Enjoying this page?

007 - EMOR - LEVITICUS 24:1-23 - אמור כד:א-כג - שביעי

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

ב צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃

(ב) צו את בני ישראל - זו פרשת מצוות הנרות. ופרשת "ואתה תצווה" (שמות כז, כ) לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן, לפרש צורך המנורה. וכן משמע, "ואתה" סופך לצוות "את בני ישראל" על כך:
שמן זית זך - שלושה שמנים יוצאים מן הזית:הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות (פו א) ובתורת כהנים:

תמיד - מלילה ללילה. כמו, "עולת תמיד (שמות כט, מב)", שאינה אלא מיום ליום:

ג מִחוּץ֩ לְפָרֹ֨כֶת הָֽעֵדֻ֜ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד יַֽעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַֽהֲרֹ֜ן מֵעֶ֧רֶב עַד־בֹּ֛קֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃

(ג) לפרכת העדת - שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו: על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים:

יערך אתו אהרן מערב עד בקר - "יערוך אותו" עריכה הראויה למדת כל הלילה. ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר. והן כדאי אף ללילי תקופת טבת. ומידה זו הוקבעה להם:

ד עַ֚ל הַמְּנֹרָ֣ה הַטְּהֹרָ֔ה יַֽעֲרֹ֖ךְ אֶת־הַנֵּר֑וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃ {פ}

(ד) המנרה הטהרה - שהיא זהב טהור. דבר אחר:על טהרה של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחלה מן האפר:

ה וְלָֽקַחְתָּ֣ סֹ֔לֶת וְאָֽפִיתָ֣ אֹתָ֔הּ שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה חַלּ֑וֹת שְׁנֵי֙ עֶשְׂרֹנִ֔ים יִֽהְיֶ֖ה הַֽחַלָּ֥ה הָֽאֶחָֽת׃

ו וְשַׂמְתָּ֥ אוֹתָ֛ם שְׁתַּ֥יִם מַֽעֲרָכ֖וֹת שֵׁ֣שׁ הַֽמַּעֲרָ֑כֶת עַ֛ל הַשֻּׁלְחָ֥ן הַטָּהֹ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

(ו) שש המערכת - שש חלות המערכה האחת:

השלחן הטהר - של זהב טהור. דבר אחר:על טהרו של שלחן, שלא יהיו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השולחן:

ז וְנָֽתַתָּ֥ עַל־הַֽמַּעֲרֶ֖כֶת לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְהָֽיְתָ֤ה לַלֶּ֨חֶם֙ לְאַזְכָּרָ֔ה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃

(ז) ונתת על המערכת - על כל אחת משתי המערכות היו שני בזיכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת:

והייתה - הלבונה הזאת:

ללחם לאזכרה - שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת. והיא לזיכרון ללחם. שעל ידה הוא נזכר למעלה. כקומץ שהוא אזכרה למנחה:

ח בְּי֨וֹם הַשַּׁבָּ֜ת בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֗ת יַֽעַרְכֶ֛נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִ֑יד מֵאֵ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃

ט וְהָֽיְתָה֙ לְאַֽהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֔יו וַֽאֲכָלֻ֖הוּ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֑שׁ כִּ֡י קֹדֶשׁ֩ קָֽדָשִׁ֨ים ה֥וּא ל֛וֹ מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהוָ֖ה חָק־עוֹלָֽם׃ {ס}

(ט) והייתה - המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא:

ואכלהו - מוסב על הלחם, שהוא לשון זכר:

[בענין בן איש מצרי והמקושש]

י וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי׃

(י) ויצא בן אשה ישראלית - מהיכן יצא?  רבי לוי אומר: מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר: מפרשה שלמעלה יצא.  לגלג ואמר, "ביום השבת יערכנו?!", דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים?! בתמיה. ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן? אמר להם: מבני דן אני.  אמרו לו (במדבר ב, ב): "איש על דגלו באותות לבית אבותם" כתיב!  נכנס לבית דינו של משה, ויצא מחויב. עמד וגדף:

בן איש מצרי - הוא המצרי שהרגו משה: (שמות ב, יב)

בתוך בני ישראל - מלמד שנתגייר:

[לעיין במפרשים, למה הי' צריך לגייר כשאמו ישראלית? (לכאורה הכוונה הוא שהבן מצרי נתגייר, ולא המצרי), ואולי משום שבשעת מ"ת נהיו כל ישראל גרים, ואם בן מצרי הי' בוחר לא להתגייר, לא הי' חלק מקהל ישראל]

וינצו במחנה - על עסקי המחנה:

ואיש הישראלי - זה שכנגדו, שמיחה בו מטע אוהלו:  

יא וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן׃

(יא) ויקב - כתרגומו: ופריש. שנקב שם המיוחד וגדף. והוא שם המפורש ששמע מסיני:

ושם אמו שלמית בת דברי - שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה הייתה זונה:

[אף שמסופר ברש"י שמות ב, יא "כסבורה שהיא בעלה" ? י"ל שמשום ש"הייתה זונה" גרם לה שהמצרי הלך אחריה, ובכברש"י בד"ה בת דברי "לפיכך קלקלה"]

שלמית - דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:

בת דברי - דברנית, הייתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה:

למטה דן - מגיד שהרשע גורם: גנאי לו, גנאי לאביו, גנאי לשבטו. כיוצא בו (שמות לא ו) "אהליאב בן אחיסמך למטה דן", שבח לו. שבח לאביו.שבח לשבטו:

יב וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י יְהוָֽה׃ {פ}

(יב) ויניחהו - לבדו. ולא הניחו מקושש עמו. ששניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) "מחלליה מות יומת", אבל לא פורש להם באיזו מיתה. לכך נאמר (במדבר טו לד) "כי לא פורש מה יעשה לו". אבל במקלל הוא אומר "לפרוש להם", שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו:

יג וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ 

יד הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָֽמְכ֧וּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָֽגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָֽעֵדָֽה׃

(יד) השמעים - אלו העדים:

כל - להביא את הדיינים:

את ידיהם - אומרים לו דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך:

כל העדה - במעמד כל העדה. מכאן ששלוחו של אדם כמותו:

טו וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ׃

(טו) ונשא חטאו - בכרת, כשאין התראה:

טז וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְהוָה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָֽעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת׃

(טז) ונקב שם - אינו חייב עד שיפרש את השם. ולא המקלל בכינוי:

ונקב - לשון קללה. כמו (במדבר כג ח) "מה אקב":

[ספר המצוות מ"ע ד]

יז וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת[1]׃

(יז) ואיש כי יכה - לפי שנאמר (שמות כא, יב) "מכה איש ומת", אין לי אלא שהרג את האיש. אשה וקטן מנין? תלמוד לומר: "כל נפש אדם":

[רש"י שמות כא, יב]

יח וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ־בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ׃

יט וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּֽעֲמִית֑וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ׃

[ספר המצוות מ"ע רלו]

כ שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ׃

(כ) כן ינתן בו - פירשו רבותינו: שאינו נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון, שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה, דבר הנתון מיד ליד:

כא וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת׃

(כא) ומכה בהמה ישלמנה - למעלה דבר בהורג בהמה, וכאן דבר בעושה בה חבורה:

ומכה אדם יומת - אפילו לא הרגו אלא עשה בו חבורה. שלא נאמר כאן נפש.

ובמכה אביו ואמו דבר הכתוב, ובא להקישו למכה בהמה, מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו ואמו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה.

לפי שמצינו שהמקללו לאחר מיתה חייב, הוצרך לומר במכה שפטור.

ומה בבהמה בחבלה, שאם אין חבלה אין תשלומין, אף מכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה:

 

כב מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּֽאֶזְרָ֖ח יִֽהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃

(כב) אני ה' אלהיכם - אלוהי כולכם. כשם שאני מיחד שמי עליכם, כך אני מייחד שמי על הגרים:

 

כג וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {פ}

(כג) ובני ישראל עשו - כל המצווה האמורה בסקילה במקום אחר. דחייה, רגימה ותלייה.

  1. 1 [רש"י שמות כא, יב]