ויקרא פרק ו

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

ב צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה עַל֩ מֽוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֨יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃

(ב) צו את אהרן - אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר ר' שמעון, "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס": 

זאת תורת העלה וגו' - הרי העניין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים, שיהא כשר כל הלילה. וללמד על הפסולין, איזה אם עלה, ירד. ואיזה אם עלה, לא ירד. שכל "תורה" לרבות הוא בא. לומר, "תורה אחת לכל העולים", ואפילו פסולין, שאם עלו, לא ירדו:

הוא העלה - למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקדש, שנפסלו קודם שבאו לעזרה:

ג וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָֽעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ׃

(ג) מדו בד - היא הכתונת. ומה תלמוד לומר, "מדו"? שתהא כמידתו:

על בשרו - שלא יהא דבר חוצץ בינתיים:

והרים את הדשן - היה חותה מלא מחתה מן המאוכלות הפנימיות, ונותנן במזרחו של כבש:

הדשן אשר תאכל האש את העלה - ועשאתה דשן. מאותו דשן, ירים תרומה, "ושמו אצל המזבח":

על המזבח - מצא אברים שעדיין לא נתעכלו, מחזירן על המזבח, לאחר שחתה גחלים אילך ואילך ונטל מן הפנימיות. שנאמר, "את העולה על המזבח":

ד וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֨שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר׃

(ד) ופשט את בגדיו - אין זו חובה, אלא דרך ארץ. שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדרה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו. לכך "ולבש בגדים אחרים", פחותין מהן:

והוציא את הדשן - הצבור בתפוח. כשהוא רבה ואין מקום למערכה, מוציאו משם. ואין זה חובה בכל יום. אבל התרומה, חובה בכל יום:

ה וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֨יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃

(ה) והאש על המזבח תוקד בו - ריבה כאן יקידות הרבה. "על מוקדה". "ואש המזבח תוקד בו". "והאש על המזבח תוקד בו". "אש תמיד תוקד על המזבח". כולן נדרשו במסכת יומא (מג, ב). שנחלקו רבותינו במניין המערכות שהיו שם:

וערך עליה העלה - עולת תמיד היא תקדים:

חלבי השלמים - אם יביאו שם שלמים. ורבותינו למדו מכאן "עליה", על עולת הבוקר, השלם כל הקרבנות כולם. מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים:

ו אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה׃ {ס}

(ו) אש תמיד - "אש" שנאמר בה "תמיד", היא שמדליקין בה את הנרות. שנאמר בה (שמות כז, כ) "להעלות נר תמיד". אף היא מעל המזבח החיצון תוקד:

לא תכבה - המכבה אש על המזבח, עובר בשני לאוין:

ז וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ׃

(ז) וזאת תורת המנחה - תורה אחת לכולן. להטעינן שמן ולבונה, האמורין בעניין. שיכול אין לי טעונות שמן ולבונה אלא מנחת ישראל, שהיא נקמצת. מנחת כהנים שהיא כליל מנין? תלמוד לומר, "תורת":

הקרב אתה - היא הגשה בקרן מערבית דרומית:

לפני ה' - הוא מערב, שהוא לצד אהל מועד:

אל פני המזבח - הוא הדרום, שהוא פניו של מזבח, שהכבש נתון לאותו הרוח:

ח וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ מִסֹּ֤לֶת הַמִּנְחָה֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ וְאֵת֙ כָּל־הַלְּבֹנָ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּֽרָתָ֖הּ לַֽיהוָֽה׃

(ח) והרים ממנו - מהמחובר, שיהא עשרון שלם בבת אחת, בשעת קמיצה:

בקמצו - שלא יעשה מידה לקומץ:

מסלת המנחה ומשמנה - מכאן שקומץ ממקום שנתרבה שמנה:

המנחה - שלא תהא מעורבת באחרת:

ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר - שמלקט את לבונתה לאחר קמיצה, ומקטירו. ולפי שלא פירש כן אלא באחת מן המנחות, בויקרא (ב, א - ג), הוצרך לשנות פרשה זו, לכלול כל המנחות כמשפטן:

ט וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹֽאכְל֖וּ אַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּֽחֲצַ֥ר אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד יֹֽאכְלֽוּהָ׃

(ט) במקום קדש - ואיזהו? "בחצר אהל מועד":

י לֹ֤א תֵֽאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵֽאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּֽחַטָּ֖את וְכָֽאָשָֽׁם׃

(י) לא תאפה חמץ חלקם - אף השירים אסורים בחמץ:

כחטאת וכאשם - מנחת חוטא הרי היא כחטאת. לפיכך, קמצה שלא לשמה, פסולה. מנחת נדבה הרי היא כאשם. לפיכך קמצה שלא לשמה, כשרה:

יא כָּל־זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ יֹֽאכְלֶ֔נָּה חָק־עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃ {פ}

(יא) כל זכר - אפילו בעל מום. למה נאמר? אם לאכילה? הרי כבר אמור, "לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו'"? אלא לרבות בעלי מומין, למחלוקת:

כל אשר יגע וגו' - קדשים קלים או חולין שיגעו בה ויבלעו ממנה:

יקדש - להיות כמוה. שאם פסולה, יפסלו. ואם כשרה, יאכלו כחומר המנחה: