002 - BEHAR - LEVITICUS 25:14-18 - בהר כה:יד-יח - שני - 2

יד וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַֽעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃

(יד) וכי תמכרו וגו' - לפי פשוטו' כמשמעו. ועוד יש דרשה, מנין כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך? תלמוד לומר, "וכי תמכרו ממכר, לעמיתך" מכור. ומנין שאם באת לקנות, קנה מישראל חברך? תלמוד לומר, "או קנה מיד עמיתך":

אל תונו - זו אונאת ממון:

[ספר המצוות להרמב"ם, מל"ת המצווה המשלימה ר"נ] [ספר המצוות להרמב"ם, מ"ע המצווה הרמ"ה] [ספר המצוות ל"ת רנ"ג]

טו בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכָּר־לָֽךְ׃

(טו) במספר שנים אחר היובל תקנה - זהו פשוטו, ליישב מקרא על אופניו. על האונאה בא להזהיר. כשתמכור או תקנה קרקע, דע כמה שנים יש עד היובל. ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות, ימכור המוכר ויקנה הקונה. שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל. ואם יש שנים מועטות, וזה מוכרה בדמים יקרים, הרי נתאנה לוקח. ואם יש שנים מרובות, ואכל ממנה תבואות הרבה, ולקחה בדמים מועטים, הרי נתאנה מוכר. לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. וזהו שנאמר, "במספר שני תבואות יימכר לך", לפי מנין שני התבואות, שתהא עומדת ביד הלוקח, תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן, שהמוכר שדהו, אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים. שתעמוד שתי שנים ביד הלוקח, מיום ליום. ואפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים. כגון, שמכרה לו בקמותיה. ו"שָׁנִי" אינו יוצא מפשוטו, כלומר, מספר שנים של תבואות, ולא של שידפון. ומעוט "שָׁנִים" שְׁנַיִם:

טז לְפִ֣י ׀ רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃

(טז) תרבה מקנתו - תמכרנה ביוקר:
תמעיט מקנתו - תמעיט בדמיה:

יז וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃

(יז) ולא תונו איש את עמיתו - כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו.
לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה? לכך נאמר, "ויראת מאלהיך", היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו "ויראת מאלהיך":

[ספר המצוות להרמב"ם, מצוות ל"ת רנ"א] [ספר המצוות מ"ע רז]
 
יח וַֽעֲשִׂיתֶם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֣ם אֹתָ֑ם וִֽישַׁבְתֶּ֥ם עַל־הָאָ֖רֶץ לָבֶֽטַח׃

(יח) וישבתם על הארץ לבטח - שבעון שמיטה, ישראל גולים. שנאמר (ויקרא כו, לד) "אז תרצה הארץ את שבתותיה, והרצת את שבתותיה". ושבעים שנה של גלות בבל, כנגד שבעים שמטות שבטלו היו:

[רש"י ויקרא כו, לה]