ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים.
(מענין ארץ הרים ובקעות: ברבות ס"פ ראה. ובילקוט בשם הספרי. ומענין למטר השמים: ברבות בראשית פי"ג (דט"ז ב'). בשלח ר"פ כ"ה (קמ"א ג'). בקהלת רבה בפסוק והארץ לעולם עומדת. ור"פ כל הנחלים הולכים אל הים. גמרא פרק קמא דתענית (ד"ט ע"ב). פרק ב' דבבא בתרא (די"ט סע"א)).
להבין מה שכתוב: למטר. כי: “ממטר” הל"ל?
הנה כתיב: “כי בצלם אלקים עשה את האדם”. פי' צלם - הוא צורה בולטת, שכשמדפיסים בה נעשה שוקע. כמבואר גבי רצועות של תפילין של ראש, שאדם הוא כחותם המתהפך - משמאל של מעלה נעשה ימין למטה.
[כן הוא במשנת חסידים בתיקון תפילין פרק י"ד אות ה': שהאדם הוא לגבי ז"א כחותם המתהפך. ועיין מ"ש מענין רצועות דתש"ר בד"ה שימני כחותם]
והענין. דכתיב: “לך ה' הגדולה”, והוא מדת חסדו שבאה מגדולתו. ונהפך הוא למטה, כדאשכחן באברהם אבינו ע"ה: “ואנכי עפר ואפר”.
דהנה עיקר החסד - להשפיע מחייו, ולא ממותרות שלו - שזו מדת ישמעאל [עיין בהמשך]. רק כמו שמצינו, שבחזרתו פרע הקפותיו, שלא לומר שחייך קודמין - מפני שמשים עצמו כשיריים. וזהו בחינת מים שיורדין לעולם למקום נמוך.
[נמצא מבחי' מדת הגדולה שלמעלה, נמשך למטה בחי' חסד דמ"ה, שהוא הביטול להיות משים עצמו כשיריים.
וזהו הנמשל מחותם בולט, שכשמדפיסים בו נעשה למטה בחי' שקיעה. ועמ"ש בזה באריכות בד"ה שימני כחותם הנ"ל]
והנה אהבת ה' בלב עמו, כאש בוערה. כדכתיב: “רשפיה רשפי אש”. כמו שהאש חפיצה בטבעה לעלות למעלה בשרשה, כן נפשות בני ישראל חפצן לדבקה בה' ולצאת מהגוף. וזהו בחי' הסתלקות - משמאל שלמעלה נעשה ימין למטה.
[ועמ"ש מזה ג"כ בסמוך בד"ה ויאכילך את המן]
וזהו שכתוב: “ארץ הרים ובקעות” ובאתעדל"ת הנה. לפיכך הם ב' בחי': אש ומים.
[פי', כי ארץ, היא כנס"י - יש בה הרים. היינו אתעדל"ת בבחי' רצוא. וזהו ענין: "כאברהם שקראו הר כו'".
והרים לשון רבים - כי יש כמה בחי' הר. יש אהבה בשמחה ויש במרירות כו'. כמ"ש מזה בד"ה כי ההרים ימושו. ובד"ה שימני כחותם.
ודרך כלל, הרים היינו אתעדל"ת בבחי' חותם בולט, שמלמטה למעלה. וזהו בחי' אש.
אבל בקעות הוא בחי' חותם שוקע שמלמטה, היינו בחינת ביטול ובחי' יראה, בחי' משים עצמו כשיריים. וע' מ"ש בד"ה שמע ישראל בפי' ונשב בגיא כו'.
ובקעות לשון רבים: כי יש ג"כ בחי' יראה תתאה ויראה עילאה כו'.
וכידוע אשר ד' אותיות הוי' - הן דחילו ורחימו, רחימו ודחילו - הרי ב"פ רחימו וב"פ דחילו. ואפשר שזהו הרים ובקעות ב' בחי' הרים ב' בחינות בקעות כו']
והנה אתעדל"ע הנמשך מלמעלה ע"י אתעדל"ת שבבחי' מים דלתתא, גדולה ועליונה יותר מאתעדל"ע הנמשך ע"י אש.
[כי מבחי' אתעדל"ת שבבחי' חותם בולט שמלמטה, נמשך מלמעלה בחי' חותם שוקע. ומאתעדל"ת שבבחי' שקיעה וביטול, נמשך אתעדל"ע גילוי בחי' חותם בולט. דהיינו גילוי אור א"ס בלי לבושים המסתירים. ולא יכנף עוד כו'. וכמ"ש כ"ז ע"פ שימני כחותם הנ"ל.
וא"כ אתעדל"ת שבבחי' מים, שהוא בחי' שקיעה וביטול, משים עצמו כשיריים, ממשיך אתעדל"ע עליונה יותר, ממה שנמשך על ידי אתעדל"ת בבחי' רשפי אש.
ואפשר לומר, שזה מרומז ג"כ בפי': "ארץ הרים ובקעות", שמחותם בולט שלמעלה נעשה למטה בחי' שקיעה וביטול כו']
ולכן ארמי יעקב מים ליין, להמשיך ברכה עליונה יותר. [על הפסוק בראשית כז, כה. ויבא לו יין וישת, מבוא בזהר קפ"ט סע"א דארמי מים בההוא יין]
(וע' בזהר בלק דף קפ"ט סע"א בע"א קצת)
וזהו: "למטר השמים תשתה מים", כאדם השותה לחבירו שיחזור וישתה לו.
[[1] פי', שזהו העלאת מיין נוקבין להמשיך מיין דוכרין הנק' מטר השמים.
ועמ"ש ע"פ אם בחקתי כו' בענין ונתתי גשמיכם כו'.
ואפשר עד"ז י"ל ג"כ ענין ניסוך המים שהיה בחג הסוכות כל שבעת ימי החג.
כי הנה ענין ניסוך היין, הוא בחינת שמחה, והוא כמו חותם בולט שמלמטה. בחי' שמחת הנפש באהבה רבה לה'. וזהו ענין שיר הלוים על היין.
אבל ניסוך המים הוא בחי' חכמה, כח מה, בחי' ביטול שהוא בחי' חותם שוקע שמלמטה.
והנה בשמיני עצרת אומרים מוריד הגשם, שזהו המשכת מ"ד מלמעלה, להיות נקלט גילוי אור א"ס ב"ה בנש"י מקרב איש ולב עמוק. ועמ"ש מזה בד"ה תורה צוה.
וע"ז נאמר: "למטר השמים תשתה מים", שכדי להמשיך המשכה עליונה זו דמטר השמים שבשמיני עצרת, הוא ע"י ניסוך המים בחג הסוכות. וזהו המשל הנ"ל כאדם השותה לחבירו כדי שיחזור וישתה לו.
והנה על פי זה יובן הפסוק: "מי אל כמוך נושא עון כו' לשארית נחלתו", וארז"ל בפ"ב דר"ה (דף י"ז) דפי' לשארית, היינו למי שמשים עצמו כשיריים.
ויש לבאר תחלה ענין שבספרי מקובלים הקדמונים נק' המדות עליונות גג"ת גדולה גבורה תפארת, היינו שמדת חסדו ית' נק' בשם גדולה. רק בע"ח נזכר הכל חג"ת, שנק' המדה בשם חסד. ובפסוק כתיב ג"כ: לך ה' הגדולה והגבורה כו'.
והענין, כי באמת בא"ס ב"ה לא שייך לומר שישפיע חסד, רק מחמת כי לגדולתו אין חקר. וכמ"ש: ארך אפים וגדל חסד.
כי הנה באור פני מלך חיים, ולהיותו ית' נק' ארך אפים, ע"כ נמשך להיות וגדל חסד כו'. וכמ"ש במ"א. ולכן הוא חסד אין קץ ותכלית לחסדו הטוב. וזהו מדת ורב חסד. עיין בזהר באדרת נשא (דקל"ג ע"ב)
אמנם בחי' חסד זה שמצד הגדולה, זהו דייקא במדת א"ס ב"ה, אשר לגדולתו אין חקר. כי הוא לבדו הוא, הוא קדמון לכל הקדומים כי גאה גאה כו' לכן לך הוי' דייקא הגדולה.
משא"כ בנבראים לא שייך מדה זו, מאחר שהם באמת כלא חשיבי. וכל ההשתלשלות הוא כטפה לגבי אוקיינוס ויותר מכן אין ערוך כו', לכן בכל סטרא דקדושה הוא בחי' ביטול ואין, דכלא חשיבי נהפוך מבחי' גדולה.
ולכן נקרא ארץ ישראל בשם ארץ כנען, לשון הכנעה וביטול, כמ"ש לעיל.
וזהו מדת חסד לאברהם, שנמשך מבחי' ואנכי עפר ואפר. ועד"ז אמר יעקב: קטנתי מכל החסדים. כמ"ש באגה"ק ע"ש.
ומ"ש בע"ח מדת חסד ולא אמר גדולה - היינו כי בע"ח מדבר בחסד דז"א דאצילות, אשר הכלים הם בבחי' גבול ותכלית. רל"ו אלפים רבבות פרסאות כמ"ש באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי. ולכן נק' זעיר אנפין משא"כ ארך אפים הוא אין סוף.
ולכן בחסד דז"א נק': חסד דמ"ה, בחי' ביטול. שהכלים בטלים ממש לא"ס ב"ה. אבל בחי': "וגדל חסד ורב חסד" - זהו בבחינת א"א שלמעלה מהאצילות כנ"ל. וכמ"ש בזהר שם, בענין חסד דלגאו וחסד דלבר ע"ש.
אך, משבה"כ שמעולם התהו, נתהוה בחי' חסד דישמעאל. אשר גם הוא פזרן, אכן הפיזור בכדי להראות את עשרו ותפארת גדולתו, ולהיות לו לשם ולתפארת. הפך מבחי' הביטול מבחי': "עפר ואפר". וממילא שאין משפיע רק מהמותרות שלו.
והתהוות בחי' זה דנבראים, היינו ע"י שבה"כ דייקא, מעולם התהו שלפני האצילות. שהיה החסד בבחי' גדולה כו'.
ועמ"ש מזה בד"ה: ויהי בשלח פרעה בענין כמה ארך אפים לפניו כו'. ע"ש.
ועמ"ש בביאור על פ' שחורה אני כו' בענין כאהלי קדר כו.' ע"ש.
והאדם צריך לידבק במדות דעולם התיקון, חסד דמ"ה, בחי' בטול. ולכן, אפילו מגיע לו ריעותא מהגמילות חסד, לא ימנע א"ע מלגמול חסד - כיון שסבת החסד מחמת שמשים עצמו כשיריים כו'. כנ"ל.
והנה, ע"י בחי' בטול זה, יוכל להתגלות עליו מדותיו של הקב"ה ממש. שהוא בחי' מדת גדולתו ית' בגילוי ממש. כי ע"י בחי' שקיעה שמלמטה שהוא בחי' ביטול, נמשך אתעדל"ע בבחי' חותם בולט, הוא בחי' מדת גדולתו ית'. משא"כ בסט"א שהוא בחי' יש, נמשך משם רק ע"י שבירת הכלים.
וזהו ענין: לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. וכמ"ש במ"א, שבעולם התיקון נמשך השראת אור א"ס מבחי' שלימותא דכולא כו'.
ואפשר שזהו ג"כ פי': ארץ הרים ובקעות. כי אברהם שהוא בחי' הר, היינו מדת החסד - הרי חסד זה נמשך מבחי': "ואנכי עפר ואפר", שהוא בחי' בקעה, בחי' ביטול כו'. משא"כ בסט"א כנ"ל.
ועמ"ש בד"ה ענין שניתנה תורה על הר סיני.
וזהו: לשארית נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים.
כי הנה י"ג מדות הרחמים נק' רחמים גדולים. כמ"ש: "וברחמים גדולים אקבצך", שנמשכים מבחי': ולגדולתו אין חקר. שהם מבחי': ארך אפים וגדל חסד.
ועמ"ש מזה בד"ה כי ההרים ימושו. ובד"ה קול דודי.
וע"כ, אינו נמשך אלא במי שמשים א"ע כשיריים, שהוא בחי' שקיעה וביטול. שזה דייקא הוא הכלי לבחי' חותם בולט שמלמעלה. וכמ"ש באריכות ע"פ: שימני כחותם על לבך כו.
וז"ש: (ישעיה נ"ז) "כי כה אמר רם ונשא כו' מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח כו'".
וע' בזהר פ' אמור (ד"צ סע"ב) ובמק"מ שם: