז תל"ב).
מ"מ נ' פעמים שהוזכרה יצי"מ בתורה - ראה פרדס להרמ"ק שער השערים בתחלתו.
צריך להגבי' - האריז"ל. כ"כ בסי' השל"ה ויעבץ - וכן נוהגים - אף כי במ"ח, סי' האריז"ל ושו"ע רבינו סתע"ג סמ"ד כתבו: יקח (יאחוז) הכוס בידו.
מנהג בית הרב: מכסין את הפת ורק אח"כ מגביהין את הכוס, מתאים למה שאומר בסיום פיסקא זו: יעמיד הכוס ויגלה הפת.
וכן בפיסקא לפיכך - מקדים כסוי הפת להגבהת הכוס.
- והטעם י"ל, דכיוון דכיסוי הפת הוא כדי שלא יראה בושתו כדלקמן, נכון שלא יראה גם הגבהת הכוס.
ובפרט שלא נמצא טעם לדחות כסוי הפת לאח"כ.
וזכר לדבר - סדר קדוש שויו"ט, שהפת מכוסה בעת ההגבהה.
ומה שכתב כאן: להגבי' כו' ולכסות, הוא כי כאן בא להשמיענו החידוש שכתב האריז"ל וכדלקמן, והחידוש ה"ה הגבהת הכוס (אלא שבמילא, עי"ז צריך לכסות הפת) ולכן הקדימו.
והתיבות ולכסות הפת הם מאמר המוסגר.
להגבי' את הכוס. ע"ש כוס ישועות אשא (עפמ"ש בשל"ה ויעבץ שם).
בשעה"כ מבאר שייכות פיסקא זו להכוס מפני שאין אומרים שירה אלא על היין (ברכות לה, א).
והוא תמוה כי אין פיסקא זו שירה ושבח אלא ספור דברים, ולכן רק יש נוהגין לאחוז הכוס, משא"כ כשמגיע ללפיכך כו' להודות כו' כ"ע נוהגין (כדיוק הל' בשו"ע רבנו).
אלא הטעם הוא ע"ד הקבלה. וכלשון הרוקח הובא בשל"ה ריש מס' פסחים שלו.
ולכסות הפת. שלא יראה בושתו (אגור. שו"ע רבינו שם).
אף שהטור בסי' רע"א פי' ענין בושת הפת, כשמקדש על היין, מפני שהפת מוקדם לברכה לגבי יין, וכאן הרי אין מקום ברכה - מ"מ גם כאן הוי בושת לפת כשאומר חלק זה מההגדה על היין בה בשעה כשכללות ההגדה צ"ל נאמרת על המצה דוקא, שלכן נקראת לחם עוני, ולא על היין.
כן כתב האריז"ל. מהשהעתיק רבינו ג"ז, אף שאין דרכו בסי' לציין המקורים, י"ל שהוא ע"פ הנ"ל, להורות שאינו רק ע"ד הקבלה, כי אין זה שירה כמו הפיסקא לפיכך.
והיא - ההבטחה - היא שעמדה. ראה לעיל פיסקא הבטחתו.
אחד כו' לכלותינו. בסי' רס"ג, רמב"ם, שבה"ל וז"פ השמיטו תיבת לכלותינו (הראשונה).
והטעם לפי שהאחד כיון בו אל פרעה ולא היתה כונתו לעקור את הכל (ז"פ).
וי"ל טעם הנוסחא שלנו (וכ"ה בסי' האריז"ל, של"ה, יעבץ), כי אף שבתחלה לא גזר אלא על הזכרים, הרי אח"כ אמר אריק חרבי תורישמו ידי שבקש לעקור את הכל וכמ"ש מהר"ל וכ"מ בת"א ות"י עה"ת שם.
צא ולמד כו'. ע"פ מ"ש במשנה (פסחים קטז, א) ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, הוא דורשה עתה כדאיתא בספרי (אבודרהם).
צא ולמד. בטוי זה אף שאין יציאה במקום - נמצא גם בקדושין לז, א. סנהדרין פו, א. חולין סג, א. ובכ"מ במדרשים. ובז"פ מפרש: צא מענין מצרים שעתה עוסק בו ולמד מספורי לבן ויעקב.
ולמד - שהקב"ה מצילנו מיד הקמים עלינו - שלבן בקש לעקור את הכל - לולא שהצילם הקב"ה (מח"ו, שבה"ל אבודרהם).
ארמי אבד אבי (דברים כו,ה) וכתרגומו: לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא. ובספרי (שם): מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד.
וירד מצרימה כו' וגם אז הצילנו הקב"ה.
אנוס, כמרז"ל (שבת פט, ב) ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל - ע"פ הדבור - דגזרת גר יהי' זרעך.
ובמאמר זה בא לספר איך היתה הירידה, אבל לא שלומד זה מן הכתוב (ולכן אינו אומר: מלמד שירד אנוס) כי אדרבה: וירד - ולא הורד - ברצון הטוב משמע.
ובספרי ובהגדת הרמב"ם דרשה זו - אינה.
וי"ל הטעם, כיון דבפועל הרי ירד יעקב ברצונו הטוב.
ויגר שם - דצ"ך עד"ש באח"ב (ספרי שם בשנוים קלים).
ויאמרו גו' (בראשית מז ד).
כי כבד הרעב - אבל כעבור הרעב יחזרו לכנען, הרי שלא ירדו להשתקע (שבה"ל, מח"ו).
במתי מעט כמה שנאמר - ונתבאר בקרא בפרטיות.
וכן להלן יש אשר רק זוהי כוונת מסדר ההגדה באמרו כמה שנאמר.
ובזה מתורצות כמה מקושיות המפרשים.