ענין שבעת ימי המילואים

הנה לכאורה אינו מובן, איך בחי' אור החמה קאי על בחי' הנק' נער עליון דאצילות, שהוא למטה מבחי' חתן כמש"ל, והלא מקרא מלא כתיב: לשמש שם אהל בהם, והוא כחתן, הרי דשמש הוא בחי' חתן, וכמ"ש ר"פ בהעלותך קמ"ח ב'.

אך הענין, דשמש הוא בחי' ז"א. והרמ"ז שם כ': שהוא אור הז"א שמצד אבא, כי אור הוא בחכמה. וזהו בחי': חתן, ובחי': אז יבקע כשחר אורך כו'.

אמנם נודע: דז"א דאצילות מקנן ביצירה, ואז נק': נער. וכמ"ש בענין הכרוביםף אזי נקראו זו"נ אנפי זוטרי בגמרא כו' ע"ש.

ולכן א"ש, דאור הלבנה ואור החמה הנז' כאן בפסוק זה, דוהי' אור הלבנה כו' - הן בחי' ב' נערים, דכן פי' בלק"ת בישעיה, דמיירי הפסוק בזו"נ כשמתלבשים ביצירה ועשי'.

והטעם שפי' כן, א"ש עפמ"ש בפרדס בערך חמה שיש חילוק בין לשון שמש לחמה, כי מצד הימין נק': שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ומצד השמאל: נק' חמה - בסוד חמימות האש של הגבורה כו'. ונודע דמדת הגבורה הוא בחי' צמצום דהיינו כשנמשך להאיר בבי"ע שצ"ל ע"י צמצום, ע"ד: צמצם שכינתו בין בדי ארון.

ובמ"א נתבאר ענין החילוק בין שמש לחמה, כי השמש הוא המאור עצמו שממנו נמשך ומתפשט הזיו להאיר על הארץ. וחמה אינו השמש עצמה, רק הוא לשון חמימות, דהיינו מה שהוא מחומם מחמת השמש, והיינו הארת הז"א מה שנמשך להאיר בבי"ע.

ולכן א"ש דבחינה זו נק' נער, והיינו בחי' נער עליון כו'. משא"כ בחי' שמש נק': כחתן - שהוא עצמיות ז"א שבאצילות.

ועפי"ז יובן יותר ענין שהעלייה הוא להיות: שבעתים כאור שבעת הימים.

כי הנה פי' וענין בחי' ומדרגת ב' בחי' נערים, היינו שבהן ועל ידן הוא התקשרות והתחברות האור מא"ס ב"ה המלובש באצילות לנבראים. וכמו אור החמה ואור הלבנה שהן מאירים לארץ ולדרים עליה כו'. דהנה באמת אין ערוך כלל בין הנבראים שהם בעלי גבול ותכלית לגבי האור המלובש בע"ס דאצילות שהוא בחי' א"ס, וא"כ מאחר שאין ערוך ביניהם איך יומשך האור והחיות מאצילות לבי"ע - אלא שזהו ע"י בחי' צמצומים. שבתחלה נתצמצם האור המלובש בז"א ונק' שמש להיות מאיר בבחי' צמצום, והוא אור החמה, ונק': נער עליון: והוא נער את בני בלהה כו'.

ואח"כ נמשך מבחי' זו ומתלבש בבחי' מל' שהוא בחי' פני לבנה, דהיינו מקור בי"ע שבאצילות. והוא בחי' נער הב', והן הן ג"כ ב' הכרובים. ועמ"ש בד"ה ששת ימים תאכל מצות בענין שני הבחינות דים ויבשה שבבחי' מלכות דאצילות, שהוא ג"כ להיות שהמלכות מחברת אור האצילות בבי"ע והממוצע צ"ל בו שני בחינות, בחי' תחתונה שבאצילות, ושרש ומקור דבי"ע. וזהו ענין ים וארץ כו' ע"ש. ומשם יובן ג"כ לענין ב' בחי' נערים המבואר כאן.

והנה כמו שאין ערוך בי"ע לאצילות, כן ויתר מכן אין ערוך אצילות לגבי א"ס ב"ה. ולכן כדי שיהיה התלבשות אור א"ס ב"ה מלמעלה מהאצילות מבחי' א"ק - באצי' הוא ג"כ ע"י בחי' צמצומים. וכמ"ש בבינונים ח"ב פ"ט בהג"ה, שע"י צמצומים אלו יוכל להאיר באצילות.

ואור זה נק': אור שבעת הימים, כי הוא בחי' מל' דא"ק שנעשה עתיק לאצילות, כמו שמל' דאצי' נעשה עתיק לבריאה כו'. והז"ת המתלבשים בא"א דאצילות נק' שבעת הימים והג"ר נק' אור שבעת הימים. והוא ג"כ ענין ב' הבחי' שיש בהממוצע כו' כנ"ל.

והנה בוודאי אין ערוך כלל וכלל בחי' אור החמה ואור הלבנה שהם הארת האצילות לבי"ע לגבי אור שבעת הימים, שהוא הארת המאציל א"ס ב"ה בא"א דאצילות ובכל הע"ס דאצילות, וכנודע. ולכן בחי' אור החמה ואור הלבנה נק' בחי': נערים שהוא בחי' צמצום וקטנות. משא"כ בחי' כתר דאצילות נק': עתיק יומין ושער רישיה כעמר נקא כו'.

אמנם לעתיד בב"א שיהיה עליית העולמות ויתעלו בי"ע להיות ממש במדרגת האצי' דעכשיו ויותר, וכמ"ש: וישם מדברה כעדן - לכן יהיה אור הלבנה ואור החמה שהם הארת אלקות המאיר בבי"ע יהיו במדרגה נפלאה יותר מבחי' אור שבעת הימים שהוא האור והגילוי המאיר עכשיו מהמאציל א"ס ב"ה באצילות.

והיינו כי אור החמה, שהוא יסוד דאצילות בחי' יוסף שנק' נער - יתעלה להיות בבחינת ומדרגת יסוד דא"ק שהוא המשפיע לבחי' מל' דא"ק, שנעשה עתיק לאצי' הנק' אור שבעת הימים כו'.

(והיינו ג"כ פנימיות עתיק. כמ"ש הרמ"ז בפ' כי תשא דקפ"ח ע"ב בפי' כאור שבעת הימים. ויש ראיה לפירושו ממ"ש ברבות דפי': כאור שבעת הימים - היינו אור הגנוז כדלקמן. ובחי' אור הגנוז זהו ענין: ופני לא יראו - והיינו פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק).

ובמ"א נתבאר שזהו ענין: מלך השמיני, הדר - שהוא למעלה מהשבירה והתיקון. שהוא בחי' המתקן עולם התהו להיות בבחי' תיקון כו'. ועיין מזה לקמן ע"פ למנצח על השמינית. ואור הלבנה יהיה ג"כ כאור החמה. ועיין בע"ח שער א"א פ"ב.

וזהו: נערים פני זקנים ילבינו - שיתעלה למעלה מבחי' ומדרגת זקנים דעכשיו כנ"ל.

ועוי"ל עפמש"ל בשה"ש בד"ה שחורה אני, דלפעמים כתיב: ושער רישיה כעמר נקא, ולפעמים כתיב קוצותיו תלתלים שחורות כעורב. והוא ענין ההלכות שבמ"ע ושבמצות ל"ת כו'. וזהו ג"כ ענין נערים וזקנים. כי הזקן היינו שהלבינו שערותיו משא"כ הנערים הם שחורי הראש שחורות כעורב. וכן למטה בימי הנערות שיש רתיחת הדמים, והיצה"ר מפתה אותו לרדוף אחר תאוותיו וחמדותיו - צריך התגברות יתירה להיות סור מרע ולאתכפיא לסט"א ולקדש א"ע במותר לו.

וזהו: ונערים פני זקנים ילבינו - שע"י קיום מל"ת נמשך לע"ל גילוי בחי' עליונה יותר, מבחי' ההמשכה דשער רישי' כעמר נקא. והיינו מש"ש: שחורה אני ונאוה כו' כיריעות שלמה - מקור הלבנונית בחי' והלבנון כו'.

ובזה יובן מ"ש: חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה - ומבואר הקושיא בבינונים בחינוך קטן דמדכתיב ע"פ דרכו כו' וא"כ מאי מעליותא כו'?

ולפי הנ"ל א"ש: דעם היות שימי הנערות הם מוחין דקטנות לגבי ימי הזקנה. אך מעלת האתכפיא אז בהיותו בימי הנערות בזמן שהוא בכחו ועצמיותו ורתיחת דמו - הוא ממשיך מבחי' עליונה ביותר כנ"ל, עד שהארה זו תעמוד לו לעולם גם כי יזקין כו'. ועמ"ש במ"א ע"פ: אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו:

ב ועוי"ל בפי': והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כו'. כי הנה כתיב: שמש ומגן הוי' אלקים - שם הויה נק' שמש ושם אלהים נק' מגן, והוא ג"כ בחי' לבנה. ולע"ל כתיב: והיה הוי"ה לי לאלקים - והיינו ע"י גילוי עצמות אור א"ס שלמעלה מעלה משם הוי', ואזי יהיה שם הוי' לגבי הגילוי שמעצמות אור א"ס, כמו עכשיו שם אלקים לגבי שם הוי'.

וזהו ענין: והיה אור הלבנה דלעתיד, שהוא שם אלקים דלעתיד יהיה כאור החמה, דהיינו שם הוי'. כמ"ש: והיה הוי' לי לאלקים. ופי', כי שם אלקים היינו יחו"ת מקור דבי"ע הנק' מדת לילה, ולכן נק' אור הלבנה. ולעתיד יהיה כמו אור החמה, מדת יום, יחודא עילאה. ואור החמה מדת יום דלעתיד יחו"ע - יהיה שבעתים, כאור שבעת הימים בחי' עתיק כנ"ל.

וזהו מ"ש ברבות בא ס"פ י"ח ע"פ ליל שמורים הוא לה': בעוה"ז עשה להם נס בלילה שהיה נס עובר, אבל לע"ל הלילה נעשה יום. שנאמר: והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו' כאור שברא הקב"ה בתחלה וגנזו בג"ע. 

ומה שהלילה נעשה יום - היינו כנ"ל שבחינת בי"ע יהיה לעתיד כמו בחי' אצילות. ועמ"ש סד"ה והיה מספר בנ"י, בענין כי גדול יום.

וזהו ג"כ ענין: משמח חתן וכלה ומשמח חתן עם הכלה. כי בחי' אור החמה נק' חתן: לשמש שם אהל בהם והוא כחתן - כנ"ל. והלבנה המקבלת מהשמש היא בחי' כלה. וכמ"ש בד"ה לסוסתי.

והנה בתחלת הבריאה כתיב: ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, ואח"כ נתמעטה הלבנה. ובכל חדש נחשך אורה ומתחדשת בכל ר"ח, דוגמת הכלה שיש לה בכל חדש עת נדתה שמתרחקת מבעלה ואח"כ מיטהרת.

ועל זמן שמתקרבת ומתייחדים שמשא וסיהרא, שהוא בחי': כי הוי' הוא האלקים - זהו ענין: משמח חתן וכלה.

אכן לעתיד שתתחדש ותתעלה הלבנה להיות כמו שהיתה קודם המיעוט בבחי': שני המאורות הגדולים, שוין בקומתן - ע"ז נאמר: משמח חתן עם הכלה - בהשוואה אחת.

(ועיין מענין שני המאורות הגדולים בפרשה בראשית דף כ' ע"א. ומענין והיה אור הלבנה כו' ברבות בא פט"ו קלא"ד, גבי החדש הזה לכם. וס"פ ויקהל. נשא פי"ג, גבי עתודים שבקרבן נחשון. ס"פ פנחס. סוף קהלת רבה, בפסוק ומתוק האור. זח"א: ל"ד א' ע' ב', קל"א א', קפ"א ב'. ח"ב: ד"י ע"א, רכ"א ב', רל"א סע"א, ר"מ ע"א, ח"ג: נ"ו א', קע"ח ב'.)

ובשל"ה בהקדמת בית דוד בד"ה השער הזה: וזהו ענין בתולה נשאת ליום הרביעי, שבו נתלו המאורות שהיו בבחי' שני המאורות הגדולים, ואח"כ נתמעטה הירח ביום הנז'. אך: כי נפלתי קמתי [מיכה ז, ח] - בבחי': משמח חתן וכלה. ולעתיד מהרה ישמע כו' יהיו שוין בקומתן ע"כ הוא ליום הרביעי דוקא. ועמ"ש בד"ה מי מנה בענין ומספר את רובע כו':

ג והנה עפ"ז יובן מעט מזעיר ענין: שבעת ימי המילואים. ועיין מזה ברבות ר"פ שמיני, ובקהלת בפסוק: תן חלק לשבעה וגם לשמנה [קהלת יא, ב].

ובזהר בפ' שמיני דל"ז ע"א ע"פ: כי שבעת ימים ימלא את ידכם: בשבעת ימים מיבעי ליה? ופי' הרמ"ז: דהקושיא הוא דאם הפי' שבשבעת ימים אלו ימלא הקב"ה את ידם, הל"ל: בשבעת או שבעה ימים ימלא כו' - אלא זכאין אינון כהנא כו' ומשיחין במשח רבות קודשא כו' והאי משח רבות הוא כללא דכל שבעה כו', ובג"כ [=ובגין כך= משום זה] שבעת ימים ימלא כו'. וכ"ה עוד בפ' אמור דפ"ט ע"א: ההוא שמן עילאה כו' דאשלים לכל שבעה יומין כו' כי שבעת ימים ימלא כו' ע"ש.

ור"ל: דימלא קאי על ההוא שמן עילאה כו', שבו נמשחו הכהנים, שהוא הממלא ומשלים השבעה יומין, ומהם נמשך מילוי ושלימות וחינוך הכהנים כו'.

והענין, עפמ"ש בפ' בראשית דל"ד ע"א ע"פ: והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים: מאן שבעת הימים - אלין אינון שבעה יומין דבראשית. רבי יהודה אמר: אלין שבעת ימי המילואים, מלואים ודאי כו' ואתהדר באשלמותיה ולא אתפגים סיהרא כו'.

הרי מזה מובן, דשבעת ימי המילואים הם שייכים לבחי' ומדרגת אור שבעת הימים הנ"ל. והן ג"כ ענין שבעת ימי בראשית, כמש"ל.

והענין. כי בשבעת ימי בראשית קודם חטא אדה"ר היו העולמות במעלה עליונה יותר הרבה, שהרי הג"ע היה אצל אדה"ר תמורת עוה"ז אצלינו. א"כ מה שאצלינו הוא קיבול שכר, עד שאמרו: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי - היה זה אצל אדה"ר קודם החטא למקום משכן העבודה. ועד"ז היו כל העולמות במעלה עליונה יותר.

וכמ"ש בלק"ת ס"פ בראשית ובפע"ח שער השבת פכ"ג: שעולם הבריאה היה במקום ז"א דאצילות, ואחר כך במקום בינה דאצילות כו', וז"א דאצי' במקום א"א כו'. 

ולכן א"ש מ"ש האריז"ל: דשבעת ימי בראשית הם ז"ת דעתיק, כי ז"ת דעתיק היו מאירים אז, ולכך היו העולמות בהזדככות רב.

ולאחר חטא עה"ד ירדו העולמות למטה ונסתלקה שכינה מעל הארץ. ומעשה המשכן הוא תיקון לזה, להיות דירה בתחתונים ושיהיה בחי' גילוי אור שבעת הימים.

וכמ"ש ברבות בראשית פי"ט: עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדה"ר נסתלקה כו' וכנגדן שבעה צדיקים כו' עד עמד משה והורידה מלמעלה למטה, וע"כ נק' שבעת ימי המילואים לשון מילוי ושלימות.

כי הנה לע"ל כשיהיה תכלית השלימות כתיב: והיה אור הלבנה כו' - שיתמלא פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט שהוא בחי' עליית המל' להיות שניהן משתמשין בכתר א', והיינו שיתעלה שם ב"ן בשרשו בס"ג ע"י שלימות בירורים דרפ"ח ניצוצים דתהו.

ומעין זה היה ג"כ ע"י שהוקם המשכן, שעי"ז נעשה עליות המל'. וזהו ענין שבעת ימי המילואים שממלאים החסרון והפגם. ומילוי זה נמשך מבחי' שלימותא דכולהו והוא מבחי' אור שבעת הימים.

אלא דאינו ממש כמו בחי' גילוי אור שבעת הימים דלע"ל שהוא בחי' עתיק אבל כאן בשבעת ימי המילואים נ' בזהר שהוא מבחי' בינה.

והיינו דבינה לגבי ז"א הוא כמו בחי' עתיק וכתר. (וכמ"ש בע"ח שכ"ה דרוש ה') שהרי מת"ת דאימא נעשה כתר לז"א.

וכנודע ג"כ דבינה נק' לפעמים עתיקא בזהר. וגם שהתגלות עתיק הוא בבינה. ועמ"ש ר"פ לך לך ובביאור ע"פ צאינה וראינה בסוף הדבור בענין פי': שאו ידיכם קדש וברכו כו'.

ובזה יובן ג"כ מ"ש בזהר: וההוא שמן עילאה כו' דאשלים לכל שבעה יומין כו'. פי', שהוא ענין אור שבעת הימים, שהאור הוא למעלה משבעת הימים עצמן. דהיינו שהוא האור והחיות של הז"ת, והיא בחי' ג"ר כנ"ל.

כך ג"כ כאן בענין שבעת ימי המילואים שהם ג"כ בחי' שבעת הימים הנ"ל, ושמן עילאה הוא בחי' אור החכמה שנמשך ומאיר בבינה הנק' שבעת הימים. ונק' השמן אור שבעת הימים. ולכן עליו נאמר: שבעת ימים ימלא כו'.

וע"ד דאיתא בפ' בראשית ד"ו ע"א: רב ויקירא ועתיק יומין - ופי' האשל אברהם שם דבחי': ישראל סבא נק': עתיק יומין. כי סבא היינו עתיק יומין, כמ"ש באד"ר דקכ"ח ע"ב: סבא דעתוי סתים כו'. נמצא בחי' אור ישראל סבא המתלבש בבינה נק' לגבי ז"א בחי' עתיק יומין כו'. והיינו משום דישראל סבא, שהוא ת"ת דאבא - ממנו נעשה נשמה לכתר דז"א הנמשך מת"ת דאימא, כמ"ש בע"ח שכ"ב פ"ג. ולכן נאמר: ימלא לשון יחיד דקאי על בחי' האור של שבעת הימים.

ואח"כ: ביום השמיני. ענין שמיני למילואים שנטל עשר עטרות - י"ל שהוא מעין הבחי' הנקרא: שבעתים כאור שבעת הימים דלע"ל, שזהו בחי' יסוד דא"ק. כמש"ל וכאן ששבעת הימים הם בבחי' בינה וכן אור שבעת הימים - היינו הארת חכמה שנמשך בבינה. אבל ביום השמיני הוא בחי' עצמיות אבא. וכמו בשמיני עצרת הוא גילוי בחי' ח"ע בקרוב כו'. כמ"ש במ"א בד"ה ביום השמיני עצרת, שבחכמה נאמר: אחכמה והיא רחוקה ממני - שמאירה בבחי' ריחוק כו', ובשמיני עצרת נמשך בחי' חכמה בבחי' גילוי כו'.

וכך י"ל ענין שמיני למילואים הוא ג"כ גילוי מח"ע ממש. ועיין בפ' בשלח ס"ג, ב' ובפ' יתרו פ"ח, א' דבינה נק' שביעאה. א"כ לפ"ז י"ל דביום השמיני היינו בחי' חכמה. וזהו ענין עמיקא דכולא המבואר שם בפ' בשלח. ע"ש במק"מ בשם האריז"ל.

אמנם הנה בזהר פי': דביום השמיני הוא בחי' מל'. והיינו כי תכלית וסוף הברכה וההמשכה הוא להמשיך השבעה יומין עילאין במדת מלכותו ית'.

ועמ"ש בד"ה שובה ישראל גבי כי עמך הסליחה למען תורא - כי תכלית המכוון במעשה בראשית הוא כדי שיהיה יש ויהיה היש בטל, והיינו במדת מלכותו י"ת [לכאורה הכוונה יתברך] כו'. וכדי לבוא לבחינה זו צריך להיות ע"י הארה והמשכה יותר עליונה מבחינת: כי עמך הסליחה שהוא בחי' כי עמך מקור חיים כו' ע"ש. ועד"ז יובן כאן ענין ביום השמיני. ועיין בפ' צו דל"ד סע"א.

וזהו: בחכמה יסד ארץ - שהוא בחי' מל': אבא יסד ברתא כו'. ועיין בפרדס בעה"כ ערך שמיני, ועד"ז נתבאר במ"א ע"פ: ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך - כי להיות המשכת בחי' מלכותו ית' עלינו, הוא ע"י עסק התורה דמחכמה עילאה נפקת. וזהו בחי' ביום השמיני כו' שמזה נמשך ויברכו את המלך כו' ע"ש.

וגם י"ל פי' השמיני הוא מבחי' מלך השמיני הדר. ועיין בפ' נשא דקמ"ב סע"א. ועמ"ש במ"א סד"ה ועשית בגדי קדש. ולכך ביום שהוקם המשכן כתיב: ויהי נועם כו'. ותכלית וסוף הברכה הוא להיות גילוי מלכותו ית' כו' ע"ש. ויום הקמת המשכן הוא שמיני למילואים:

ד ועוי"ל בפי' מילואים: שממלא וממשיך האור מבחי' סוכ"ע בממכ"ע. והיינו ג"כ ענין: אור שבעת הימים. שבחי' כתר הוא הממוצע המחבר וממשיך הארת המאציל א"ס ב"ה בנאצלים.

והנה נודע בפי' מ"ש: את השמים ואת הארץ אני מלא - אני ממש, היינו מהו"ע. וכתיב: מלא כל הארץ כבודו - וכבודו היינו זיו יקריה זיו והארה לבד?

והתירוץ הוא דאע"ג שמהותו ועצמותו ית' מלא השמים והארץ אך הוא קדוש ומובדל מהעולמות, שאין משיגים אותו כלל. ומה שנמשך ומתגלה בעולמות זהו רק בחי' זיו יקריה זיו והארה לבד. ועמ"ש מזה בד"ה ויקח קרח ובד"ה וזאת המצוה.

ואמנם ע"י תומ"צ ובפרט מעשה המשכן ועבודת הקרבנות, הוא להמשיך גילוי אור הסוכ"ע ממש, שהיא בחי' אני מלא להיות בגילוי ממש. וכמ"ש לע"ל: ומלאה הארץ דעה את ה'. ועמ"ש מזה בד"ה וידעת היום.

וזהו ענין לשון: שבעת ימי המילואים - שהוא להמשיך מבחי' את השמים ואת הארץ אני מלא בבחי' מלא כל הארץ כבודו. ועמ"ש במ"א ע"פ: ואולם חי אני וימלא כבוד ה' כו'. ועיין ר"פ ויקרא ד"ב ע"ב בענין מלא לא כתיב ובמק"מ שם. וכנזכר לעיל ע"פ ויקרא אל משה. ועיין בפ' נשא דקמ"א ע"ב בענין שם מלא. ודקל"ט ע"ב. ועמ"ש סד"ה לא תהיה משכלה בענין את מספר ימיך אמלא - מילוי היומין כו'.

(וגם כאן י"ל, כי הוא ית' נק': המתנשא מימות עולם סוכ"ע, ושבעת ימי המילואים היינו להמשיך מבחי' המתנשא כו' בימות עולם מדות דאצילות. ועיין באדרא דף קל"ד ב': שיש ימי קדם וימי עולם כו'.

וזהו ג"כ ענין: כי שבעת ימים ימלא את ידכם - כי הכהן הוא בחי' חסד דרועא ימינא, וימין מקרבת שהוא בחי' שושבינא דמטרוניתא. ונודע כי החינוך צ"ל ע"י המשכה מבחינה עליונה יותר, והיינו מבחי': ההוא שמן עילאה שהוא אור וחיות שבעת ימים שהם ז"ת כנ"ל. ועיין ר"פ יתרו דס"ז ע"ב ובהרמ"ז שם: שמבחי' הנ"ל נמשך הכח ועוז לבחי' כהן איש החסד שיוכל להעלות כו'.

ועמ"ש ע"פ ביום השע"צ בענין פי': ה' צלך על יד ימינך - הוא האהבה שבנפש: וה' צלך על יד ימינך - הוא מה שנמשך ע"ז מלמעלה מבחי': וימינו תחבקני.

ועמ"ש סד"ה ואכלתם אכול מענין ביום המשח אותו. ועמ"ש בד"ה לכן אמור לבנ"י מענין אשר נשאתי את ידי. ובד"ה וידבר דעשה"ד בענין פי' נדבת ידך. ובד"ה צאינה וראינה בענין שאו ידיכם קדש. ובביאור ע"פ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר).

ועיין עוד מענין ימי המילואים בזהר פ' צו דף ל"ד ע"ב. ובסוף ח"א סי' כ"ה.

עוד יש לומר לענין פי' ימי המילואים' ע"ד מ"ש בזהר ח"א דס"ז ע"א בפי' לה' הארץ ומלואה. ח"ב וארא ד' כ"ב ב', ד"נ ע"א, דקצ"ה ע"ב. ח"ג דמ"ה ע"ב. וע"ש ג"כ דמ"ב ב'.

עוי"ל בפי' ימי המילואים' ע"פ משארז"ל פ"ק דמגלה דף ו' ע"א ופ"ג דפסחים דמ"ב ע"ב, ע"פ: [יחזקאל כו, ב] בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלים כו' אמלאה החרבה - לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ופי' בע"ח שער מיעוט הירח ספ"ב: שהמלכות דאצי' נאצלה בסוד שרש רק בחי' נקודה אחת, וט"ס באין לה בסוד תוספת ממלכיות שבט"ס העליונות. ובשעת חורבן בהמ"ק נתלבשו הט"ס שבה הנ"ל בקליפות, וזהו ענין: שנתמלאה צור כו'. 

ועד"ז יש לפרש המדרש רבה באיכה ע"פ גדע בחרי אף כל קרן ישראל כו' יעו"ש. וזש"ש ג"כ במדרש ע"פ: וילכו בלא כח לפני רודף - א"ר אחא: כשם שלא גלו ישראל אלא ברודף מלא, היינו מה שנתמלאה צור כו', והיה הרודף מלא.

ובעבודה, היינו מה שכל הע"ס שבנפש, השכל והמדות, הוא מעמיק בהן רק בתאוות נפשו הבהמית. שעי"ז נעשית הנפש הבהמית והיצה"ר בבחי' בנין ע"ס. ובנפש האלקית נשאר רק נקודה אחת היא - בחי' האמונה. כי אפילו במצרים שהוא תכלית הקטנות, נאמר: ויאמן העם כו'. ואפי': גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא - הרי שמאמין בהקב"ה ועכ"ז עובר על רצונו ית' - לפי שאמונה זו היא רק בחי' מקיף ועטרה.

וצ"ל הדעת וההמשכה בפנימיות. וזהו ענין התפשטות ט"ס מהנקודה שיומשך הגילוי בשכל ומדות כו'. ועי"ז, ממילא נחלש כח נה"ב ותאוותיה כי: האור דוחה את החושך.

וזהו ג"כ: ענין: אמלאה החרבה להפך - כי ירושלים הוא יראה שלם, ע"ד: יראו את ה' קדושיו, וכשנבנה בחי' זו בשלימות, עי"ז יבטלו מדות נה"ב: כהמס דונג כו'.

וזשארז"ל ע"פ: עלי עשור - שכנור דלע"ל יהי' של עשרה נימין.  כי נר הוי' נשמת אדם נק': כנור, נר כ"ו. פי' כ"ו הוא מספר שם הוי', שמתגלה בהנשמה הנקרא נר. ע"ד כל הנקרא בשמי כו', ואתם הדבקים בהוי' כו', ושיהי' הכנור של עשרה נימין, שיהיו ע"ס מאירים בגילוי בקביעות בנשמת אדם, להיות: ומלאה הארץ דעה כו'. וכתיב: ומל ה' את לבבך כו'.

וכמ"כ למעלה בבחי' כנס"י יהיה בה ע"ס בקביעות, בחינת: אהל בל יצען. וכמ"ש בלק"ת בזכריה ע"פ: ביום ההוא יהיה כו' ע"ש. וזשארז"ל: כך אין נגאלין אלא בגואל מלא כו'.

ועד"ז יובן ענין ימי המילואים, להיות וימלא כבוד ה'. להמשיך הברכה וההמשכה בבחי' מלכות. אשר לא תחסר כל בה כו'. וזהו ענין: מרוב כל.

והיא נק' כלה, שמקבלת מבחי': כל כו'. וזהו ע"ד: והיה אור הלבנה כאור החמה. כי מיעוט הירח, היינו ג"כ הסתלקות הט"ס מהמלכות,. כמ"ש בע"ח שם. ולע"ל שתהיה בבחי': אהל בל יצען זהו: כאור החמה. שיש בו האור תמיד בקביעות בלי שינויים כו'. ומעין זה היה ענין ימי המילואים כו'. ועיין זח"ב פקודי דף רל"ה ע"א.

וזהו סיום הפסוק: ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. פי': שבר עמו - הוא ענין אמלאה החרבה כנ"ל. וזהו נמשך ע"י מ"ש: כי שתים רעות עשו עמי: אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארת נשברים (בירמי' סי' ב' י"ג)

ועיין מזה ברבות כי תשא ס"פ מ"ב. ובשה"ש רבה בפסוק אל תראוני שאני שחרחורת - שעשו רעה אחת שקשה כשתים כו'.

והנה פי' בורות נשברים, היינו ההפך מבחי' באר מים חיים המבואר במ"א ע"פ עלי באר כו', כ"א ההתקשרות בתאוות גשמיות, ע"כ נק' בורות נשברים, שהתאוות משבה"כ.

ועיין בזח"ג פ' ואתחנן דרס"ו א', ובהרמ"ז שם שהאריך. ועיין במא"א אות ב' סעיף י"א. ומזה נמשך כי שתים רעות עשו, היינו שגרמו במעשיהם הרעים בחי': שנתמלאה צור מחורבנה של ירושלים, וה"ז רעה אחת שקשה כשתים. וזהו ענין שבר עמי הנמשך ממה שחצבו להם בורות נשברים.

והנה לע"ל נאמר: ביום חבוש ה' את שבר עמו. ומבחי' שבר ושבירה יתהפך לבחי' שבר ותקוה. וכמ"ש ברבות מקץ ר"פ צ"ט ע"פ" כי יש שבר במצרים. והיינו כמשארז"ל סוכה נ"ב א' ע"פ: ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצה"ר כו', שהוא הוא הגורם שבר עמו לחצוב להם כו'. ואזי ומחץ מכתו ירפא. וארז"ל ברבות בראשית פרשה יו"ד דקאי על בנות שוח כו' ע"ש. ובמשנה רפ"ה דשביעית.

והענין כמ"ש הר"ש רפ"ק דדמאי: דאמרינן גבי עץ שאכל אדה"ר דקרו ליה בנות שוח, לפי שגרמו שוחה לעולם כו' ע"ש.

ופי' שוחה, יש לפרשו לשון חפירה ובור, כמו: "שוחה עמוקה פי זרות" (במשלי כ"ב י"ד) והוא ענין: לחצוב להם בארות נשברים הנ"ל.

גם יש לפרשו לשון הכנעה ושפלות, כמו: וישח אדם וישפל איש [ישעיה ה, טו] דהיינו שנתמעטה קומתו של אדה"ר והוא ג"כ ע"ד הנ"ל בענין אמלאה החרבה.

וז"ש: כי שחה לעפר נפשנו כו'. ועש"ז נקרא עה"ד: בנות שוח כו'. ומשם שורש נה"ב הגורם שפלות לנה"א כו' להמשך אחר תאוות נה"ב, וכנ"ל.

ולעתיד יתוקן עץ הדעת ויתחבר עם עץ החיים. ואזי בנות שוח יהיו עושין פירות לשעתן, שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה. וכמ"ש: בועליך עושיך אלקי כל הארץ יקרא - שבכל הארץ הלזו הגשמיות יהיה גילוי אלקות. וכתיב: יעננו ביום קראנו. וזהו עושין פירות לשעתן.

ועמ"ש ע"פ והיה בן הבכור לשניאה. ואזי: והיה אור הלבנה כאור החמה כו':