יב וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

יג זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו אֲשֶׁר־יַקְרִ֣יבוּ לַֽיהוָ֗ה בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ עֲשִׂירִ֨ת הָֽאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה תָּמִ֑יד מַֽחֲצִיתָ֣הּ בַּבֹּ֔קֶר וּמַֽחֲצִיתָ֖הּ בָּעָֽרֶב׃

(יג) זה קרבן אהרן ובניו - אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה, ביום שהן מתחנכין לעבודה. אבל כהן גדול בכל יום. שנאמר: "מנחה תמיד וגו' והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו' חוק עולם וגו'". (פסוק טו): 

יד עַֽל־מַחֲבַ֗ת בַּשֶּׁ֛מֶן תֵּֽעָשֶׂ֖ה מֻרְבֶּ֣כֶת תְּבִיאֶ֑נָּה תֻּֽפִינֵי֙ מִנְחַ֣ת פִּתִּ֔ים תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃

(יד) מרבכת - חלוטה ברותחין כל צרכה:

תפיני - אפויה אפיות הרבה. שאחר חליטתה, אופה בתנור, וחוזר ומטגנה במחבת:

מנחת פתים - מלמד, שטעונה פתיתה:

טו וְהַכֹּהֵ֨ן הַמָּשִׁ֧יחַ תַּחְתָּ֛יו מִבָּנָ֖יו יַֽעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑הּ חָק־עוֹלָ֕ם לַֽיהוָ֖ה כָּלִ֥יל תָּקְטָֽר׃

(טו) המשיח תחתיו מבניו - המשיח מבניו תחתיו:

כליל תקטר - אין נקמצת להיות שיריה נאכלין, אלא כולה כליל. וכן כל מנחת כהן של נדבה, כליל תהיה:

טז וְכָל־מִנְחַ֥ת כֹּהֵ֛ן כָּלִ֥יל תִּֽהְיֶ֖ה לֹ֥א תֵֽאָכֵֽל׃ {פ}

(טז) כליל - כולה שווה לגבוה:

יז וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

יח דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את בִּמְק֡וֹם אֲשֶׁר֩ תִּשָּׁחֵ֨ט הָֽעֹלָ֜ה תִּשָּׁחֵ֤ט הַֽחַטָּאת֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃

יט הַכֹּהֵ֛ן הַֽמְחַטֵּ֥א אֹתָ֖הּ יֹֽאכְלֶ֑נָּה בְּמָק֤וֹם קָדֹשׁ֙ תֵּֽאָכֵ֔ל בַּֽחֲצַ֖ר אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

(יט) המחטא אתה - העובד עבודותיה, שהיא נעשית חטאת על ידו:

המחטא אתה יאכלנה - הראוי לעבודה. יצא טמא בשעת זריקת דמים, שאינו חולק בבשר. ואי אפשר לומר שאוסר שאר כהנים באכילתה, חוץ מן הזורק דמה. שהרי נאמר למטה, (פסוק כב) "כל זכר בכהנים יאכל אתה":

כ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בִּבְשָׂרָ֖הּ יִקְדָּ֑שׁ וַֽאֲשֶׁ֨ר יִזֶּ֤ה מִדָּמָהּ֙ עַל־הַבֶּ֔גֶד אֲשֶׁר֙ יִזֶּ֣ה עָלֶ֔יהָ תְּכַבֵּ֖ס בְּמָק֥וֹם קָדֹֽשׁ׃

(כ) כל אשר יגע בבשרה - כל דבר אוכל אשר יגע ויבלע ממנה:

יקדש - להיות כמוה. אם פסולה, תפסל. ואם היא כשרה, תאכל כחומר שבה:

ואשר יזה מדמה על הבגד - ואם הוזה מדמה על הבגד, אותו מקום דם הבגד אשר יזה עליה, תכבס בתוך העזרה:

אשר יזה - יהא נזה. כמו (איוב טו, כט) ולא יטה לארץ מנלס, יהא נטוי:

כא וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁ֥ר תְּבֻשַּׁל־בּ֖וֹ יִשָּׁבֵ֑ר וְאִם־בִּכְלִ֤י נְחֹ֨שֶׁת֙ בֻּשָּׁ֔לָה וּמֹרַ֥ק וְשֻׁטַּ֖ף בַּמָּֽיִם׃

(כא) ישבר - לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר. והוא הדין לכל הקדשים:

ומרק - לשון "תמרוקי הנשים" (אסתר ב, יב). אישקורימינ"ט בלע"ז [נקוי]:

ומרק ושטף - לפלוט את בליעתו. אבל כלי חרס, למדך הכתוב כאן, שאינו יוצא מידי דפיו לעולם:

כב כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּֽהֲנִ֖ים יֹאכַ֣ל אֹתָ֑הּ קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃

(כב) כל זכר בכהנים יאכל אתה - הא למדת שהמחטא אותה האמור למעלה, לא להוציא שאר הכהנים, אלא להוציא את שאינו ראוי לחיטוי:

כג וְכָל־חַטָּ֡את אֲשֶׁר֩ יוּבָ֨א מִדָּמָ֜הּ אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ לֹ֣א תֵֽאָכֵ֑ל בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ {פ}

(כג) וכל חטאת וגו' - שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה:

וכל - לרבות שאר קדשים:

ויקרא פרק ז

א וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃

(א) קדש קדשים הוא - הוא קרב, ואין תמורתו קרבה:

ב בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָֽאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃

(ב) ישחטו - (ריבה לנו שחיטות הרבה. לפי שמצינו אשם בצבור, נאמר "ישחטו רבים". ותלאו בעולה, להביא עולת צבור לצפון):

ג וְאֵ֥ת כָּל־חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת־הַקֶּֽרֶב׃

(ג) ואת כל חלבו וגו' - עד כאן לא נתפרשו אמורין באשם, לכך הוצרך לפרשם כאן. אבל חטאת כבר נתפרשו בה בפרשת ויקרא (פרק ב):

את האליה - לפי שאשם אינו בא אלא איל או כבש, ואיל וכבש נתרבו באליה: 

ד וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃

ה וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא׃

(ה) אשם הוא - עד שינתק שמו ממנו. לימד על אשם שמתו בעליו, או שנתכפרו בעליו. אף על פי שעומד להיות דמיו עולה לקיץ המזבח. אם שחטו סתם, אינו כשר לעולה, קודם שנתק לרעיה. ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמו, כמו שדרשו "הוא", הכתוב בחטאת, לפי שאשם לא נאמר בו "אשם הוא", אלא לאחר הקטרת אמורין. והוא עצמו שלא הוקטרו אמוריו, כשר:

ו כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּֽהֲנִ֖ים יֹֽאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵֽאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃

(ו) קדש קדשים הוא - בתורת כהנים הוא נדרש:

ז כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה׃

(ז) תורה אחת להם - בדבר זה:

הכהן אשר יכפר בו - הראוי לכפרה, חולק בו. פרט, לטבול יום, ומחוסר כיפורים, ואונן:

ח וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִֽהְיֶֽה׃

(ח) עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה - פרט לטבול יום, ומחוסר כיפורים, ואונן, שאינן חולקים בעורות:

ט וְכָל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכָל־נַֽעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃

(ט) לכהן המקריב אתה וגו' - יכול לו לבדו? תלמוד לומר, "לכל בני אהרן תהיה". יכול לכולן? תלמוד לומר, "לכהן המקריב". הא כיצד? לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה:

י וְכָל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַֽחֲרֵבָ֑ה לְכָל־בְּנֵ֧י אַֽהֲרֹ֛ן תִּֽהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃ {פ}

(י) בלולה בשמן - זו מנחת נדבה:

וחרבה - זו מנחת חוטא, ומנחת קנאות, שאין בהן שמן: